מסכת נדרים דף ס״ב עמוד ב׳

גמרא - אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא, מאי טעמא לאברוחי ארי מיניה קאמר. פירוש לומר עבד הכומרים של עבודה זרה פלונית, דכיון שהוא אומר לא יהבינא כרגא, מוכחא מלתא דלא אמר כן משום דמודה למעשיהם אלא להפטר מן המכס, שהיו הכומרים ואנשיהם פטורין ממנו, וצורבא מרבנן דקאמר אפילו צורבא מרבנן קאמר, וכל שכן אדם אחר, דאפילו בצורבא מרבנן ליכא משום חילול ה'. ויש מי שפירש שאומר עבדא דנורא מכוין לבו לשמים, דכתיב [דברים ד' פסוק כ"ד] אש אוכלה הוא, והא' נראה עיקר.

רוב עצים להסקה ניתנו - מהכא איכא למידק דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן, וכתבו בתוספות [כאן ד"ה רוב עצים להסקה] דמכאן יש ללמוד דאסור להלוות מעות לצורך בנין עבודה זרה או לצורך תכשיטיה או משמשיה משום לפני עור לא תתן מכשול, ובפרק ראשון דעבודה זרה הארכתי על זה בדברים אלו בכמה מקומות בסייעתא דשמיא. ושם נראה כי לצורך בנין בתי עבודה זרה מותר אלא לצורך כיפה שמעמידין שם עבודה זרה [ממתניתין דבונה עמו בסלקי הגיע לכיפה מקום שמעמידים שם עבודה זרה – לפי השי"מ] מסלק ידו ממנה. דמשמשי עבודה זרה אסור [עבודה זרה טז, א], משמשי משמשיה מותר, ושם כתבתי יותר בסייעתא דשמיא. [הגירסא לפנינו בגמרא שם: אין בונין עמהם בסילקי]. ומכל מקום שומר נפשו ירחק ממנה והמחמיר תבא עליו ברכה.

אמר ר' זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים - דאז פליגי אי בעינן עד שתרד או שתגיע,

אבל אמר עד הגשם - דכולי עלמא לא בעינן שתרד, אלא עד שיגיע זמן הגשם קאמר, והיינו רביעה ראשונה דהיינו י"ז במרחשון כרבי יוסי דהלכתא כותיה, ורבי זירא חדא דאית ביה תרתי קאמר, כלומר דעד רביעה ראשונה, ולא תרד אלא עד שיגיע זמנה, והרמב"ם פירש עד זמן גשמים דהיינו רביעה אחרונה, דהיינו עד ראש חדש כסלו, וכל זה אינו אלא בארץ ישראל וסביבותיה, אבל בבבל ובגולה עד ששים בתקופה. ויש מי שפירש עד זמן גשמים קאמר דהיינו רביעה ראשונה, ומיהו למר עד שתרד ולמר עד שיגיע. ואינו מחוור בעיני, דאם כן היכי קאמר מחלוקת דאמר עד הגשמים, אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר, דמשמע דבגשמים פליגי, ובגשם לא פליגי, הא בגשם פליגי בזמן באם תרד הגשם או יגיע זמנו, והכא נמי הא פליגי ועדיין היא מחלוקת, אלא ודאי אינו עיקר.