מסכת נדרים דף ט״ז עמוד א׳

גמ' מתניתין דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא הקרבן שאוכל ולא קרבן שאוכל ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה:

אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והא תנן באידך פירקין לקרבן לא אוכל לך וכו':

הא דאמר לקרבן אסור ומתניתין דקתני מותר דאמר לא לקרבן דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך דאם אוכל ליהוי קרבן דהיינו מכלל לאו הן ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן:

מתני' שבועה לא אוכל לך כו' הא שבועה שאוכל אסור כדמפרש בגמרא דהאי שאוכל לא אוכל משמע כלומר שבועה תהא חלה עלי אם אוכל והאי שבועה ליכא למימר דחיי שבועה קאמר דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן אלא שבועה ממש קאמר:

לא שבועה לא אוכל לך אסור אפי' לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (דף לו.) דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן:

גמ' שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין מפצירים שיאכל ואמר אכילנא אכילנא ומתוך כך אמר שבועה שאוכל משמע דאכילנא קאמר:

(כשלא היו מסרבין בו אלא מעצמו אמר שבועה שאוכל):

רב אשי אומר הא דקתני הא שבועה שאוכל שאי אוכל קתני ולהכי אסור דלא אכילנא הוא:

לא שבועה לא אוכל לך אסור מטעם מכלל לאו וכו' וא"ת מאי שנא מקרבן ויש לומר דמשום דשבועה חמורה טפי מנדרים משו"ה אזלינן לחומרא עוד יש לומר דטעמא דשבועה היינו משום דגזרינן שמא יאמר שבועה לא אוכל וידלג לא ובהא ודאי פשיטא אבל גבי נדר אפי' ידלג לא ויאמר קרבן לא אוכל ליכא איסור:

זה חומר בשבועות מבנדרים ומפרש לא קרבן לא אוכל לך וכו' פריך בגמרא דחומר מכלל דנדר הוא מדקאמר חומר בשבועו' מבנדרים משמע הכי דהחומרא דנדרים אינה שוה לשבועה אבל מ"מ נדר קל הוי והא מותר קתני ומשני אסיפא דאידך קתני שבועה שאיני ישן דודאי בנדרים ליכא איסורא כ"א מדרבנן כדאמר רבינא וגבי שבועה איכא איסורא דאורייתא וא"ת לשנויא אחרינא דאוקימנא לעיל כגון דאמר קונם עיני בשינה היום וכו' דלשם ודאי איכא איסורא דאורייתא (וכי) היכא מיתרצנא לישנא דתני דחומר וכו' דליכא למימר דקאי אסיפא פי' כמו שמתרץ הספר דהתם איכא איסורא דאורייתא בנדרים כמו בשבועות כמו שפי' וי"ל דקאי אדיוק' דמתני' ונדקדק הכי טעמא משום דאמר קונם עיני דהוי דבר שיש בו ממש אבל קונם שלא ישן ליכא איסורא דאורייתא כי אם מדרבנן כדפרשינן לעיל דכולהו אמוראי מודו דאיכא איסורא דרבנן ולא פליגי אלא בלישנא דבל יחל ועל זה אומר זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות כה"ג איכא איסורא דאורייתא:

השבועה שאוכל לך אסור פירוש דהשבועה שאוכל לך משמע בשבועה שאוכל לך, ואסור דקתני באומר שאי אוכל לך כדאוקמה רב אשי בסמוך. ואף על גב דהקרבן שאוכל לך מותר, ומפרשינן דבחיי קרבן קאמר, התם הוא לפי שדרכן של בריות לישבע בחיי פלוני, אבל אין דרך העולם לישבע בחיי שבועה. והלכך לגבי הקרבן נאמר דבחיי קרבן קאמר, ולפיכך מותר, אבל בהשבועה לאו בחיי שבועה קאמר, אלא שבועה שאי אוכל לך קאמר. ואסקה רב אשי דבין מסרבין בו, בין אין מסרבין בו, בין שאמר אכילנא אכילנא, ובין שאמר לא אכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא אכילנא משמע לגבי שבועה, ואי אמר שלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע, שאם לא כן נתערבב הלשון, ואינו יודע בין לא אכילנא לאכילנא. ואף על גב דלגבי קונמות שאוכל לך אסור, לאו למימרא שיהא אוכל כאומר שלא אוכל, אלא מה שאוכל לך יהא כקרבן קאמר, דנדרים איסור חפצא הוא, והלכך אוכל מה שאוכל היא, ושלא אוכל מה שלא אוכל הוא, אבל שבועות דאיסור נפשיה הוא, שאוכל ושלא אוכל דאכילנא ולא אכילנא הוא.

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול, וכדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי, ב], הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין, דבמסכת תרומות [פרק י, הלכה ט'] פרק בצל [שנתנו – לפי השי"מ] תנן, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כו', וגרסינן עלה בירושלמי [פרק עשירי הלכה ו' בתרומות] אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין (דשלוק) [דכבוש – לפי השי"מ] הרי הוא כמבושל, אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהא נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה, וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתניתא אמרה דהשלוק קרוי מבושל, דתניינן היה מבשל את השלמים או שולקן, וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל, דכתיב [דברי הימים ב' פרק לה פסוק יג] ויבשלו את הפסח (בלילה הזה לפי השי"מ) ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרי ליה אינשי, והלכך אף בנדרים אסור, אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.

מותר בצלי ובשלוק וכל שכן במעשה קדירה עבה, דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק, אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה, וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק, שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [שם] הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה, נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה, מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר במעשה קדרה עבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא (כינו) [כיני] תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה, ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.

אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו' תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם, לפלוג וליתני בנודר עצמו, שהרי אפילו בלא שאר טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק, והוה ליה למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך, וכדתניא בברייתא בפרק הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ומותר בצלי ובשלוק. ויש לומר דלרבותא נקטיה, דאפילו אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.

ומותר בביצה טרומוטה מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה, דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה, אפילו כל ביצה שנצטמק אף על פי שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן [שם] א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן דרך החולה לאכול פתו בה. ונראה דלאו דוקא מגולגלת, אלא אפילו מצומקת, וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו, תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלה ביה ריפתא, אלא בהתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא, דהא צלי לא מתאכיל בגויה, ריפתא ואפילו הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר דמלפת בעינן, ומן הדא דירושלמי שעמינן לה, אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא. ירושלמי: הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן, מהו שיהא מותר במטוגן, מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה, הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל, ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לומר, ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתא. ירושלמי: איזהו מעשה רתיחתא, כגון חלוקה וטרגיז וטיסני, וסלת ואוז זריד וטרסן.

הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המלח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים. וכל שהוא מליח אסור, אף על פי שאינו מליח דבעי לאורחא, אלא כל שמולח, והכי נמי משמע בירושלמי דגרסינן, הוין בעי מימר מליח לעולם הא לשעה [לא – לפי הירושלמי] אמר ר' יודן מן מה דתנינן, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא [לעיל (נדרים יח, ב)], איזהו מליח לשעה כהדא דתניא כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן, אמר רבי אבא מדשניא היא, שאם משהה אותם נמלחין הן ודאי, דאמר רבי חייא בר אדא [מעשרות פרק ב, משנה ג'] הנוטל זתים מן המעטין וטבל אחד אחד במלח ואוכל, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא.

גמרא והא תבשיל נדר. יש מפרשים דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה, דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פירושא הא דקאמר להא תניא בניחותא, ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור, דהטריות רכות אינן רכות במצים, ואינן רכות כל כך, שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותר בעבה קא קשיא ליה, דהשתא אתי שפיר דמייתי ראיה, מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם, דעלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא מבשיל קרי ליה.

גמ' מכלל דשבועה שאוכל דלא אכילנא משמע פי' דקתני עלה אסור ורמינהי שבועות שתים שהן ד' פי' שתים להבא והם אבות דכתיב להרע או להיטיב דהיינו שאוכל ושלא אוכל שהן ארבע עם שתי תולדות שיש להן לשעבר דהיינו שאכלתי ושלא אכלתי אלמא שאוכל דאכילנא משמע מדקתני שאוכל ושלא אוכל:

ופריק רב אשי שאוכל דמתני' דהכא שאי אוכל הוא פי' שאמר כן בפי' שאי אוכל ולהכי משמע דלא אכילנא אבל באומר שאוכל דאכילנא משמע ואומר שלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול בין בשאין מסרבין בו לאכול דרב אשי לית ליה אוקמתא דאביי [לחלק] בין מסרבין בו לאכול לשאין מסרבין בו לאכול:

מ"מ נדרים דאיסור חפצא הוא שאוכל משמע מה שאוכל והוי כאומר לא אוכל דהא אסר ועביד בקונם מה שיאכל ואסור למיכל מניה אבל שבועות דאיסור גברא הוא שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא ובגמ' פריך על מציעתא דאוקימנא באומר שאי אוכל א"כ למה ליה למימר כלומר פשיטא וליכא בסיפא דמתני' שום רבותא בהא ומאי קמ"ל דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך ומהדרינן מהו דתימא לישניה הוא דאתעקים ליה כלומר (שהצריך) שהאריך בתנועות שי"ן שאוכל ודאמי כאומר שאי אוכל ולעולם שאוכל קאמר פי' דכי אמר דשאוכל קאמר אלא דאתעקם ליה לישניה וליהמניה בהכי דתניא לקמן [דף יח:] בנדרים שסתמן להחמיר ופירושן להקל קמ"ל דלא מהימני' ליה מיהו דוקא בעם הארץ אבל לצורבא מרבנן מהימנינן ליה וכן כתבו גדולי רבותינו ז"ל:

מתני' זה חומר בשבועות מפרש בגמרא דאקונם שאני ישן קאי דקתני שאין נדר חל עליו מן התורה משום דהוי דבר שאין בו ממש ומשום הכי קתני הכא דבזה יש חומר בשבועות מבנדרים שהשבועה משום דהויא איסור גברא חלה אפילו על דבר שאין בו ממש:

וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור. פי' משום דנדר חל על ביטול מצות עשה דמצות חיוב גברא ונדר איסור חפצא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו:

ובשבועות מותר פי' שאם נשבע שלא ישב בסוכה ושלא יטול לולב לוקה משום שבועת שוא ונוטל לולב ומניח תפילין שאין שבועה חלה לבטל מצות עשה דהא והא איסור גברא והוי כנשבע שאוכל ככר זה ואח"כ נשבע שלא יאכלנה דלא חיילא שבועה בתרייתא עליה ולוקה עליה משום שבועת שוא. מיהו פירשו בירושל' [שבועות פ"ג ה"ד] דכי אמרינן דאין שבועה חלה לבטל מ"ע דוקא בנשבע על המצוה בפרט אבל ע"י כולל חיילא כנשבע שלא יאכל מצה ושלא ישב בצל ושלא יניח כלום על ראשו מגו דחייל השבועה אהיתרא חיילא נמי אמצוה כמו שכתב הרי"ף ז"ל בשלהי הלכות פסח שני ומיהו מגמ' דילן בפ' שבועות שתים בתרא [דף כה:] משמע דדוקא לענין בל יחל אבל לא מיחייב עלה קרבן אפילו בכולל אי מנח תפילין כיון דהוי מושבע להניח והיינו דאקשינן התם והא ליתא לשבועה בלא אניח תפילין דאלמא ליתא בלא אניח כלל ואפילו בנשבע בכולל שלא יניח כלום על ראשו לא חיילא שבועה להתחייב קרבן אי הניח תפילין. ואפי' לענין מיחל שבועה נמי כי אמרינן דשבועה חלה בכולל דוקא על ביטול מצות עשה דכי מקיים שבועתיה ולא עביד מצוה דרמי עליה הוה ליה יושב ואינו עושה מצותו והא עדיפא מלמיעבד מצותו ולבטל שבועתו בידים בקום עשה אבל הנשבע לבטל מצות ל"ת בכולל כגון שנשבע שיאכל נבלות ושחוטות לא חיילא שבועה אנבלות כלל ומוטב שישב ולא יקיים שבועתו משידחה איסור לאו דנבלה שיאכלנה בידים והיינו דאמרינן התם [דף כד.] בשלמא לאו משכחת לה דחיילא שבועה בכולל שלא יאכל נבלות ושחוטות לרבי יוחנן אלא הן היכא משכחת לה דאלמא לא חיילא שבועה אפילו בכולל בהן כלומר בנשבע שיאכל לבטל מצות ל"ת והיינו דתנן התם [דף כה:] תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן דאלמא ליתא בהן כלל אפילו בכולל וזו שטת רבינו ז"ל כמו שכתוב בפירושי שבועות שלו:

ויש מרבותינו ז"ל שאומרים דשבועה לא חייל (אפילו) אבטול מצות עשה כלל ואפילו בכולל ולוקה עליה משום שבועת שוא ומאי דאמרינן דליתיה בלא אניח לאו לענין קרבן שבועה בלחוד אלא לענין בל יחל נמי הוא דשבועה על המצוה כשבועה על שבועה הוא כדאמרי' בכנ דוכתא [דף ח.] והלא מושבע מהר סיני הוא ואילו שבועה לא חיילא על שבועה כלל אפילו בכולל ומחו אמוחא לההיא ירושלמי דכתב הרי"ף ז"ל ומסתברא דלית לן למדחי ההוא ירושלמי בכדי ושלא בטענה מכיון דאיכא לפרושי סוגיין כוותיה ואשיטתא דרבינו ז"ל סמכינן. וכי היכי דנדרי איסור חלין על המצות אפילו לבטלן הוא הדין נמי דחיילא על שבועה לבטלה שאם נשבע שיאכל ככר זה ואחר כך אסרו בקונם הרי אסור בו כדכתיבנא בפרקא קמא דף יג ע"ב:

ומיהו בשבועה על הנדר איכא מאן דאמר דשבועה חלה על הנדר לקיים שאם אסר עליו ככר ואח"כ נשבע שלא יאכלנו חיילא עליה שבועה נמי בין למלקות בין לקרבן דכיון דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא ועניינים חלוקין הם כשם שהנדר חל על השבועה בין לקיים בין לבטל כך השבועה חלה על הנדר לקיים דאילו לבטל לא אפשר שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וזו היא שטת מורי נר"ו (נ"ל מאמר מרדכי שהוא הריטב"א שכ"כ בחידושיו למס' שבועות דף כב ע"ב גבי (א) בני רבא נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן) אבל בירושלמי משמע דשבועה לא חיילא אנדר כלל כיון דאסריה איסור חפצא הא איתסר ליה ממילא באיסור גברא משום בל יחל דברו ותו לא חיילא עליה שבועה כשם שאין שבועה חלה על שבועה אפילו לקיים דגרסינן התם בירושלמי דפ"ק (ב) דנזיר גבי הא דאמרינן דאין שבועה חלה על שבועה אבל בדבר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה מכאן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין פירוש לא לבטל ולא לקיים וה"ה לשבועה על שבועה אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה פירוש דלא חיילא שבועה אנדר אפילו לקיימו דהוי כמו שבועה על שבועה דבנדר קיימא שבועה נמי אית ביה שכבר נשבע בהר סיני לקיים את נדרו ולעשות ככל היוצא מפיו אבל שבועה ואח"כ נדר נדרים חלין על האיסורין פי' דמעיקרא איתסר איסור גברא והשתא איתסר איסור חפצא נמצאת למד מן הירושלמי הזה דשבועה לא חיילא על נדר כלל אבל נדר חל על שבועה לבטל ולקיים וה"ה שחל הנדר על האיסורין דאיסורין ושבועות חד טכסיסא נינהו ושלא כדברי ר' זרחיה שכתב שאין נדר חל לקיים א' מאיסורי תורה כגון שאסר עליו נבלה או בשר חזיר או דבר שנשבע עליו שלא לאוכלו ותמוהים דבריו היאך חל הנדר על מצות של תורה לבטל ולא יהא חל לקיים אלא ודאי כדאמרינן וכדאיתא בירושלמי דכתיבנא בהדיא:

שבועה לא אוכל לך אסור שהרי זה לשון שבועה גמור השבועה שאוכל לך והוא הדין באומר שבועה שאוכל לך אלא דאשמעינן ריבותא שאף בהשבועה אפי' אמר הא בשבועה אין אומרים שלשון שבועה הוא שאין דרך לומר בחיי שבועה אלא בין שבועה שאוכל לך בין השבועה שאוכל לך אסור שחוששין שמא שבועה בלשון נדר היא כך הוא אומר שבועה עלי מה שאוכל לך ושאלו בגמרא ממה שאמרו בשבועות שבועות שתים ולחייבו בקרבן ומלקות שבועה שאוכל ולא אכל שבועה שלא אוכל ואכל אלמא שבועה שאוכל דאכילנא משמע ואי משום דהתם קאמר שאוכל והכא קאמר שאוכל לך אין זה כלום דלך לא מעלה ולא מוריד כלל ותירץ אביי שזו של שבועות בשאין מסרבין בו לאכל אלא שאומר מאליו שבועה שאוכל דבר זה או שאוכל לך או שהיו מסרבין בו מעט והוא אומר שיאכל וכדי שיחזק דבריו כדי להפיס דעת המסרבין הוא אומר שבועה שאוכל וזו שבכאן בהפך שהיו מסרבין בו והוא אומר שאינו אוכל וכדי לסלקם מעליו הוא אומר שבועה שאוכל וודאי כוונתו לומר שבועה מה שאוכל עלי ואסור מדברי סופרים שמן התורה אין שבועה בלשון נדר וכן פסקום רוב פוסקים ואף אנו כתבנוה כן במסכת שבועות וכן כתבנו שם שכל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן אבל אם אי אתה יכול לפרשו במניעת אכילה אע"פ שבא בהפצר כגון שאמר נשבע אני שאוכל לך אתה דנו אחר הלשון ואין אומרים לשונו נתעקם אלא אם כן הוא אומר כך היה בלבי שאם יאמר כך נאמן ואין כאן שבועה שאין פיו ולבו שוין ושמא תאמר אחר שכן נשאל לו מה היה בלבו ואם תאמר שאינו כן הרי אתה בא לחייבו בשבועות בקרבן ומלקות יש מפרשים שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פירשוה אף למלקות ר"ל שאם נשבע שלא יאכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה אינו לוקה אלא שאף הם פירשוה עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה כיון או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה בדרך זה ומכל מקום רב אשי תירץ בסוגיא זו דשאוכל על כל פנים בשבועה דאכילנא משמע אפילו במסרבין בו ואומר שלא יאכל אלא אם כן הוא אומר שלא היה בלבו כן כמו שפירשנו ומשנתנו באומר בהדיא שבועה שאי אוכל וכי תימא מאי למימרא מהו דתימא מדלא אמר שלא אוכל אלא שאי אוכל עקום הלשון הוא ושאוכל קאמר קמ"ל דאי לאו הכי אף במסרבין בו ואומר שיאכל וקאמר שבועה שלא אוכל יש לדון בו לשון תמיהא כלומר מי קא מישתבענא דלא איכול אלא תנא פסקה כלומר התנא שנאה במוחלט ובדבר פסוק שאוכל דאכילנא ושלא אוכל דלא אכילנא כרב אשי אלא שנראין הדברים לפסוק כאביי דטעמיה מיסתבר טפי ועוד שבמקומה בשבועות הוזכר טעמו של אביי ולא של רב אשי כלל כמו שכתבנו שם:

לא שבועה לא אוכל לך אסור שהרי אתה מוציא מכללו הא מה שאוכל לך יהא עלי בשבועה ופירשו בגמרא דמתניתין רבי מאיר היא ואע"ג דלית ליה מכלל לאו הן והרי אין כאן איסור אלא מדין מכלל לאו כלומר לא יהא בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה אף הוא סובר כן בשבועה וכמו שאמרו במסכת שבועות כי לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו וכו' בממונא באיסורא אית ליה אבל נדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא אלא שאנו פוסקין בכל איסורין כחכמים ואע"פ שלענין פסק לא הוצרכנו להזכירה כאן הוצרכנו בה לבאר מה שאמר אחר כן זה חומר בשבועות מבנדרים שלא נאמר כן אלא לרבי מאיר כלומר זו שאמרו בלא שבועה לא אוכל לך שאסור מפני שדנין בשבועות מכלל לאו הן ובנדרים אמרו לא קרבן לא אוכל לך מותר מפני שאין דנין בנדרים הן מכלל לאו נמצא חומר בשבועות מבנדרים ולדעת חכמים מיהא אין כאן חומר שאף בנדרים אסור כמו שכתבנו או שמא אף לחכמים וממה שבהא קרבן תולין אותו בחיי קרבן ואינו כלום ובהא שבועה אין דנין כן ואסור ומכל מקום בגמרא שאלו בה מדקתני זה חומר וכו' אלמא נדר גמור הוא דליכא כלומר שבשבועות הדבר חמור הא מכל מקום אף בנדר איסורי סופרים מיהא איכא והא קתני בלא קרבן לא אוכל לך מותר לגמרי ומותר בלא שום איסור משמע ותירץ דאסיפא דאידך מתניתין דקנם שאני ישן קתני לה ולדברי הכל נאמרה כלומר זה שאמרו שהנדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש והשבועות חלות הוא חומר בשבועות מבנדרים שאף בנדרים איסורא מיהא איכא וכדקאמר רבינא לעיל בבל יחל דרבנן וזו מסייעת לדברינו שפסקנו כרבינא לאסור אף התולה נדרו בדבר שאין בו ממש באיסור סופרים אלא שהחולקים מפרשים כאן חומר מכלל דנדר הוא ומאי חומרא הכא בנדרים מותר מפני שאין כאן לשון איסור אחר שאין אתה דורש מכלל לאו הן אבל בשבועות יש בה לשון איסור הואיל ואתה דורש מכלל לאו הן ואין זה חומר ותירץ אסיפא דאידך ששניהם לשון איסור אלא שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש וזהו חומר השבועה ומכל מקום בקנם שאני ישן אף איסור סופרים אין בו ודברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם וכבר כתבנו עיקרי הדברים:

ואחר שביארנו חומר של שבועה על הנדר הוא מזכיר חומר שבנדרים על השבועות ומתחיל במצוה ר"ל שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה וטעם הדבר מפני שהשבועה הוא לשון אסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע והנדר הוא שאוסר המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה ופירש הענין כיצד קנם סכה ר"ל קנם עלי סכה שאני עושה קנם עלי לולב שאני נוטל קנם עלי תפלין שאני מניח אסור ואם תאמר שיבא עשה של מצוה וידחה לאו דבל יחל מכל מקום נדר עשה ולא תעשה הוא לאו של בל יחל ועשה דכל היוצא מפיכם תעשו ואע"פ שמצות לאו ליהנות ניתנו לא נאמר כן אלא במה שלא נאסר מחמת ההקדש או הנדר אלא הנאת הדבר כגון הנאת סכה עלי והרי אין בישיבתה הנאת הגוף אלא הנאת קיום המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל זה אסר על עצמו עיקר הענין ר"ל נטילת הלולב והנחת התפילין וישיבת הסכה בין בהנאה בין שלא בהנאה ומכאן למדו בתוספות שאפילו בקנם עלי צרור שאזרוק לים כן אע"פ שאינו ענין של הנאה כלל אלא שאין הדברים נראין כן אלא בדבר שיש בו איזה צד תועלת או הנאה אם של מצוה אם של צד אחר ובשבועות כגון שבועה שלא אשב בסכה שבועה שלא אטול לולב שבועה שלא אניח תפלין מותר ואע"פ שאף בשבועה חלה בכולל כמו שפרשנו בשבועות אף אלו פרטי מצוה הם שאם לא שהוא מכוין לסכת החג היה נשבע שלא לישב בצל ואלמלא שמתכוין ללולב של מצוה לא היה מזכיר בו לשון נטילה וכן שלא היה מזכיר שם לולב אלא דיקלא בעלמא אלא שלשם מצוה הוא מכוין ודבר מענינו שמזכיר בה תפלין ואינו דומה לשבועה שלא אוכל מצה שאסור במצת הפסח מתורת כולל שהמצה נזכרת בלשון תמיד בלא מצת הפסח וכמו שאמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה מה שאין כן בסכה ולולב שכל שאדם מזכיר סכה בשל רשות או מזכיר צל בעלמא או סכה בשם לווי ר"ל של רקב"ש וגנב"ך וכן בלולב דיקלא או הוצא ואם לבך נוקפך להיות סכה שם כולל אתה מפרש משנתנו במזכיר בפרוש של מצוה הא בכולל אף בשבועה חלה אע"פ שיש קצת חולקים כמו שביררנו בשבועות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

ברש"י אלא הקרבן שאוכל כו' סיפא לקרבן לא אוכל כו' ליהוי קרבן מה שלא אוכל כו' משמע דאכילנא קאמר הס"ד ואחר כך מ"ה רב אשי כו' דלא דודאי אסור הס"ד ליהוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין כו' כצ"ל:

ברא"ש דמשמע לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא כו' ואגב אידך אוקמיה כו' בתמי' הוא נשבע כו' כצ"ל:

גמרא לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא קשיא כו' שלא אוכל שבועה דלא אכילנא קאמר כו' כצ"ל:

גמ' מני מתניתין דקתני קרבן לא אוכל מותר הא אוכל לך אסור ר' מאיר בר פלוגתיה דר' יהודה דאי ר' יהודה אפילו קרבן שאוכל (לא) לך שרי אם לא אמר כקרבן דהא אמר ירושלם לא אמר כלום. הרא"ם. וזה לשון שיטה: מתניתין דנקט הא קרבן שאוכל לך מותר מכלל דאי אמר קרבן שאוכל לך אסור ר' מאיר היא דאמר לעיל מודים חכמים לרבי יהודה באומר הא קרבן דלא הוי נדר דבחיי קרבן נדר. אבל אי אמר קרבן אסור דאמרן קרבן אימרא דירים עצים כו' שאוכל לך אסיר ומוקמינן כר' מאיר דאי כר' יהודה קרבן שאוכל לך נמי הוה מצי תנא למתני דמותר דלר' יהודה האומר ירושלם לא אמר כלום. עד כאן. וז"ל הפירוש: מני מתניתין דתני קרבן לא אוכל מותר דמשמע הא אם אמר קרבן (לא) אוכל לך אסור. ר' מאיר היא וכדשמעינן ליה בפרק קמא דכי אמר קרבן שאוכל לך אסור דתנן האומר קרבן עולה ומנחה כו' אסור ואמרינן ההיא סתם משנה ר' מאיר היא. ושמעינן ליה דאמר נמי דכי אמר הא קרבן שאוכל לך מותר כדאמרינן לעיל מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' ופירשו חכמים מני ר' מאיר היא דאי ר' יהודה לא שני ליה בין אמר קרבן שאוכל לך בין אמר הא קרבן שאוכל לך שבשניהם מותר דתנן לעיל האומר קרבן עולה וכו' עד ור' יהודה מתיר. והא קרבן שאוכל לך נמי דאמרן לעיל בהדיא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' מכלל דר' יהודה אית ליה הא סברא. ואילו מתניתין קתני קרבן שלא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לא קתני. עד כאן.

ותימה הא דאמרינן אימא סיפא וכו' דמשמע דהשתא דמתניתין היא ר' מאיר הוא דקא קשי הא אי הוה מתניתין ר' יהודה לא קשיא סיפא אמאי והא ר' יהודה אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ואם כן לקרבן לא אוכל לך אמאי מותר נימא דהכי קאמר לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן. וי"ל לר' יהודה ניחא דמפרשינן לקרבן בשוו"א הלמ"ד דהשתא ליכא מכלל לאו אתה שומע הן. אלא לר' מאיר אפילו אי גרסינן הכי תיקשי דלימא לקרבן לפיכך לא. ופרקינן הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן. הריטב"א ו"ל. הג"ה הכי גרסינן הא דאמר לקרבן (בפת"ח) בחט"ף שם אמר ר' מאיר דאסור דמשמע לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך והא דתנן הכא מותר כדאמר לקרבן (בחט"ף) בפת"ח דמשמע לא קרבן. אבל בכולהו בדאמר לא לא גרסינן ליה דבהכי לא טעי תנא אבל בחט"ף ופת"ח טעי תנא.

מתניתין דאמר לא קרבן לא אוכל לך דהשתא מותר ממה נפשך דאי משמע הכי לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא כלום קאמר ומותר. ואי משמע לא יהא קרבן כי לא אוכל לך נמי מותר דליכא למידק הא אם אוכל לך יהא קרבן דלית ליה לר' מאיר הן מכלל לאו. הא דאמר לקרבן ההיא דאסר ביה ר' מאיר. שיטה. וזה לשון הרי"ץ ז"ל: ותירץ מתניתין דקאמר לא קרבן. כלומר שמאריך בלמ"ד לקרבן והילכך אפילו נאמר לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא אמר כלום. וכן אין לדקדק הא שאוכל לך יהא קרבן כי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והא דקאסר ר' מאיר מיירי כגון דאמר לקרבן. עד כאן.

מתני' שבועה שלא אוכל לך נשבע שלא אוכל לך משלך לא שבועה לא אוכל לך אסור דסיפא אכולהו קאי. והשבועה שאוכל לך משום הכי אסור דהכי קאמר מאי אסור משום שבועה מה שאוכל משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דמשמע הא דאכילנא מדידך יהא אסור לי משום שבועה. והך בבא דשבועה ר' מאיר מדקתני זה חומר בשבועות מבנדרים מכלל דתרוייהו חד תנא נינהו וההוא דנדרים הא אוקימנא כר' מאיר. ואפילו הכי קתני דלא שבועה לא אוכל לך אסור דסבירא ליה לר' מאיר בשבועות מכלל לאו אתה שומע הן דכתיב ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו הא אם לא רחצו ימותו וכתיב נמי מפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו הא אם תצאו תמותו. אבל גבי נדרים לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אבל באיסור גרידא אית ליה. הג"ה: אבל צריך עיון דלעיל בפרקי אמרינן לא חולין לא אוכל לך בנדרים אסור אליבא דר' מאיר דההיא ברייתא אוקימנא התם אליבא דר' מאיר. ונראה לפרש הטעם דכיון דמראה ומגלה עצמו ואמר לא בשבועה ובאכילה מוכיח בעצמו שרוצה שתחול השבועה וגם ר' מאיר מודה בזה והיינו טעמא דלעיל גבי נדרים דלא חולין לא אוכל לך. שיטה. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל: לא שבועה לא אוכל לך משמע הא שאוכל תהיה שבועה מכלל לאו אתה שומע הן. ואפילו ר' מאיר מודה בה כיון דמוכח דאמר לא בשבועה ובאכילה מגלה דעתו שתחול השבועה.

מצאתי ובגמרא לא משמע הכי כלל אלא טעמא דהך סופא לפי שתבקש שבועה ללא אוכל לך דבתרה. ואף על פי שהתחיל בלא פירושו הכי לא כמו שאתה סובר או כמו שאתה אומר שאוכל עמך שבועה לא אוכל לך. והכא נמי לי וגם לא דמי ללקרבן לא אוכל. כמו שמצאתי ואין מבין. וכתב עוד שבועה שאוכל. יש במתניתין שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן לפי מה שמצאתי בפירוש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום טעמא דמכלל לאו אתה שומע הן ומתניתין אוקימנא כר' מאיר דלית ליה וכן מצאתי כתוב כאן. עד כאן. וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. פירוש דשבועה לא אוכל לך הוא נשבע שלא יאכל משלו. השבועה שאוכל לך דאסור מוקי לה רב אשי בגמרא דאמר שאי אוכל כדבעינן למימר קמן. והא דהשבועה לאו דוקא אלא אגב גררא דקרבן הקרבן לקרבן דתני ברישא נקט נמי גבי שבועה האי סידרא. לשבועה לא אוכל לך דאסור משום דתרי טעמי קאמר לשבועה יהא לפיכך לא אוכל ור' מאיר הוא דדריש הכי כי האי גוונא בלקרבן לא אוכל. ורש"י ז"ל גריס לא שבועה לא אוכל לך אסור בשתי תיבות דומיא דרישא דלא קרבן לא אוכל לך כדפרישנא ברישא. ופירש הוא ז"ל דאסור משום דהכי קאמר לא שבועה יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא לשבועה ולפיכך אסור דמכלל הן אתה שומע לאו. וליתא דהא אוקימנא הא מתניתין כר' מאיר ואיהו לית ליה מכלל לאו הן. עד כאן. ויש מפרשים דהכי פירושו לא שבועה כלומר לאו אחד אני אומר בשבועה ומה היא שלא אוכל לך ולכך אסור. הריטב"א ז"ל:

מדקתני הא שבועה שאוכל לך אסור משמע דכל היכא דאמר שאוכל דלא אכילנא משמע. מדקתני שלא אוכל ותני נמי שאוכל מכלל דכל היכא דאמר שאוכל דאכילנא משמע דאי שלא אוכל משמע תרי זימני שלא אוכל למה לי ותו דלא הוה להו ארבע אלא תלת. פירוש הא דתנן שבועות שתים שהן ארבע שבועת בטוי דחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא או נפש כי תשבע לבטא. שתים ממשמעותא דקרא להרע או להטיב דהיינו שלא אוכל ושאוכל. שהן ארבע מרבויא דקרא בשבועות דהיינו שבועה לשעבר למאן דאית ליה כמו שאכלתי ושלא אכלתי. ואף על גב דאמרינן לשם דברים שאין בהם הרעה והטבה והיה יכול לומר שתים שהן שש התנא לא תני אלא דברים הדומים לראשונים. הרא"ם ז"ל:

ותירץ אביי כי שאוכל שתי לשונות משמע והמשמעות הולך לפי הענין שדברו בו תחלה. ואם היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא ואחר כך אמר שבועה שאוכל שאכילנא משמע. ואף על גב דאמר תחלה אכילנא אכילנא שכפל לשונו ובתמיה דמשמע קצת מלשונו שאין דעתו לאכול מכל מקום כיון שלא גילה דעתו בפירוש תחלה שלא לאכול דאכילנא משמע כמראי (א"ה אולי צ"ל כאומר) שבועה שאוכל דאכילנא משמע אם לא אמר תחלה לשון המורה שאין דעתו לאכול. ועל כן אמר דאי אמר לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל הא ודאי דלא אכילנא משמע.

וזה לשון הפירוש לפי גרסתו היו מסרבין בו לאכול היו מפייסין הימנו שיאכל ואמר אכילנא אכילנא בתימה ותוב אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר. והכי (אמרי') קאמר אתון אמרין דאכילנא שבועה אם אכילנא דודאי לא אכילנא. אבל שאר שאוכל דעלמא דאכילנא משמע. והתם במסכת שבועות בפרק ג' ברישא דפירקא גרסינן בהדיא אמר אביי כאן בשמסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול. עד כאן.

גמרא מכלל שאוכל לך דאכילנא משמע קשה לי לפמ"ש המ"ל פ"א הלכה ח"י מהל' נדרים הסברא דיש חילוק בין קרבן שאוכל לך דאסור ולא אמרי' דבחיי קרבן משתבע. ובקרבן לא אוכל לך אמרי' בחיי קרבן משתבע. משמע דבקרבן שאוכל לך ל"ש לישבע שיאכל משל חבירו דשמא לא יניחו לאכול. וכתב שם דלפ"ז באמת יהיה הדין באומר על ככר שלו קרבן שאוכל דבחיי קרבן משתבע ע"ש. א"כ מאי פריך הש"ס הכא אימא דשאני בשבועות דלא קתני שאוכל לך רק סתם שאוכל. מש"ה מפרשי' כפשוטו דאכילנא קאמר. אבל הכא דקאמר שאוכל לך נוכל לומר דלא אכילנא דשמא לא יניחו חבירו לאכול כסברת המ"ל: ובעיקר יסודו של המ"ל נראה דאינו והחילוק בין קרבן שאוכל ללא אוכל נראה משום דבקרבן שאוכל שפיר מתפרש כפשטה דמה שאוכל יהא קרבן אבל קרבן לא אוכל דצריכים לדחוק ולפרש דבר דיהא קרבן לפיכך לא אוכל מתפרש כפשטא דנשבע בחיי קרבן שלא יאכל. וכ"נ בכ"מ ע"ש. והחילוק הזה בעצמו כתבו במ"ל באותו הפרק לחלק בין לקרבן לא אוכל בפתח דמפרשי לא קרבן ובין לקרבן בפתח דמפרשי' כמו בשבא ע"ש. ומה שהוצרך הר"ן במתני' דשבועה שאוכל וכו' לחלק דלא אמרי' דבחיי שבועה משתבע משום דל"ש לישבע בחיי שבועה וכנ"ל. י"ל דהר"ן הוצרך לחלקו מבבא דהשבועה שאוכל לך בזה יקשה דהא שבועה נפרש דבחיי שבועה כמו הא קרבן שאוכל לך אף דבשאוכל שפיר משתמע קרבן ממש אפ"ה בהא קרבן מלישנא דהא משמע דבחיי קרבן נשבע וגם בשבועה נימא כן והוצרך הר"ן לומר דל"ש לישבע בחיי שבועה קרבן. וק"ל. והוא ברור לענ"ד: