מסכת נדרים דף ס״ה עמוד א׳

אין מתירין לו לנודר אלא בפניו של מדיר:

במדין לך מהו במדין לך אלא הכי קא"ל במדין נדרת לפני יתרו לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו ויתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו ואמר רבי תלמיד חכם מיפר לעצמו:

ארנבא חיה שאינה מבושלת ואית דאמרי חיה ממש שאכל אותה כשהיא חיה:

הוה מצטער צדקיהו בגופיה שהיה רוצה לגלות הדבר שיהו מבזין אותו בני העולם:

איתשיל אשבועתיה נשאל על שבועתו:

מאי עבדיתו דשריתון ליה מ"ט לא אמריתון ליה לצדקיהו דלא מציתו למשריה אלא בפניו:

מתני' שהן כנולד דדמו לנולד אבל הן ממש אינן נולד ופותחין בהן:

שאביה רע תולה נדרו ברעות אביה מכלל דאי לא הוה רשע היה נושא אותה:

דתנן המודר הנאה מחבירו שנדר בפניו שלא יהנה ממנו אין מתירין אלא בפניו לכאורה משמע דלפניו היינו דבעי מדעתו וקשה דהכא לא שייך שהרי נדר מעצמו שלא יהנה מחבירו ואין שום סברא שיצטרך דעתו להתיר נדרו לכ"נ דבפניו אינו אלא מפני החשד ואפילו בע"כ כיון שיהיה בפניו וכן משמע במדין לך והתיר נדרך אפילו בע"כ דיתרו ואתי סוגיא דהכא כטעמא דמפני החשד ובירושל' מפרש שני טעמים אחד מפני החשד שלא יחשדנו שעובר על נדרו ולא נשאל לחכם ולאותו טעם א"צ דעתו כדפרישית ועוד מפרש טעם אחר מפני בושה שאנו רוצים שיתבייש בפניו ושמעתי כטעמא דמפני החשד ודלא כפר"ת דגטין שמפרש בדבר שעשה לו טובה על ידי הנדר - דהכא במודר הנאה איירי ולא קאמר המדיר חבירו:

אמרו לו בפניו וא"ת מה בדעתו של צדקיהו מה היתה מועלת לו ההתרה שלא בפניו וסנהדרין למה התירו לו וי"ל דצדקיהו היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה השבועה והיה מתבטל ממלאכת שמים והוי כמו לדבר מצוה ועי"ל דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך ולדבר מצוה מתירין כדפרישית:

כתולה נדרו בדבר פירוש במה שהוא רע והוי כמפרש דלקמן שאביה קיים:

רבי יוחנן אומר וכבר מת והוי נדר בטעות ומותר בלא הפרה והכי קאמר ר"מ יש דברים שדומה לנולד דדומה כאילו מת - אחר הנדר דאיכא למיטעי ואפ"ה לא חיישינן וחכמים אוסרין דחיישינן דלמא מיחלף במת אחר הנדר וכן גזרינן כשעשה תשובה אטו היכא דלא עשה:

תניא המודר הנאה מחברו בפניו כלומר שנדר בפניו שלא יהנה ממנו אין מתירין לו אלא בפניו. ומכאן מביאין קושיא על דברי רבינו תם ז"ל שכתב בגיטין [ומובא כאן בתוספות ד"ה דתנן] שלא אמרו אלא מי שקבל טובה מאותו שנדר לו בפניו, כגון משה לגבי יתרו וצדקיה לגבי נבוכדנצר, והכא לא משמע הכין דמודר הנאה מחברו קאמר. והא דתניא שצריך בפניו, יש מפרשים דלאו דוקא בפניו אלא בידיעתו, ואפילו שלא בפניו ואפילו בעל כרחו, וכטעמא דמפורש בירושלמי [כאן פרק ה' הלכה ד'] מפני החשד, כלומר שלא יחשדנו שהוא עובר על נדרו, כשלא ראה או ידע שהתירו חכם, ועוד טעם אחר בירושלמי [שם] מפני הבושה, כלומר שאנו רוצים שיתבייש בפניו, ולזה הטעם אפשר דצריך לפניו ממש ואפילו בעל כרחו, וכבר כתבתי יותר מזה בגיטין פרק השולח בסייעתא דשמיא. ואמרו מקצת המפרשים דלא אמרו אלא לכתחלה הא אם עברו והתירוהו מותר, והביאו ראיה מהא דצדקיה, והראב"ד ז"ל [דמובא כאן, בר"ן ד"ה והיכי] חלוק בדבר, מפני שהכתוב צווח ומענישו [דברי הימים ב' פרק ל"ו פסוק י"ג] על דבר אשר מרד במלך נבוכדנצר אשר השביעו באלקים, וגם זה כתבתי שם בארוכה. ואם תאמר סנהדרי עצמה היאך עברה והתירה, יש לומר דלדבר מצוה מתירין, וצדקיה היה מצטער ביותר שלא היה יכול לגלות, ומתבטל על ידי כך ממלאכת שמים, וגם מצות המלך שמצוה עליהם להתירו היא מצוה (עליכם) [עליהם – לפי הר"ן] לקיים, כן תירצו בתוספות [כאן ד"ה אמרו לו].

תניא המודר הנאה מחבירו והנשבע לו אין מתירין לו אלא בפניו מנא הני מילי אמר רב נחמן ואיתימא רבי יוחנן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים אמר ליה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. פי' בפניו של יתרו כשנשבע לשבת עמו כדכתיב [שמות ב] ויואל משה לשבת את האיש וכתיב [סוף דברי הימים ב] וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים ומאי מרידה דאתשל אשבועתיה שלא בפניו ומפרש בגמרא דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה אכיל ארנבת חייא ואמר ליה אשתבע לי דלא מגלית לי דלא תתזיל מילתא במלכותא לסוף הוה מצטער צדקיה בנפשיה אתשיל אשבועתיה אמר שמע נבוכדנצר דקא מבזו ליה שלח ובעא לסנהדרי ולצדקיהו ואמר להו חזיתון מאי דעבד לי צדקיהו לאו הכין משתבעת לי בשמא דשמייא דלא מיגלית לי הא מילתא א"ל אתשילית אשבועתאי אמר להון מתשלין על שבועתא ואמר ליה אין אמר להון בפניו או שלא בפניו אמרי ליה בפניו ומאי טעמא לא אמריתון ליה לצדקיהו מיד ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון אמר ר' יצחק ששמטו כרים מתחתיהם ע"כ והא דשרויה אינהו מסתברא לי משום דכי אמרינן אין מתירין לו אלא בפניו ה"מ בנשבע לישראל אבל בנשבע לעכו"ם מתירין אלא במקום חלול השם כגון יתרו ונבוכדנצר ולפיכך חשבו להם לתקלה:

ובירושלמי [מכילתין פ"ה הלכה ד] אמר מה טעם אין מתירין לו אלא בפניו איכא דאמר מפני החשד ואיכא דאמר מפני הבושה. ונראה פי' מפני החשד שלא יחשדהו חבירו עובר על שבועתו ולפום האי טעמא לאו דוקא בפניו אלא ה"ה שלא בפניו כל שהודיעוהו או שנעשה הדבר במקום פרהסיא בענין שידע שנשאל על נדרו שלא יחשדוהו ובכך מתירין לו ואפי' בעל כרחו ונראה שאפי' לטעם זה אין החשד הזה אלא בבעל דבר שנשבע לו שיודע באמת שלא קיים לו נדרו אבל הנודר בפני אחרים אין צריך להודיע בפני אותם אחרים דהא לא חשדי ליה דאינהו סברי דקיים נדרו לחבירו או נתרצה מיהו בשבועת ביטוי דלנפשיה דלא סגי בלא הפרה טוב הדבר להודיע לאותם שידעו בשבועתו שהם מתירין לו או שיעשה ההיתר בפרסום שיוכלו לדעת וכן מורי נר"ו נוהג ואם א"א אינו מעכב אפילו לכתחלה דכיון דלאו מילתא דלנפשייהו הוא לא חשדי ותלו דאתשיל אשבועתיה ומאן דמפרש מפני הבושה לומר שיתבייש מחבירו ולא יהיה נשאל ולפי טעם זה בפניו ממש בעינן מיהו אכתי לא ידעינן כי הוי בפניו אי בעיא מדעתו או לא ודעת מורי הרשב"א נר"ו דדעתו בעינן וי"א דלא בעינן דעתו דכיון דבפניו תו ליכא בושה וחשדא ויש ראיה לדבר מדתנן בפרק השולח [דף מה:] דלרבי יהודה כל נדר שידעו בו רבים אין לו הפרה ומייתי ראיה מגבעונים כי נשבעו להם נשיאי העדה ואם איתא שהנשבע לחבירו אין מתירים לו אלא מדעתו ורצונו מאי ראיה איכא מהתם דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דילמא יש לו הפרה ושאני התם שנשבעו להנאת הגבעונים שלא יהרגום והם לא יתרצו מעולם בהיתר שבועתם ואף על גב דאמרינן התם הנודר לחבירו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו והכא רוב הגבעונים לא היו שם בשעת שבועתם ולא בעינן דעתם מסתברא דכל שידע חבירו בנדרו בודאי על פי עדים כנודר בפניו דמי אלא ודאי כדאמרן ועוד יש לי ראיה מהא דאמרינן במס' סוטה [דף לו:] אמר פרעה ליוסף איתשיל אשבועתך אמר לו יוסף איתשל נמי אדידך ואע"ג דלא ניחא לך אלא שיש לי לומר דהתם אתמהא קאמר ליה וכי איתשיל נמי אשבועתך אע"ג דלא ניחא לך הא ודאי לא וה"נ לא מצינו לאתשולי אדאבא כיון דמית ליה וליכא דעתו וה"נ משמע לי ראיה מדא"ל קב"ה למשה לך שוב מצרים במדין [דף סה.] נדרת לך והתר נדרך במדין דאלמא כי הוי במדין משתרי בעל כרחיה דאי מדעתיה למה ליה הפרה הרי יתרו יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם כדאיתא לעיל [דף כד. ודף סג:] וליכא למימר דמשה לא הוצרך להתרה דהא מהתם מוכח תלמודא לעיל [דף סד:] דפותחין בנולד אליבא דר' אליעזר ולרבנן אמרינן דלאו נולד הוה אלא ודאי ש"מ דלא בעינן דעתו ורצונו מיהו בפניו ממש בעינן מדאיצטריך ליה למשה למיזל במדין ולא סגי ליה להודעיה ע"י שליח וכן דעת רבותינו וגדוליהם ז"ל דלא בעינן דעתו אלא בפניו ונראין דברים דשלא בפניו נמי דוקא לכתחלה הוא דאין מתירין אבל אם התירוהו מותר ותו לא מידי:

מתני' ר"מ אומנ יש דברים שהם כנולד פי' שאותו דבר שהותר הנדר מחמתו נולד אחר הנדר. ואינם כנולד פירוש בעיקר הדין מטעמא דמפרשים:

וחכמים מודים לו פי' דלא פליגי אלא אדר"א דלעיל:

כיצד אמר קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע א"ל מת או שעשה תשובה. פי' אע"פ שהמיתה והתשובה דבר נולד הוא יש לו היתר לפי שהוא כנדרי טעות מיהו לא נדרי טעות הם דלא ליבעי היתר כלל דהתם הוא כשתולה נדר בדבר שאינו אמת והיה סבור שהוא כן כגון [דף כה:] קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה ודכוותה קונם שאני נושא את פלונית שאביה רע ונמצא שלא היה אביה רע או שעשה תשובה אבל הכא במתני' כן היה כמו שסבור כי אביה היה רע בשעת נדרו אלא שנסתלקה דעתו במיתה או בתשובה. וכשפותחין לו אילו ידעת שימות או יעשה תשובה לא היית נודר הרי זה כפותח בנולד אלא שלפי שלא נדר סתם ותלה נדרו לומר שאביה רע אע"פ שאינו תנאי גמור לומר כל זמן שאביה רע דא"כ לא היה צריך היתר מכל מקום יש בלשון הזה גילוי דעת מעין תנאי שלא נדר אלא בעוד שאביה רע ולפיכך פותחין בו ומתירין לו וזהו שאמר שדברים אלו הם כנולד ואינם כנולד. והיינו דאמרינן בגמרא מיתה נולד הוא אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר. פי' שדומה כאילו אומר כל זמן שאביה רע כ"ז שהכלב בתוכו נמצאת אומר תלה נדרו בדבר ולא היה אמת זהו נדר טעות היה אמת ונולד סלוקו אח"כ אם נדר סתם אין פותחין בו לפי שהוא נולד תלה נדרו באותו דבר דרך תנאי ונסתלק אינו צריך היתר תלה אותו בדבר ההוא סתם כעין משנתינו צריך היתר ופותחין לו באותו דבר:

ירושלמי מפני שהוא כתולה נדרו בדבר כאומר קונם שאני נהנה לאיש כל זמן שלובש שחורים לבש לבנים מותר ר' זעירא אומר אף הוא אינו צריך היתר חכם. פי' לפי שאמר כן בפירוש דרך תנאי ומפני זה אם אמר קונם שאני נהנה לפלוני שהוא לבוש שחורים ולבש לבנים פותחין בו ומתירין לו והוא דמשמע (א) ורבותינו מפרשים דבמתני' אפי' בלא פתח מתירין לו כאילו אמר בפי' כל זמן שאביה רע וכפשטיה דירוש' ומה שנ"ל כתבתי [והוא דמשמע] דאמר הכי דרך קפידא ולא לסיים אותו דבכי האי לא שייך לפתוח בו וזהו פשוט:

המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שהרי כשפתח לו הב"ה למשה להתיר נדרו נאמר עליו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה כי מתו האנשים המבקשים את נפשך ולא הוזקק לומר שבמדין היה אלא ללמד שכך אמר לו במדין נדרת במדין התר את נדרך כלומר שידע יתרו בדבר וכן אמרו בצדקיה שמצאו לנבוכדנצר אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו ונשבע לו ונשאל על שבועתו וגלהו והגיעו הדברים אצל נבוכדנצר שהמדינות לועזות עליו ושלח והביא הסנהדרין לפניו וגלה להם מה שעשה צדקיהו והיאך עבר על שבועתו והם היו מנצלים אותו שכבר נשאל ושאל להם אם כך הוא מחקכם לישאל על שבועה ואמרו לו כן ושאל להם אם הדבר כן אפילו שלא בפני המשביע ואמרו לו שלא בפניו לא ואמר להם ואם כן היאך התרתם אותו ולא מחיתם בידו מיד ישבו לארץ ידמו וכו' ולמדנו מכל מקום שאין מתירין לו אלא בפני מי שנשבע לו:

ובתלמוד המערב פירשו הטעם מפני שני דברים אחת מפני החשד שאף זה שידע בשבועתו שנשבע לו ורואה שעבר עליה חושד שבלא היתר הוא עובר עליה ואחרת מפני הבושה ר"ל שאנו רוצים שיתבייש בפניו שמא לפעמים אין בשאלתו עיקר ולא צורך מצוה ויש בה העברה אצל מי שהשביעו ומתוך הבושה יעמוד בשבועתו:

ונראין הדברים לפי שטת הענין שלא נאמר אלא במי שהשביעו האחר או שנשבע הוא לו בהסכמתו כגון שנשבע לו שיפרעהו לזמן פלוני או נדר באי זה דבר אם לא יעשה עמו דבר פלוני לזמן פלוני וכיוצא באלו וזה שנשבע לו עומד בטוח על אותו ענין שנשבע לו כענין משה אצל יתרו וצדקיה אצל נבוכדנצר אבל מי שנשבע באי זה דבר בפני חבירו אף בהדרת חבירו בהנאתו או הדרת עצמו בשל חבירו שלא בהסכמתו ושלא מצד שום תנאי שבינו לבינו שיהא נשבע או נודר לו עליו מה לו לחברו עליו או לזה על חברו אם יתיר שלא בפניו ואע"פ שבסוגיא זו אמרו המודר הנאה מחבירו בפניו סתם פרושו שחברו הדירו ואמר לו הוי נודר הנאה מכך וכך אם לא תעשה עמי דבר פלוני אבל אם זה מדיר עצמו מנכסי חברו ממילא בלא הסכמת חברו ולא שום תנאי שבינו לבינו שיהא נשבע או נודר עליו מתירין לו כך נראה לי וגדולה מזו כתבו אחרוני הרבנים שלא נאמר כן אלא כשהנשבע או הנודר קבל טובה והנאה מזה שנשבע לו כמשה מיתרו וצדקיהו מנבוכדנצר ולא יראה כן חדא דהא הכא מודר הנאה מחברו קאמר ומסתמא לא קבל הנאה ממנו ועוד שאם בכל שלא קבל הנאה ממנו אתה אומר שמתירין אותו אף שלא בפניו אם כן טעם חשד ובושה הלכו להם אבל לדעתנו כל שנשבע מאליו ואין לחברו עליו מצד שבועתו דין ודברים אין כאן חשד שאף זה אינו נותן לבו עליו וכל שכן שאין לנו אצל טעם הבושה כלום שאין בשאלת שבועתו העברה לשום אדם שיתבייש עליה:

אף זו שכתבנו שאין מתירין לו אלא בפניו פרשו רוב מפרשים שכל שבפניו מיהא מתירין אותו בעל כרחו שהרי מאחר שהוא בפניו אין כאן חשד ולא בושה וכן יש מפרשין שכל שמודיעין אותו תחלה הרי הוא כאלו היה לפניו ומתירין אותו אחר הודעה אפילו בעל כרחו ושלא בפניו וזה מיהא לטעם חשד אפשר להעמידה אבל לטעם הבושה נראין הדברים שדוקא לפניו כדי שיתבייש אלא שאפשר לומר שהבושה שבשעת ההודעה פוטרתו:

וכן יש מפרשים שבכלם דוקא לכתחלה הוא שאין מתירין הא אם עברו והתירו מותר שהרי בזו של צדקיהו עברו והתירו והותר ומכל מקום גדולי המפרשים דחו ראייתם שהרי מכל מקום הכתוב קראו מורד על כך דכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וכו' ושמא תאמר ואף הסנהדרין היאך התירוהו תירצו בתוספות שמרוב מה שראו צדקיהו מצטער בכך וממעט מתוך הכעס במלאכת שמים מצד שהיה סבור להבאישו בעיני האומות עד שיעבירוהו ונתמעט מלכותו דנו את הענין כדבר מצוה ולמדת מדבריהם שלדברי מצוה מתירין אף שלא בפניו וכן למדת לפי דרכך ממעשה של צדקיהו שאפילו היה המשביע גוי אין מתירין לו אלא בפניו וגדולי המחברים כתבו שאפילו היה המשביע קטן דינו כן:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו כיצד אמר קונם שאיני נושא את פלנית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם לבית הזה שאיני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש הרי הן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו אמר הר"ם פי' בעבור שבאר בעת השבועה סבת שבועתו היה כמי שנשבע על תנאי ובטל התנאי אשר לו תחייבהו שבועה כאלו אמר שהוא ישא פלנית אם תסור רעת אביה וכן אמרו בתלמוד נעשה כתולה נדרו בדבר ולא יצטרך הפרה וזה הודו אליו חכמים והקיש על זה גם כן מאמר ר' מאיר:

אמר המאירי רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד ר"ל שפותחין בהן אע"פ שדומין לנולד וחכמים מודים לו כיצד אמר קונם שאני נושא לפלונית שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה ופירש רבי יוחנן בגמרא בשמת קודם הנדר והודיעוהו שכבר מת שהוא נדר טעות והקשו לו ממה שאמרו למטה קונם שאני נושא לפלונית כעורה ונמצאת נאה שהוא נדר טעות ואם כן אשמעינן תרי זמני דנדר טעות לאו נדר הוא למה ליה ואיתותב ליה רבי יוחנן וקם ליה טעמיה דרב הונא דאמר מפני שנעשה כתולה נדרו בדבר ופירוש הדברים שלא סוף דבר בשמת קודם הנדר והודיעוהו שכבר מת שהוא מותר שהרי זה נדר טעות הוא ואין מקום בו לפתח אלא אף בשמת אחר הנדר פותחין לו בכך כלומר אלו ידעת שימות בקרוב מי נדרת ואע"פ שהמיתה נולד שאינו מצוי הוא כמו שאמרנו למעלה מכל מקום הואיל והזכיר סבת נדרו שהיא מאימת האב הרי הוא כאומר קונם שאני נושא פלונית אלא אם כן אני בטוח מהיזק האב ואע"פ שאלו אמר כן בהדיא לא היה צריך היתר וכמו שאמרו בתלמוד המערב קנם שאני נהנה לפלני כל זמן שהוא לובש שחורים כל שהוא לובש לבנים מותר ואין צריך היתר חכם מכל מקום כל שלא אמר כן בהדיא צריך היתר חכם אלא שהועילה הזכרתו לפתוח לו בה אע"פ שהוא נולד ויש מפרשים במשנתינו שאינו צריך היתר ואין הדברים כלום:

ושמא תאמר והרי למטה אמרו קונם שאני נושא פלנית כעורה והרי היא נאה מותר ולא מפני כעורה שנעשית נאה כלומר שהיתה כעורה בשעת הנדר ונעשית נאה אחר כן שאלו כן נולד הוא אלא מפני שהוא נדר טעות ר"ל שאף בשעת הנדר היתה נאה אלא שלא היה יפיה ניכר לו לאיזו סבה והוא היה סבור עליה שהיא כעורה אלמא שאלמלא כן לא היו פותחין בנולד של יפיה אע"פ שהזכיר הסבה תירצו בה גדולי הדור שהמיתה והתשובה מצויים קצת וכמו שאמרו במקום אחר מיתה שכיחא ומצד שאפשר להעלותם על הלב בשעת הנדר דנין אותו כתולה את נדרו בהם אחר שהזכיר סבת נדרו התלויה בהם אבל כעורה ליעשות נאה ושחורה לחזור לבנה אין המחשבה מסכמת בכך ובישוב הדעת נדר ולא בכונה שיתלה את נדרו בהן ומעתה כל שאמר קונם שאני נושא פלנית שאביה רע ואמרו לו מת או עשה תשובה וכן קונם לבית זה שאני נכנס שכלב רע או נחש בתוכו ואמר לו מת הכלב נהרג הנחש הרי הן נולד ואינן נולד ופותחין בו וכן הלכה אבל שהיא כעורה ונעשית נאה הואיל ובשעת הנדר כעורה היתה אין פותחין במה שנעשית יפה אחר כן הואיל ונולד שאין מצוי הוא אלא שאם היתה נאה אף בשעת הנדר והוא סבור עליה שהיא כעורה מותר בלא שאלה ומצד נדר טעות ואע"פ שלדעת ר' ישמעאל אף כשהיתה כעורה בשעת הנדר ר"ל שנתיפתה על ידי רפואות או על ידי איזו תחבולה על הדרך שנזכר למטה ששן תותבת היתה לה ועשאה של זהב פותחין בה אין הלכה כמותו שאלו היה טעמו מפני שהוא נולד מצוי שהעוני מנוולתן ומתיפות בנקל הואיל ובלא תחבולה הוא ודאי כך הוא אלא שאף על ידי נולד התירה כמו שיתבאר למטה:

גמרא ר' מאיר אומר כצ"ל כיצד אמר כצ"ל כנולד ואין כצ"ל אמר כבר כצ"ל:

רש"י בד"ה אתשיל כו' עבדיתון דשריתון כצ"ל:

בד"ה מת נולד הוא דהוי נולד כצ"ל:

בד"ה ור"י כו' לו דכבר מת בשעה כצ"ל:

ברא"ש בד"ה מיתה נולד הוא והיאך א' ר"מ כצ"ל:

ר"ן בד"ה והיכא כו' בנדר שאינו להנאתו של חבירו אבל בנדר כצ"ל:

בא"ד אי שרי נדרו או לא כצ"ל:

בא"ד ל"ש אלא כצ"ל אלמנה להנאת כצ"ל צווח בצדקיהו כצ"ל מה תועלת כצ"ל לחכם הס"ד:

הכי גרסינן ותניא המודר הנאה מחבירו ובא לפשוט מה שאמר למעלה ויש גרסאות דגרסי תניא ומילתא באפי נפשה היא. הרי"ץ ז"ל.

ירושלמי ולא בנולד הוא פירוש בתמיהא שגם העניות נולד הוא א"ר ירמיה העניות מצויה פירוש ולאו נולד הוא דגלגל הוא שחוזר בעולם. ועוד שאלו שם ותהות לאו בנולד הוא כלומר הרי פותחין בחרטה דאלו היה לב זה עליך הייתי נודר ואותו לב שיש לו עכשו נולד הוא. א"ר אילא התהות מצויה וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבנן פירוש דאין פותחין בנולד דשטפוה נמי לרבי אליעזר ואוקמוה בשטתיהו כלומר דהדר ביה רבי אליעזר. הרנב"י ז"ל.

המודר הנאה מחבירו פירוש שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פירוש בפניו מדעתו. וטעמא דבעינן דעתו שאם היה (מחבירו) מתירו שלא מדעתו נעשה כגזלן. ואין אלה זאת אלא שבועה כך קיבל דכתיב ששבועה נקראת אלה. ואינו שיבוש לפרש זו שבועה. אבל אין לומר שכל לשון אלה שבועה דכתיב הנה נא הואלתי. וגם אין לפרש שבגזירה שוה לומר שדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. ומאי מרדותיה ממה היתה שבועה לברר האמת כמו שקיבל מהדר ולא מתוך קושיא דפשטיה דקרא הוא שהשביעו שלא למרוד בו. שטה. ומפרש באגדה שבתחלה כשמינהו נבוכדנצאר תחת יכניה שהולך עמו לגולה מינהו לצדקיה על שבעה מלכים של אומות העולם יום אחד נכנסו אצלו ואמרו לו לך נאה למלוך שאתה מלך בן מלך והגון למלכות וזה הנכנס שאין גופו אלא אמה אם רצונך נהרוג אותו ונמליכך עלינו אמר להם אף אני יודע דבר מכוער שפעם אחת נכנסתי אצלו ומצאתיו אוכל ארנבת חיה מיד שלחו הדבר לנבוכדנצאר ואמרו לו אותו יהודי שהמלכת עלינו אומר כך וכך ממך מיד שלח נבוכדנצר אחרי סנהדרין וצדקיה. פירוש.

ואייתי סנהדרין דכתיב וידבר אתו משפטים אלמא דן אותו במשפט אמרו לו בפניו יריאים היו לשקר שיודעים שהוא יודע דין זה. שטה. ואם תאמר והא קיימא לן הלכתא דצריך לפרוט את הנדר ואם כן צדקיהו על כרחין פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו ואחר כך התירו לו אם כן הרי עבר על השבועה כשפרט אותה קודם ההיתר. וי"ל איפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד מענין פלוני ולא אמר להם למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר והנה פרט השבועה והתירוהו. ויש אומרים שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו לי. הריטב"א ז"ל. גרסינן בפרק השולח איבעיא להו צריך לפרוט את הנדר פירוש כשבא לישאל על נדרו או על שבועתו לפני חכם שיאמר לו מהו הנדר ועל מה נשבע או נדר. או אין צריך לפרוט את הנדר פירוש אלא שיאמר שנשבע לעשות דבר אחד או אסר על עצמו דבר אחד. רב פפא אמר צריך רב נחמן בר יצחק אמר אינו צריך. רב נחמן בר יצחק אמר אינו צריך דאי אמרת צריך זימנין דגייז ליה לדיבוריה כלומר שאינו מספר כל עניני הנדר שנדר. וחכם מאי דשמע מפר פירוש ושמא מה ששייר מלספר לו מעכב. ורב פפא אמר צריך משום איסורא פירוש דילמא נדר שלא לעשות שום איסור או אסר על עצמו שום דבר אם לא יעשה שום דבר איסור. והילכתא כרב פפא. מיהו דוקא לכתחלה הוא דצריך לפרוט ואין החכם מתירו עד שיפרוט לו את הנדר אבל אם דיעבד היתירו בלא פרט הנדר הרי זה מותר ומוכח הכי בפרק השולח. ירושלמי חד בר נש נדר דלא מרוחא פירוש נשבע שלא ירויח. אתא לגביה רבי יודן ברבי שלום פירוש שיתיר לו שבועתו. אמר ליה מאי אשתבעת אמר ליה דלא מרוחא אמר ליה וכן בר נש עביד פירוש וכי יש לך אדם שישבע שלא ירויח אמר ליה לקתוסתיה פירוש שלא להרויח בקוביא נשבעתי אמר ברוך שבחר בדבריהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר כלומר שאם לא פרט זה נדרו הייתי מתירו לדבר איסור דהיינו לשחק בקוביא. וגרסינן התם אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה. פירוש הודר ברבים בפני שלשה ואפילו הכי יש לו הפרה. אבל על דעת רבים אין לו הפרה. פירוש. משטת רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל שבפרק השולח משמע דדוקא בשנדר לדבר מצוה הוא דאין לו הפרה כשהוא על דעת רבים כגון ההוא דתנן בבכורות כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובר יורד ומגרש ואוקימנא לה בפרק השולח דאדרוה על דעת רבים יש לו הפרה. וטעמא דמילתא דדעת רבים נסכמת ומצטרפת בשנעשה לדבר מצוה אבל כשהנדר לדבר הרשות לא איכפת להו. וקשיא עליהו ההיא דתניא בפרק אלו הן הלוקין אונס שגירש את אשתו הרי זה יחזיר ואם לא החזיר לוקה. ופריך בגמרא אמאי לוקה והא בעמוד והחזיר קאי כלומר וכיון שיכול לתקן לאו דלא יוכל לשלחה אינו לוקה. ומסקינן דאדרה על דעת רבים כלומר ותו לא מצי מהדר לה דאין לה הפרה. והא הכא לאו לדבר מצוה הודר אלא לדבר הרשות ואפילו הכי אין לה הפרה. מיהו רש"י ז"ל פירש שם דאדרה על דעת רבים מפני שמצא בה ערות דבר ולפירוש זה הרי לדבר מצוה הדירה על דעת רבים. וקשיא ליה לרבינו ז"ל דאם כן דמשום ערות דבר אדרה אמאי לוקה והא מצוה לגרשה כדאיתא בשילהי מסכתא גיטין. וכי תימא כגון שנמצא שם רע שאינו שם רע כגון שהוזמו הערים שהעידו על ערות דבר ולפיכך לוקה דיכול להחזיר ומשום דאדרה על דעת רבים אינו יכול אם כן הרי הנדר בטל דאיהו כי אדרה על דעת השם רע אדרה וכשנמצא שאינו שם רע אין כאן נדר כדתניא קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתו לא אמר כלום. ובהא איכא למימר דהתם שני דקא פריש דמפני שסבור שגנבה את כיסו אדרה וההיא דאונס שגירש מיירי ביה דאדרה סתם ולא פירש דמשום דיצאו עליה עדים על ערות דבר אדרה ולפיכך אף על פי שנמצא שם רע שאינו שם רע הרי הנדר קיים ולפיכך לוקה. אבל בפרק השולח מכריח רבינו ז"ל דנודר על דעת רבים אפילו נדר לדבר הרשות אין לו הפרה וכדכתבינן התם בסייעתא דשמיא. ומיהו צריך לברר מאי על דעת רבים דקא אמרינן. דעת רש"י ז"ל ודעת רבינו האיי גאון ז"ל דלא מקרי על דעת רבים אלא כשהודר ברבים דהיינו שלשה ואמר להו דעל דעתם הוא נודר או נשבע שהוא מצרף דעתם לאותו נדר ורומיא להא דאמרינן הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתנו ועל דעת רבים. אבל מי שאינו נודר ברבים ואמר הריני נשבע או נודר על דעת רבים יש לו הפרה דאין זה דעת רבים. ואין זה דעת הר"ם במז"ל שהוא כתב שהאומר על דעת רבים אני נשבע אף על פי שלא נדר ברבים אין לו הפרה. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שלא כתב בפרק השולח הא דאמרינן התם גבי נדר שהודר ברבים וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ורבי יצחק אמר עשרה. ואם איתא לדעת הרב ז"ל דעל דעת רבים אינו אלא כשהודר ברבים היה לו לכתוב כמה רבים. אלא שמע מינה דהודר ברבים לא איכפת לן דאם אמר על דעת רבים אף על גב דלא הודר ברבים אין לו הפרה ואם לא אמר על דעת רבים אף על גב דהודר ברבים יש לו הפרה כדאיתא התם. והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה פירוש אף על גב דנדר על דעת רבים. דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא פירוש על דעת רבים. דהוה פשע בינוקי פירוש שהיה בטל. אי נמי דהוה מחי להו טפי. ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כוותיה פירוש דעת ר"ת ז"ל דכי אמרינן דלדבר מצוה יש לו הפרה אפילו על דעת רבים דלאו לצורך כל מצוה קאמרינן אלא דומיא דהאי עובדא דאיהו אדריה על דעת רבים מלאקרויי לדרדקי משום דסבורין היו דמשכחין דדייק כוותיה וכי לא משכח כותיה הוה ליה כעין נדר על תנאי דאדעתא דמשכחי כוותיה אדרוה וכי לא משכחי דדייק כותיה הרי הנדר רפוי ולפיכך יש לו הפרה. אבל מאן דנדר על דעת רבים שאין שום הוכחה בדבר שעל דעת שום מצוה נדר אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה דמי יימר דמעיקרא כי נדר על דעת שלא תולד שום מצוה נדר. וכן נוטה דעת ר"ח ז"ל דגריס כי ההיא מקרי דרדקי כלומר דוקא כעין האי עובדא יש לו הפרה. והביא ר"ת ז"ל ראיה לדבר דעל דעת רבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה ממה ששנינו בפרק השולח רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. פירוש דרבי יהודה סבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה ויליף לה משבועה שנשבעו נשיאי העדה ברבים לגבעונים לחיותם וקאמר קרא שלא מצאו לה הפרה. ואמאי הרי היתה ההפרה לדבר מצוה לקיים מה שכתוב לא תחיה כל נשמה אלא שמע מינה דלרבי יהודה דאמר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה אין לו הפרה. ואף על גב דלא קיימא לן כותיה אלא קיימא לן כרבנן דפליגי עליה ואמרי יש לו הפרה מיהו מודו רבנן דעל דעת רבים אין לו הפרה. ומדרבי יהודה נשמע לרבנן כי היכי דלדידיה בהודר ברבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה הכי נמי בעל דעת רבים אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה. וכבר דחו בתוספות ראיה זו. חדא דאיפשר דלרבי יהודה דחמיר ליה נדר שהודר ברבים דאפילו לדבר מצוה לא תהא לו הפרה ולרבנן יש לו הפרה אפילו לדבר הרשות ועל דעת רבים לרבנן יש לו הפרה לדבר מצוה מיהת. ועוד דאפילו מדרבי יהודה אין ראיה מן הגבעונים משום שלא היתה מצוה באותה הפרק שהגבעונים כיון שנתגיירו אין מצוה בהריגתם כדתניא בספרי למען לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם הא אם עשו תשובה מקבלין אותם. תדע דאלו היתה מצוה בהריגתן לא נמנעו בכך מפני השבועה דהא לא חיילא שבועה עליהו כלל שכבר נשבעו להרגן כשקבלו את התורה ואין שבועה חלה על שבועה. ועוד אמרו בספרי שלש פתקאות שלח יהושע כשנכנסו לארץ הרוצה להשלים ישלים הרוצה לפנות יפנה הרוצה לעשות מלחמה יעשה. שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו הגרגשי פנה ונתן לו הקדוש ברוך הוא ארץ טובה בארצו וזו היא אפריקי. הגבעונים השלימו. הרי שיהושע התנה על המשלימין שיחיו ונמצא שאין מצוה בהריגתן. וכי תימא אם כן מה טעם הענישם יהושע וקללם. יש לומר מפני שלא רצו להשלים מתחלה כששלח להם יהושע ויד ישראל היתה על העליונה עכשיו אם יקבלום אם לאו והם באו בערמה. מכל מקום למדנו שלא היתה מצוה בהריגתן כדי שתלמד מכאן שאפילו לדבר מצוה אין לו הפרה. ועוד קשה לשיטת ר"ת ז"ל דלפי שטתו הנודר או הנשבע על דעת רבים כוונתו לתלות נדרו בדעתם שאפילו אם יתחרט על נדרו לא יוכל חכם להתירו ואפילו (בהסמכתם) בהסכמתם שלא אמר על דעת רבים על דעת שיהא לו היתר מדעתם אלא לומר שלא תועיל לו לא פתח ולא חרטה ואפילו לפני חכם (דלימסריה) דליתסרי שוינהו שליח ולא למישרי. ואין משמעות הלשון כן שבכל מקום שמזכירין חכמים על דעת פלוני אין הכונה אלא שלא יבטל הנודר בלבו או שלא יהא כונתו לענין אחר בלתי הבנת אותו פלוני שנדר זה על דעתו אלא שתהא כפי הבנת חבירו שהוא נודר על דעתו כלשון שאמרו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין ולאפוקי מקניא דרבא כדאיתא במכילתין ובשבועות. ועוד דאם איתא שכך כונת נדרו יהא נשאל על הכל כלומר ממה שאמר על דעת רבים כשם שהוא נשאל על השבועה עצמה. אלא ודאי הנודר על דעת רבים שאין לו הפרה אינו אלא מפני חשיבות הרבים וצירוף דעתם בנדרו ובשבועתו. הילכך כשהיתר הוא לדבר הרשות אין לו הפרה אבל אם ההפרה לדבר מצוה יש לו הפרה לפי שקיום המצוה חשוב יותר מחשיבות הרבים וגם הן נסכמין בכך. תניא המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו פירוש בפני האיש ההוא שנדר הימנו. ירושלמי מה טעם מפני החשד רבי אמר מפני הבושה. פירוש מפני החשד שכיון שלא ידע חבירו שהתירו לו את נדרו והוא רואה אותו נהנה הימנו הרי זה חושדו שעובר על נדרו וכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל. ולטעם זה לאו דוקא בפניו דהוא הדין אם יודיעוהו שכבר התיר לזה את הנדר. ופירוש מפני הבושה שלא יתבייש כשיהא בפני חברו ולא יהא נשאל. ולטעם זה בפניו ממש בעינן. ומסתברא דאפילו חברו עומד וצווח בהיתרו של זה מתירין לו הואיל ובפניו מתירין לו. ושמעינן מהא אף על גב שאין מתירין לו אלא בפניו מיהו אם עברו בית דין והתירוהו לו שלא בפניו הרי זו התרה דאי לאו הכי מאי אהנו ליה סנהדרין כשהתירוהו לו שלא בפניו דנבוכדנצר (ומה שהתירוהו לו לכתחלה להתירו שלא בפניו) אמר המגיה צריך לומר: משום דהא דאמרינן אין מתירין לו אלא בפניו אינו אלא בשבועה שנשבע לישראל אבל לא לגבי (נדרי) נכרי אלא אם כן יש חלול השם בדבר וכעובדא דצדקיהו וסנהדרין שהרי חשבוה להם לתקלה. הרנב"י ז"ל.

מתניתין רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינו כנולד כלומר ופותחין בהם. וחכמים מודים לו פירוש דלא פליגי אלא אדרבי אליעזר בנולד גמור כגון הנך דלעיל דאמר קונם שאני נהנה וכו' ונעשה סופר קונם שאני נהנה לבית זה ונעשה בית הכנסת. כיצד אמר קונם שאני נושא פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו אמרו לו מת הכלב או נהרג הנחש הרי ה7 כנולד ואינן כנולד וחכמים מודים לו.

גמרא מיתה נולד הוא פירוש דאמרו לו מת או עשה תשובה לאחר שנדר קאמרינן. הרנב"י ז"ל. נעשה כתולה עצמו בדבר דאי אמר קונם שאיני נושא פלונית שאביה רע נעשה כאומר קונם איני נושא פלונית כל ימי שאביה רע דהוי תולה נדרו בדבר דמכל מקום מסיק אדעתיה הילכך הכא פותחין בנולד אבל בעלמא אין בנולד כלל כגון דאמר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני שאינו סופר הילכך הוי נולד ממש דודאי לא מסיק אדעתיה כלל ומשום הכי אין פותחין. פירוש.

מת נולד הוא ואמאי אינם כנולד אמר רב הונא נעשה כתולה עצמו בדבר מאחר שאביה רע או הכלב רע חשבינן ליה כאלו פירש בהדיא כל זמן שאביה קיים או הכלב קיים. והכי פירושא דמתניתין רבי מאיר אומר יש דברים שהם כנולד והיה לנו לאסור ואינם כנולד (ואעפ"כ) ועל כן מותרים הם דכיון שפירש שאביה רע נעשה כאומר כל זמן שאביה קיים. ואין חכמים מודים לו דלא אמרינן נעשה כתולה נדרו בדבר אחר שלא תלה בפירוש. ורבי יוחנן אמר כבר מת וכבר עשה תשובה בשעת הנדר דהוי נדר טעות שלא היה יודע בשעת הנדר. והכי פירושא דמתניתין יש דברים שהם כנולד שאסורים כמו שאם הוא נולד דגזר רבי מאיר מת כבר אטו לא מת. ואינם כנולד פירוש אף על פי שאינם כנולד. ואין חכמים מודים לו דסבירא להו לא גזרינן מת אטו לא מת כבר וכבר עשה תשובה קאמרין ליה שומעין אותו נדר. שאיני נושא פלונית וכו' אלא שהנדר טעות בשלמא לרב הונא איצטריכי הני בבי למיתני במתניתין תנא תולה נדרו בדבר דשרי רבי מאיר ותנא נדר טעות אשמועינן דבכי האי גונא חשבינן ליה נדר טעות. וסיפא רבי מאיר. ואפילו היה הכל דבר אחד היה צריך לשנותו למיסתם כרבי מאיר ולאשמועינן דהלכה כיחיד דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם ולרוחא דמילתא אמר דשני דברים הם. אלא רבי יוחנן דאמר כבר מת ורבי מאיר אסר דגזר כדפרישית ורבנן שרו משום נדר טעות והך סיפא רבנן היא תרי זימני נדר טעות למה לי למיסתם ולאשמועינן דהלכה כרבנן לגבי רבי מאיר לא איצטריכא דיחיד ורבים פשיטא לן דהלכה כרבים. שטה.

בר"ן ד"ה תניא וכו' דיהיב טעמא עי' לעיל דף ז ע"ב בר"ן ד"ה נדוהו בפניו:

מַאי טַעְמָא לָא אַמְרִיתוּן לְצִדְקִיָּהוּ קשא איך טעו והתירו לצדקיהו בלא רשות נבוכדנצר? גם צדקיהו במה טעה בדבר זה לעשות התרה שלא ברשות? ונראה לי כי הרשות צריך דוקא בהיכא דהנשבע קבל הנאה מן המשביע וצדקיהו לא קבל הנאה מן נבוכדנצר ורק קבל הנאה של כבוד כי היה מכבדו ליכנס אצלו שלא ברשות ולכך נכנס פתאום וראהו אוכל ארנבת חיה ואם לא היה נשבע לו היה מבטל ממנו הכבוד הזה שגם הוא לא היה נכנס אלא ברשות ואז אינו חושש פן יאמר עליו שראהו אוכל ארנבת חיה כי לא היה נאמן על דבר זה כי יאמרו ודאי לא היה אוכל בפניך ואיך ידעת? דהא גם אנחנו לא ראינו זה! אמנם כיון שנשבע שלא יגלה אז הניח לו הכבוד הזה שיוכל ליכנס שלא ברשות. וצדקיהו לא חשב הנאה זו של הכבוד הנאה ולכן אמר לחכמים אני נשבעתי על דבר אחד לנבוכדנצר ולא קבלתי הנאה ממנו ולכן רוצה אני להתיר השבועה והתירו לו. אך נבוכדנצר האשים אותם למה לא חקרתם היטב מצדקיהו מה היה הדבר הזה שאז הייתם מרגישים כי הוא קבל הנאה ממני על זאת שנשאר לו הכבוד ההוא שיוכל ליכנס בלא רשות ואז לא הייתם מתירים לו. ומה שאמר שֶׁשָּׁמְטוּ כָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶם רמז להם בזה בכח השר שלו שהם זלזלו בנדרים ושבועות דכתיב בהו לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ (משלי כב, כז) דעתה הוא רוצה להרגם שאז יהיה מושבם בקבר על העפר. ברם צריך להבין למה הקפיד נבוכדנצר הרשע על זלזול כבוד שהיה לו בדבר זה שגילה עליו שהיה אוכל ארנבת חיה? אם בשביל שנראה בזה אכזריות הנה הוא היה אוכל להדיא כל יום מבשר חירם מלך צור אחר שהורידו שחותך מבשרו בעודו חי ומטבלו במלח ואוכלו! ויש לומר דכל אכזריות שעושה בתורת דין ומשפט לייסר הפושעים אין זלזול לו כי אומר כך ראוי למלך שכמותו להטיל אימה גדולה על הפושעים באכזריות שעושה להם אך בדבר זה שאין בו דין ומשפט והוא עושה אכזריות לבעלי חיים לאכול בשרם בעודם חיים ואין לו הנאה מזה ודאי הוא מורה על רוע לב שהוא רק רע ואכזר קשה!