מסכת נדרים דף כ״ב עמוד ב׳

לא עברינן ירדנא עדיין לא עברנו את הירדן כשאירע אותו מעשה ולא הוינן בתחום א"י:

כגובה אפו שיש לו חרון:

אין אלהים כל מזמותיו במחשבותיו אין שכינה חשובה כנגדו:

יפרוש אולת שמשתטה:

רב פשע שפשעיו מרובים:

מפני שערכה של ארץ ישראל הוא שכתוב בו ערך חלק של כל שבט ושבט ולא סגיא בלאו הכי ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים להטריחן יותר:

אין נזקקין להתיר לו נדרו לפי שנדר חמור הוא:

חוץ מקונם אשתי נהנית לי שאפילו נדר באלהי ישראל שאין אשתי נהנית לי נזקקין להתיר לו לפי שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בידים לעשות שלום בין איש לאשתו לא כ"ש האי נדר אי נדר באלהי ישראל שהוא לשון נדר:

אין נזקקין לאלהי ישראל דכיון שנשבע בשם שמים אין נזקקים לו: חוץ מקונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע לו שלא הכת' - וריצב"א ל"ג ונודע לו שלא הכתה דאם כן אפי' התרה נמי לא בעי דאמר כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות אלא הכי גרסינן חוץ מקונם אשתי נהנית לי ותו לא ומיירי שהוא אמת שגנבה כיסו ושהכתה את בנו דהשתא בעי התרת חכם וקאמר דאפי' נשבע באלהי ישראל נזקקין להתירו משום שלום בית:

לעושיה להקב"ה ותפארת לו מן האדם שבני אדם מקלסים אותו:

והשתא דאיקפד רב נחמן אדעתא דהכי וכו' פי' משום דליכא תפארת מן האדם אבל תפארת לעושיה שמא הוה כגון שנדר לקיים דבר מצוה:

ושריא לנפשיה פי' שע"י פתח זה נתחרט והפר לו נדרו וא"ת אמאי לא התיר לו רב נחמן מעיקרא ע"י חרטה דהא רב נחמן גופיה אמר לעיל הלכה פותחין בחרטה וי"ל דהיינו דוקא כשמתחרט מן הנדר מעיקרא אבל כשאינו מתחרט אלא מכאן ולהבא לא ולכך לא רצה להתירו עד שאמר אדעתא דהכי נדרת:

כל שביארנו בהיתר נדרים לא סוף דבר בהיתר נדרים שאין בהם הזכרת השם אלא אף בשהזכיר בו את השם כגון שאמר קונם עלי ככר זה באלהי ישראל ואין צריך לומר במזכיר אחד מן הכנויין וזה שאמרו כאן אין נזקקין לאלהי ישראל אין הלכה כן ויראה לי שלא נאמרה אלא לדעת האומר אין שאלה בשבועות שאפשר שהטעם מפני שהשבועה סתמה יש בה הזכרת השם כמו שביררנו במקומו והראיה שהרי סמכו לה ההיא דאתא לקמיה דר' אסי ואמר לה במאי נדרת אמרה ליה באלהי ישראל אמר לה אי נדרת במואי הוה מזדקיקנא לך דלא הוי אלא כנויא בעלמא השתא דנדרת באלהי ישראל לא מזדקיקנא לך ומואי כנוי שבועה הוא ומפני שסתם שבועות יש בהם הזכרת השם והנדרים סתמם אין בהם הזכרת השם אמר לה אפילו היתה שבועה שסתמה בהזכרת השם ואין הזכרת השם מורה בה דקדוק מחשבה וכונת הלב אלו היתה באלהי ישראל לא הייתי נזקק לך אלא אם כן היתה במואי או בשאר הכנויים כל שכן בנדר שיש לומר שהזכרת השם שלא במנהג ולחדשת בו דקדוק מחשבה וכונת הלב:

ולענין ביאור גרסת הספרים אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מזו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה והדברים מתמיהים שזו מה צורך ליזקק בה והלא אינו צריך שאלה עד שקצתם פירשו חוץ מזו שאפילו הזכיר בה את השם כשבא לפנינו נזקקין לו לומר שאין צריך שאלה ויש מפרשין שמאחר שמזכיר בה את השם מדקדק הוא בדבר וגומר בדעתו לידור אף לכשלא גנבה אלא שלהראות פנים לדבריו הוא אומר כן וצריך שאלה ואף גדולי הדור כתבו שאף בלא הזכרת השם לא התירו ארבעה נדרים בלא שאלה אלא בשאף הוא אומר כן ר"ל שלכך נתכון אבל אם אמר בדוקא נדרתי צריך שאלה וכדרך שאמרו בנדרי זירוזין שבמעמידין צריכין התר ועל זו אמרו שאף אם הזכיר בה את השם נזקקין לו ובתוספות גורסין אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מזו קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי אין גורסין בו ונודע שלא גנבה והענין שאין נזקקין לה אלא במקום שימת שלום בין איש לאשתו ושאר מיני מצוה ולענין פסק אין לנו שהרי פסקנו שבכלם נזקקין ואם כן מה שאמר ברב הונא דאיקלע לבי רב יוסף ואמר ליה ליטעום מר מידי ואמר ליה לא כלומר לא אוכל עמך וכשהיה מפציר בו אמר לו מארי כלא לא טעימנא כלומר באדון הכל אני נשבע שלא אוכל והשיבו רב יוסף כדבריו מרי כלא לא טעימת כלומר אף אני נשבע שלא תאכל עמי ושאלו בה הניחא דרב הונא כלומר זה שהוצרך לישבע מפני שרב יוסף היה מפציר בו אלא רב יוסף מה הוצרך לישבע ותרצו בה שרב יוסף לא נשבע בכלום אלא שאמר לא כלומר לא תאכל עמי דמרי כלא קאמרת כלומר אחר שהזכרת את השם ודאי לא תטעום שאין נזקקין בהיתרך אין הלכה כן אלא נזקקין אף להזכרת השם בין לנדרים בין לשבועות והרי מצינו בצדקיהו שהשביעו נבוכדנצר בשם כדכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים והתירוהו סנהדרין כמו שיתבאר במסכתא זו ולא סוף דבר בשבועה שלא בנקיטת חפץ אלא אף כשהיה בנקיטת חפץ שעיקר שבועה בהזכרת השם הוא ולא החמירו בנקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין כדי לאיים עליו וקצת גאונים חולקים לומר שהנשבע בנקיטת חפץ אין לו היתר ואל תחוש לדבריהם:

הוזכר כאן ברב סחורא שבא לפני רב נחמן ואמר ליה אית ליה נדרא למישרקא ואמר ליה נדרת אדעתא דהכי אמר ליה אין כלומר אפילו נתגלה לי דבר זה באותה שעה הייתי נודר וכן בכל פתח שהיה מבקש לו היה אומר לו כן כעס רב נחמן ואמר ליה זיל לקלעך כלומר שיצא מלפניו או שילך לו ויבקש פתח לעצמו ומה שהוזקק רב נחמן לחזר לו אחר הפתח והוא בעצמו פסק שפותחין בחרטה כבר ביארנוה למעלה:

ואמר רב סחורה אי זו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ר"ל שעושה אותה לשמה ולכונה טובה ושיהא לו בה תפארת מן האדם שפעמים שאדם עושה דברים שלא לשמן ושלא לכונה מעולה ואע"פ שמגיע לו ממנה תפארת מן האדם אינה תפארת לעושה וכן פעמים שאדם משפיל ומהדייט עצמו יותר מדאי לכונה טובה ואע"פ שהיא תפארת לעושה אינה תפארת לו מן האדם ואף אני אע"פ שמה שאמרתי תפארת לי שאיני רוצה לשקר בפתחים אינה תפארת לי כשאני מכעיס ומטריח יותר מדאי אדם גדול כמהו והוא שאמר אדעתא דאקפד רב נחמן לא נדרי ושרא לנפשיה שהרי נולד מצוי הוא.

ברא"ש כדתנן במתניתין הס"ד נדר במוהי הס"ד דלא טעימנא לך הס"ד שלא יאכל עמו הס"ד דאין נזקקין לך הס"ד במה אשה הס"ד כצ"ל:

בר"ן לו לאו השבע שבועה כו' זה נראה לי הס"ד נוח לי הס"ד ואח"כ מ"ה אם נדרת במוהי לא כו' לשבועה הס"ד ואין נזקקין הס"ד ואח"כ מ"ה רב יוסף אמאי אמר כו' דלא ליכול הס"ד בתמיה הס"ד כצ"ל:

ובעל חמה רב פשע ומי שהוא בעל חמה בידוע הוא שיש לו רוב פשעים ונקרא רשע על כן אין מספיקין בידו לעשות תשובה שימנעו ממנו החמה שגורם לו לחטוא. אילו לא חטאו ישראל בעגל ובעצת מרגלים לא נתן להם (מספרי נביאים) אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע אף על פי שהוא מספרי נביאים מפני שבאותו ספר יש בו סדר וערך ארץ ישראל איך נחלקה לשבטים. ושאר ספרי נביאים לא נתנו להם אלא כדי להטריחם ולהכעיסן על ידי חכמתן שנאמר כי ברוב חכמה רוב כעס. בהרבות החכמה באדם מתחמם על ידה ועל ידי חום הטבעי שבו מתרבה הכעס. הרי"ץ ז"ל. והפירוש כתב כי ברוב חכמה רוב כעס. בשביל שהרבו עון כעס ניתן להם רוב חכמה עד שעלו לעשרים וארבעה ספרים. עד כאן. ובשיטה כתוב: ושאר ספרי נביאים שניתנו להם כדי להטריחן ולהכעיסן על ידי רוב חכמתו. עד כאן.

חוץ מן האומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. דלעשות שלום בין איש לאשתו מותר לפי שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים אבל לדבר אחר לא. ואית דמפרשי דהכא הוא דנזקקין משום שנודע שלא גנבתו ושלא הכתו וכמאן דלא נדר דמי שהרי לא נדר אלא אם כן הכתה וגנבה והואיל ונמצא שאין כן נזקקין להתיר. ושניהם מן השם. פירוש. וכן כתב הרנב"י ז"ל וזה לשונו: אמר ר' אסי אין נזקקין לאלהי ישראל. כלומר אין נזקקין בית דין להתיר שום שבועה שהזכיר בו הנשבע הזכרת השם לא בחרטה ולא בפתח דהואיל והזכיר בו את השם אין נזקקין לו מפני חומר השבועה. חוץ מ7 קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ושלא גנבה פירוש דהיינו נדרי שגגות. וכי תימא והא הנהו לא צריכי שאלה כדקתני מתניתין ארבעה נדרים התירו חכמים. איכא למימר דר' אסי כדרב אסי סבירא ליה דאמר (דאמ') לעיל ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם. וקאמר דאפילו בנדרי שגגות אין נזקקין לשאלת הנשבע היכא שהזכיר בה את השם אלא אם כן הדיר בהם את אשתו דמשום שלום ביתו התירו לזקק להן הואיל ואית בה תרתי דהוה ליה נדרי שגגות ושלום ביתו. הא ודאי בנדרים בעלמא אף על גב דהוה נדרי שגגות אין נזקקין לו בהזכרת השם. ומוכח בגמרא דר' אסי לאו דוקא דאמר הזכרת השם אלא כלומר כל שבועה אין נזקקין אלא אם כן בנדרי אשתו ואף על גב דלא אידכר בה את השם. דאמרינן בגמרא ההוא דאתא לקמיה דר' יוסי אמר ליה במאי נדרת אמר ליה באלהי ישראל. אמר ליה אי נדרת במואי לא מזדקיקנא לך באלהי ישראל מזדקיקנא לך פירוש בתמיה. עד כאן. אבל הרא"ם ז"ל כתב וז"ל: אין נזקקין להתיר אדם שנשבע והחציף עצמו לישבע חוץ מקונם אשתי נהנית לי משום שלום אשתו דמשום שטותו אין להפסידה. ולא אקונם אשתו דמתניתין קאי דהא התירו (לא) תנן ואפילו שאלה לא בעיא. והכא מיירי דאמר הכי קונם ככר זו עלי כקרבן אלהי ישראל. ולא גרסינן ונודע שלא גנבת ושלא הכתה דאם כן (הכתה) אמר המגיה אולי צריך לגרוס התרה למה לי. ואפילו ללישנא קמא דרב אסי אין להחמיר כל כך שלא להתיר אפילו באלהי ישראל כיון דאינן צריכין שאלה אלא מדרבנן. עד כאן. אבל הרשב"א ז"ל יישבה ובפנים אחרים וזה לשונו: כך גירסת הספרים. אין נזקקין לאלהי ישראל חוץ מאשתי שגנבה את כיסי והכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו. וכן מצאתיה גם בתשובת רבינו האיי גאון ז"ל. אבל בתוספות רבותינו הצרפתים אמרו דלא גרסינן לה אלא הכי חוץ מאשתי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ותו לא מפני שהוקשה בעיניהם ראילו בנמצא שלא גנבה ושלא הכתו בכי הא אין צריך שאלה כלל דהיינו נדרי שגגות וכדתנן במתניתין. ולכאורה נראה ודאי כדבריהם אלא שנמצא כן בכל הספרים. ומתוך כך יש לי לומר דארבעה נדרים שהתירו חכמים היינו בשהלך לו ולא נודע אם נדר בדוקא או לא אי נמי בנשאל באי זה צד נדר ואמר שכחתי. דבענין זה אנו אומרים דמסתמא לא נדר בדוקא אלא לזרז או בשגגה וכן כל שאר הנדרים שהתירו לפי שירדו חכמים לסוף דעת הבריות שאין נודרין בכענין זה בדוקא. אבל אילו בא לפני חכם ואמר שנדר בדוקא בכי הא ודאי נדר גמור וצריך שאלה לחכם וכדגרסינן בירושלמי גבי נדרי זירוזין אמר ר' אלעזר הדא דתימר בשאין מעמידין אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם. פירוש שהיו מעמידין דבריהם שאין זה רוצה להוסיף ולא זה לפחות דאלמא בדוקא נדרו ולא לזרוז בעלמא. וזה אפילו שבלבו למוכרה כמו שרוצה הלוקח או הלוקח לקנותה כמו שרוצה המוכר אלמא דברים שבלב הן. פירוש דוקא שבאותו מעמד הסכימו לאותו סך שנעשה בסוף ביניהם אבל במעמידים דבריהם הרבה ולא עשו כלום באותו מעמד ובמעמד אחר הסכימו לסך אחד לפחות מסלע ולהוסיף על השקל נאסר למוכר דמי החפץ וללוקח נאסר החפץ. וא"ת אפילו שבאותו מעמד נתנוהו באותו סך למה לא חל הנדר והא הוו להו דברים שבלב וקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים. וי"ל דירדו חכמים לסוף דעתן של נודרים על מקח וממכר שאין מוציאין לשון נדר או לשון שבועה מפיהם על דעת שיהו נאסרין באותו דבר אם לא יעשה הדבר כמו שהן אומרים אלא לזרו את חברו אם יוכל לפחות מן הסך או להוסיף עליו הם נודרים. ועכשו כשנתן לו סך אחר והמוכר קבלו ממנו הרי הוא כאילו התקבל ממנו כמה ששאל. וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו ונמצא שלא גנבה. מאחר שלא המתין לידע אם גנבה או לאו ומיהר להדירה אף על פי שאמר שהכתה את בני ושגנבה את כיסי אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא מחמת זה בלבד ואילו לא גנבה לא היה מדירה הרי זה מותר ואין צריך לישאל. אבל אם בא לפני חכם אין אומרין לו מיד מותר אתה אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לישאל שמא לנדר גמור נתכוונת בין גנבה בין לא גנבה. ואילו בנדר בעלמא אילו אמר נדרתי באלהי ישראל אין נזקקין לו כלל אבל אם אמר הדרתי את אשתי באלהי ישראל נזקקין לו. עד כאן.

אמר ליה אי נדרת במוהי נדרת לאו דוקא במוהי לשון שבועה. והכי קאמר ליה אפילו אם נשבעת דחמירא שבועה מנדר הייתי מתיר. עתה שהזכרת אלהי ישראל אפילו בנדר דקיל לא מזדקיקנא לך. הרי"ץ ז"ל.

במוהי לאו דוקא דהוא הדין באחד מן הכנויין פירוש הג"ה.

אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה כו' משום דפליגי תנאי לעיל ר' יהודה ורבי ישמעאל בר' יוסי הוצרך רב נחמן לפסוק הלכתא דפותחין. שיטה. והרנב"י ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל. פירוש רב נחמן אתא לאפוקי מדרב אסי ומדר' אסי ואמר הלכה פותחין בחרטה לאפוקי מדרב אסי דקסבר לעיל אין פותחין בחרטה וקא משמע לן דפותחין בחרטה הואיל והוא מתחרט מעיקרו על נדרו אף על פי שאין פתח לנדרו. ואתא לאפוקי מדר' אסי דאמר אין נזקקין לאלהי ישראל קא משמע לן דנזקקין להתיר אפילו בשבועות שהזכיר בדין את השם בין בפתח בין בחרטה. הוה ליה פיסקא דארבעה נדרים דאינון נדרי זירוזין ונדרי הבאי ושל אונסין ונדרי שגגות אין צריכין שאלה כלל אפילו בעם הארץ דקיימא לן כשמואל דאמר לעיל תנא תני התירו ואת אמרת צריכין שאלה. ושאר נדרים ושבועות יש להן היתר ואפילו בחרטה וכל שכן בפתח כגון דאמר אדעתא דהכי לא נדרי. ואפילו הזכיר את השם בשבועותיו נזקקין להתירו בין בפתח בין בחרטה כרב נחמן דאמר פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל כלומר ונזקקין בה לאלהי ישראל. עד כאן. כתוב בתוספות הלכה פותחין בחרטה. דלבך עלך ואזל רב נחמן לטעמיה דאמר לקמן בפרק נערה הלכה נשאלין לנדרים עומד יחידי ובלילה ובשבת ובקרובים ומשמע בפרק הדר דהא בהא תליא. הילכך חכם הבא להתיר נדר אין צריך למצוא פתח כי אם כדו תהית וסגי אם תהי בו. הריטב"א ז"ל.

הלכה פותחין בחרטה כגון שיאמר מצטער אני ומתחרט על מה שנדרתי מעולם אפילו אינו נותן טעם על מה מתחרט. וכי אמר כי האי גוונא ודאי פותחין דעקירת נדר מעיקרא ודאי הוא. אבל אם אמר מעתה אני מתחרט אבל עד עתה היה טוב הנדר בעיני אינה חרטה הואיל ואינו מתחרט על תחלת הנדר. ותדע דכן הוא שמאחר שבא רב סחורה לפני רב נחמן להתיר אם כן היה מתחרט עתה ולא רצה להתירו בעבור שהיה אומר דאדעתא דהכי נדר כלומר שטוב היה בעיניו עד עתה הנדר. ולכן יזהר כל הבא להתיר שלא יאמר לחכם מתחרט אני מעיקרא ואין פיו ולבו שוין. ועוד למה ישאל לו החכם מתחרט אתה פשיטא דמתחרט הוא עכשו כיון שבא לחכם להתירו. ואית דגרסי הלכה אין פותחין בחרטה. והיינו כרבן גמליאל שירד מן החמור לבקש לההוא גברא פתח. דלמצוא פתח צריך ישוב הדעת וחכמה ולכן ירד מן החמור. וזה הגירסא קשה בעיני לפי השיטה אנו רואין שרב נחמן גופיה רצה להתיר לרב סחורה אם היה אומר לא נדרתי אדעתא דהכי דהוי (חרטה) פתח לחרטה ואיך יפסוק הוא עצמו דאין פותחין. לכך הגירסא ראשונה נראית עיקר. רא"ם. וכן בשיטה וז"ל: וכן משמע נמי בסמוך שהיה דוחק רב נחמן למצוא פתח להתיר לרב סחורא ואי חרטה מכאן ולהבא מה לו לטרוח והלא רב סחורא היה מתחרט. אלא שמע מינה דחרטה מעיקרא בעינא ורב סחורא לא נתחרט מעיקרו כדפירש בהג"ה בפנים ולכך דוחק רב נחמן כו'. ואין לומר שלפי דבריו של רב סחורא דקסבר אין פותחין בחרטה היה רב נחמן מתירו דלא אשכחן רב סחורא דפליג עליה דרב נחמן בהא. עד כאן.

הלכה פותחין בחרטה בר מהני תלת דאמרינן לעיל ואפילו הן בעיקר הנדר והכי נקטינן הלכה למעשה כרב נחמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל תחלת פרק ו' מהלכות שבועות. ומיהו לכתחלה יש לנו לחזר למצוא פתח בעיקר הנדר בכל יכלתנו ואם לא נמצא שואלין אז לו אם מתחרט ואם אמר הן מתירין אותו. ואף על גב שרב נחמן לא רצה להתיר את רב סחורא בחרטה אולי הכיר מתוך דבריו של רב סחורא דסבירא ליה אין פותחין בחרטה ולהכי לא פתח ליה בחרטה. והני דרבנן דלקמן היו מחזרים בכל יכולתם למצוא פתח בעיקר הנדר ואילו לא היו מוצאין שום פתח ודאי היו מתירין על ידי חרטה. או אולי לא היו מתחרטים הנודרים והחכמים היו רוצים להתירן על כל פנים כי צורך גדול היה. כן נראה לי וכן נראה דעת הר"מ לפי מה שכתב פרק ו' מהלכות שבועות. הרי"ץ ז"ל.

אמר רב נחמן הילכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל וכן הילכתא ודוקא בחרטה דמעיקרא כגון לב זה עליך כלומר שמתוך הכעס נדר או כדברים אלו אבל עכשיו שנתיישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בנדר כלל. אבל אם נתחרט עכשו מחמת ענין שנודע או שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשו זו אינה חרטה מעלייתא ואין פותחין בה כלל לפי שכל הבא לישאל על נדרו בודאי מתחרט הוא עכשו אלא שיש שאין מתחרט אלא מחמת נולד או דבר שנתחדש. ולפיכך בחרטה כזו אין פותחין אלא פותחין לו באותו מקרה או באותו דבר שהוא מתחרט מחמתו ואומרים לו אילו היית יודע כך הייתה נודר וכדאמרינן אדעתא דהכי מי נדרת. ואם היה אותו דבר נולד שנתחדש לאחר נדרו ואינו מצוי להיות הוה ליה נולד ואין פותחין בו. ואם הוא מצוי פותחין בו כדאמרינן בסמוך. והיינו עובדא דרב סחורא דאתי לקמיה דרב נחמן ואמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואף על גב דרב נחמן גופיה הוא דפסק בהדיא פותחין בחרטה וטעמא דמילתא כדאמרן דכיון דאתא רב סחורא קמיה סבר רב נחמן כיון דרב סחורא גברא רבה הוא ואתא לאשכוחי פיתחא לנידריה שמע מינה שאינו מתחרט בנדרו מעיקרו ולפום הכי הוה אמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואדעתא דהכי מי נדרת. וכתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה וז"ל: אף על פי שאין הלכה כרב אסי אלא כרב הונא דאמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל עכשו הנהיג מר יהודה גאון ז"ל את כל החכמים שעושין כרב אסי כמנהג להחמיר ולא כהלכה. ואין אנו ולא אבותינו נזקקין למי שנשבע לאלהי ישראל אלא כעין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני בדבר שמוכיח. אבל פתח בחרטה אין אדם שיש בו כח לפתוח פתח לשבועה. עד כאן הרשב"א ז"ל.

גמ' משתבח ליה רבא לר"נ כעין זה ברכות לח ע"א וש"נ:

אֲפִלּוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ (תהלים י, ד) נראה לי בס"ד רבה בר רב הונא נקיט כנגד הפגם שפוגם בעשיה ששם סוד השכינה ורב ירמיה דאמר מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ נקיט כנגד פגם היצירה ששם עולה חלק התלמוד ורב נחמן אמר עֲוֹנוֹתָיו מְרֻבִּין מִזְּכֻיּוֹתָיו נקיט כנגד הבריאה ששם עולה הכונה והמחשבה. וידוע כי מצד עונות וזכיות של הרהור יהיו עונותיו של אדם מרובין מזכיותיו.

אִלְמָלֵא לֹא חָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, לֹא נִתַּן לָהֶם אֶלָּא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי תּוֹרָה, וְסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ בִּלְבַד. נמצא היתה תורה שבכתב ששה ספרים כנגד תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים והשוואה זו רומזת לסוד הדבר אשר יהיו תפארת ומלכות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה שני מלכים בכתר אחד שהם שוים ולכן הלוחות היו ששה על ששה וזה רמז (שיר השירים ה, טו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז אימתי יהיה זה אם היה איש ישראל מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים. ומה שאמר לפי שֶׁעֶרְכָּהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא היינו דכתיב (תהלים קה, מד) וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם, בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו. נמצא ארץ ישראל והתורה שייכי אהדדי!