מסכת נדרים דף כ׳ עמוד א׳

מתני' נדר בחרם דאמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים על שם הרשת שצדין בו את הדגים ולא בחרם ממש:

אלא בקרבנות מלכים דורונות שמקריבין לפני מלכים:

וכן אם אמר הריני עצמי קרבן דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד שיש לי בתוך ביתי שהנחתיו להיות נודר בו ולא בעצמי ממש:

על כל אלו אין נשאלין להן דאין צריך שאלה דודאי מותר הואיל ואינהו אמרי דעל דעת כן אמרו:

ואם נשאלו אם באו לישאל:

וחכמים אומרים פותחין להן פתח בחרטה ומוכיחין אותן שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:

גמ' וכולן אין נשאלין דאין פותחין להם פתח ואין מתירים להן דקנסינן להו משום דנדרא ממש משמע:

והדר תני אם נשאלו דמשמע דנשאלין:

ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים לשון מצודה לשון משטח חרמים תהיה בתוך הים (יחזקאל כ״ו:ה׳):

לא נדרתי אלא בעצם אחד של בהמה שהנחתי בתיבתי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהו סבורים כי אני נודר נדר גמור:

כולן אין נשאלין עליהם ואין צריכין שאלה בת"ח אבל ע"ה שבא לישאל עונשין אותו כדקאמר בגמרא שאם נוהג היתר בנזירות על ידי טעמים הללו שהוא אמר עכשיו שלא היה חושבו נדר אע"פ שאינו נדר ולבסוף בא לישאל עליו לפי שלבו טרפו שמא נדר גמור הוא עונשין אותו לנהוג איסור כימים שנהג בה היתר:

ומחמירין עליו מפרש בגמרא דלא פתחינן בחרטה לומר לבך עלך או כדו תהית אלא צריך לומר לו דאדעתא דהכי לא נדר דזהו חרטה גמורה כדפי' ר"ת:

וחכ"א פותחין לו פתח ממקום אחר פר"ת פותחין לו פתח ממקום אחר כדאמרת כלומר זאת החומרא אני מודה לך דלא פתחינן ליה בחרטה אלא צריך לבקש לו פתח ממקום אחר דהיינו אדעתא דהכי לא נדר אבל מיענש לא מיענשי ליה וקשה אם כן אמאי שביק לישנא דמתני' דמחמירין עליו דאמר ת"ק הואיל ולא פליגי עליה דמחמירין ונקט בלישנא אחרינא פותחין הוה ליה למימר מחמירין ועוד דבירושלמי משמע דפליגי רבנן עליה אף במחמירין עליו לכך נראה לר"י דרבנן פליגי אף במחמירין עליו דפותחין ממקום אחר לאפוקי שלא יתירו לו [מגופו של] נדר כלל כיון שהיה בדעתו לקרבנות מלכים וכיוצא בהן אלא מבקשין לו ממקום אחר כמו בשאר נדרים או על ידי פתח דאדעתא דהכי לא נדרת [או] ע"י חרטה [דכדו] וכן פי' התוס' לעיל גבי האומר הרי את עלי כבשר [אימא] פותחין לו פתח ממקום אחר וכן פר"י כרבי יהודה:

אמר מר אין נשאלין לשון נדרים משונה הוא מדתניא אין נשאלין דמשמע דמקיל סתם אין צריכין שאלה והדר תני אם נשאלין אלמא משמע דבעי שאלה לא קשיא הא בת"ח כדפי' המשנה:

אבל בעם הארץ שבא לישאל יש לספק דמשמע דוקא נקט בא לישאל אבל לא בא לישאל לא אמרינן ליה:

מי שנזר ועבר על נזירותו ששתה יין כדמוכח בירושלמי:

[מתני':] ועל כולן אין נשאלין להם, ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי רבי מאיר. ופירשוה בגמרא דהכי קאמר, ועל כולן אין צריכין שאלה אם תלמיד חכם הוא הנודר, ויודע שאינו נדר ומחזקינן ליה דלא משקר שלכך נתכוון אין צריך שאלה כלל דאין כאן נדר, אלא בעם הארץ צריך שאלה, ועונשין אותן כלומר, אם נהג היתר בדבר מעצמו אין נזקקין לו להתיר, עד שינהוג איסור בעצמו כימים שנהג בהם היתר, ומחמירין עליו דלא פתחינן בחרטה, אלא צריכין פתח היתר דאדעתא דהכי מי נדרת.

וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר יש מפרשים פותחין לו פתח ולא בחרטה וכדברי רבי מאיר, אלא שבאו להקל שאין עונשין אותם בנדרים אל אלא בנדר גמור, והקשו בתוספות על פירוש זה, דאם כן הוה ליה למיתני וחכמים אומרים אין עונשין אותן, דהא לא פליגי רבנן אלא בהא. על כן יש לפרש דחכמים אכולה מילתא פליגי דאין עונשין אותן, לפי שאין עונשין אלא בשל תורה, אבל בנדרים אלו לא, וכן אין מחמירין עליהם לבקש פתחים דאדעתא דהכי מי נדרת, אלא [אפילו – לפי השי"מ] בחרטה דכדו תהית נמי סגי, ופותחין לו פתח היינו דנשאלין להם בין בפתח, בין בחרטה, וכן פירשו בתוספות, וכן כתב הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו. וראיתי בתשובה לרב שרירא ז"ל ורב האי ז"ל, דבכל מקום שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן, הא פתח איהו לנפשיה שרי, ואף למקצת המפרשים ראיתי כן בלשון הזה, לא פתחין להו אנן בחרטיה אלא הם עצמם יבקשו חרטה. וקיימא לן כרבנן דאמרי הכא פותחין לו בחרטה, ואם נהג היתר קודם שישאל אין עונשין אותו, אלא נזקקין לו מיד.

[גמרא:] היכי דמי כדתנא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו, עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. כתוב (בתוספותא) [בתוספות – עפ"י הש"מ] אחד מרבני הצרפתים ז"ל, שמעשה בא לפני הרב, באדם שנדר מכל פירות, חוץ מדגן, ועבר על נדרו (הורה) [להורות – לפי השי"מ] שנזקקין לו מיד, כיון שענינו של זה כן, שאינו יכול לקיים לנדרו, וכל שאתה מוסיף עליו זמן יעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה, שימעט במלאכת שמים, או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכל ליזהר בנדרו. ומיהו ודאי צריך לבקש לו פתח אחר, ולא פותחין בחרטה דכדי תהית (כו') [כ"י – לפי השי"מ] נדר על חרם ועבר על נזירותו שוים הם עד כאן, ואיני יורד לסוף דעתם, במה שכתבו כאן שאין פותחין בחרטה, ואי משום דמחמירין עליו כאן הואיל ועבר [זו – לפי השי"מ], לא שמענו לדברי חכמים בעובר בנדר גמור, יתר מנדרים אלו, ותנן וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר.

האי ביד דינא דמזדקיק ליה שפיר עביד פירוש שהיה סבור לפרש אין נזקקין לו, אין אנו מחוייבים ליזקק לו כמו בשאר נדרים.

נדר בחרם גם שאמר ככר זה בחרם וסתמו להחמיר והוא פי' אחר זמן ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים פי' מצודות דגים או מה שמטילין מהספינות לים כשהוא סוער להקל מעליהם וכל שכן אם אמר לחרמי כהנים והרי הוא נאמן כדמפרש ואזיל והא כן באומר ה"ז חרם או ה"ז עלי כחרם וכן באומר ה"ז עלי חרם:

נדר בקרבן ואמר לא נתכוונתי אלא שיהא זה עלי כקרבן וכקרבן של מלכים. אמר הרי עצמי אסור עליך ואמר לא נתכוונתי אלא לעצם שהנחתי לי בביתי להיות נודר בו:

נאמן בכולם פי' להקל:

ועל כלן אין נשאלין לחכם מפרש בגמ' [דף כ.] דה"ק אין צריכין שאלה לחכם ומותרין הן מאיליהן במה דברים אמורים בת"ח דליכא למיחש ביה דאתי למיסרך אבל בע"ה דאתי למ"ד ה"ז חייב לנהוג איסור בנדרו עד שישאל ויתירו לו ולא עוד אלא שכשבאין לישאל עונשין אותן ומפרש בגמרא שאם הקל בנדרו לנהוג בו היתר קודם שאלה אין מתירין לו עד (שישאל) שינהג איסור במספר הימים שנהג היתר:

ומחמירין עליו מפרש בגמ' דאע"ג דבנדרים דעלמא מתירין בפתח חרטה הכא אין מתירין לו אלא בפתח אחר דברי ר"מ:

וחכ"א פותחין להם פתח ממקום אחר פי' רבנן אתרווייהו פליגי שאין עונשין אותו לנהוג איסור כימים שנהג היתר כיון שאינו נדר מה"ת אבל בנדר מה"ת מודו רבנן דעונשין וסברין נמי דאין מחמירין בזה יותר משאר נדרים שלא להתירו בפתח חרטה דכיון דמדינא לא בעי שום פתח וממילא שרי מסתייה דנצרכיניה שאלה. ופתח ממקום אחר לאו דוקא אלא ה"פ שאין מתירין לו מצד שאין הנדר כלום כפירושו אלא מצריכין לו התרה ע"י פתח כשאר נדרים ואפי' בפתח חרטה שהוא קל יותר משאר פתחים דחרטה נמי פתח הוא כדבעינן לפרושי באידך פרקין:

גמ' פריש רב יהודה דה"ק וכו' כבר פירשנוה במשנתינו והלכתא כרבנן דבהא אין עונשים אותם ולא מחמירין עליהם אבל בנדרים דאורייתא עונשין אותן:

כדתניא מי שנזר פי' שנדר בנזיר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו להתירו ע"י שום פתח עד שינהוג איסור אחר שעבר על נזירותו כימים שנהג היתר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר בנזירות מועטת שאינה יותר משלשים יום אבל בנזירות מרובה שהיא יותר משלשים יום אע"פ שנהג היתר בעבירה כמה ימים דיו לקנסו לנהוג איסור שלשים יום כסתם נזירות שהוא שלשים יום וכן הלכה:

מי שנזר ועבר על נזירותו ובא לישאל להתיר לו נזירותו כדי שיאכל בהיתר אין נזקקין להתירו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר בד"א בנזירות מועט ומכוון של שלשים ונהג בהם היתר עשרה ימים שאם בא להשאל אין נזקקין לו עד שינהוג עשרה ימים באיסור אבל אם היתה נזירותו מרובה ועבר בה כמה דין שינהוג איסור שלשים יום ונזקק לו אחריהן ואם לא נהג איסור בעצמו כשיעורין אלו אין נזקקין לו וכל בית דין הדיוט שיזקק לו ראוי לנדותו וזהו שאמרו רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה ומכל מקום יש מפרשים דרב אחא בר יעקב אנזיר שעבר קאי כלומר שאם לא רצה לנהוג איסור בעצמו משמתינן ליה ומכל מקום אע"פ שבנזיר הלכה כן בנדרים שבמשנתנו אין הלכה כן דר' מאיר הוא דקאמר הכי והלכה כרבנן כמו שביארנו במשנה ולענין פתח חרטה הלכה שפותחין בחרטה לשיטתנו כמו שיתבאר ואף לדעת הפוסקים אין פותחין בחרטה ראשוני הגאונים כתבו שאין אנו פותחים אבל אם פתח הוא לעצמו מותר:

זה שביארנו בעבר על נזירותו שאין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בו היתר יראה שאף בנדרים כן שלדעת רבי מאיר נאמרה אלא בנדרים שבמשנתנו אבל שאר נדרים נראה שהדין בהם כך ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שבנדרים צריך לנהוג כימים שעבר שלא נאמר שלשים יום אלא בנזיר שסתמו כשיעור זה אבל בנדרים לא אלא שיש חולקים לומר שלא להחמיר בנדרים שאין בהם קרבן יותר מבנזירות שיש בה קרבן ואין דבריהם נראין ומכל מקום בתוספות כתבו שאירע להם מעשה באדם שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן ועבר על נדרו והורו להזקק לו מיד להתירו שמאחר שאין יכול לקיימו כל שאתה מוסיף עליו זמן יוסיף לעבור ונמצאו כל ימיו במכשול וכל שכן אם הוא מתעסק באומנות של מצוה שלא ימצא ממעט במלאכת שמים אלא שכתבו שלא לפתוח לו בחרטה אלא שיבקשו לו פתח:

נדר בנזיר והיה סבור שאינו נדר והיה נוהג היתר בעצמו והורו לו שנדר הוא ואף הוא מאחר שיודע שהוא נדר רוצה בקיומו מן הדין אינו מונה אלא משעה שנזר אלא מדברי סופרים חייב אף בזה לנהוג איסור אחר השלמתו כימים שנהג בו היתר עד שישלים שלשים מיום שהתחיל במנהג איסור ואם נזירות מרובה הוא ינהוג מיהא שלשים יום לתשלום מה שנהג היתר שלא כדין:

אע"פ שאמרו שהנדרים סייג לפרישות אין הענין אלא במי שרואה בעצמו שיצרו תוקפו לאיזו עבירה ותוקף בעצמו ונודר או נשבע להנצל ממנה ומכל מקום אל יהא אדם רגיל בנדרים שהדבר קרוב לבא מהם לידי מעילה וכן שמהם יבא למעול בשבועות שחמורות יותר שיש בשגגתן קרבן וכן יזהר אדם שלא להתחבר עם הנבלים והטפשים ויושבי קרנות שלא ימשכוהו בחבלי שוא ובעבותות של פריצות וכן בכל חברה מקולקלת כל אחד לפי ענינו דרך הערה אמרו אל תהא רגיל אצל ישראל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים ולא אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי זמה וכן אמרו כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה ואפילו בפנויה אסור וכל המסתכל בעקיבה של אשה אם באשתו ושלא בשעת נדתה וכדי לחבבה מותר ולא סוף דבר בעקיבה אלא אף במה שכנגד העקב ר"ל עגבותיה אחר שהיא לבושה והולכת וכן לפניה אלא שתופסה בכנגד עקיבה מפני שסתם הדברים נאמרה באשה שמהלכת לה ואדם צופה לה מאחריה ובאשתו נדה אסור וראוי ליענש בה בבנים שאינם מהוגנים ובאשה אחרת אפילו בפנויה ובשאינה נדה ושלא כנגד העקב אסור אפילו באצבע קטנה אלא שבמקום אחד התירו להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה וכלל הדברים יהא מסוה הבשת על מצחו תמיד דרך הערה אמרו בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מכאן אמרו סימן יפה לאדם שהוא ביישן וכל מי שמתבייש לא במהרה הוא חוטא וכל שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני:

ברש"י לא נדרתי אלא בעצם כו' הד"א אם באו לישאל הס"ד ואחר כך מ"ה וחכמים אומרים פותחין כו' ראש בנדרים הס"ד ואחר כך מ"ה וכולן אין נשאלין כו' של ים נהג היתר בנדר כו' כצ"ל:

ברא"ש דלא משקר הס"ד ואחר כך מ"ה אבל עם הארץ ולכך משקר הס"ד או לבך עלך הס"ד קא משמע לן דאע"ג דלאו כו' עונשין אותו הס"ד אי עבר ועבר ביה לא כו' משמתינן ליה הס"ד וכן מעשר מפריש כו' כצ"ל:

בר"ן מל' יום הס"ד שפיר כלומר דלא כו' כצ"ל:

מתני' וכן אם נדר בקרבן דאמר ככר זה עלי קרבן ואמר לא נדרתי בקרבנות שמים אלא בקרבנות מלכים. מנחות ותשורות שמביאין לפני מלכים להקביל פניהם דמנחה איקריא תקרובתא בלשון ארמי דכתיב קח נא את ברכתי ומתרגמינן קבל כען תקרובתי. והמתפיס באותן קרבנות לאו התפסה היא דהא לית בהו קדושה כלל. על כולן אין נשאלין. והא דאמרינן בפרק ארבעה נדרים דלא משתבע איניש אדעתיה דנפשיה הני מילי לאפוקי מילי דשינויא דלא כל כמיניה כגון (דאיתי') ראיתי נחש כקורות בית הבד וכעולי מצרים. אבל הני דלאו מילי דשינויא צייתינן ליה. שיטה. והרא"ם ז"ל תירץ וז"ל: אין נשאלין עליהם. אין מצריכין הנודר לבא לפני חכמים להתיר נדרו. ואם נשאל וכו' בגמרא מקשי רישא לסיפא. והא דאמר לקמן פרק ארבעה נדרים דאין משביעין האדם על דעתו הני מילי לאפוקי ממונא. עד כאן.

ומחמירין עליהן דלא פתחינן בחרטה לומר הואיל ואתה מתחרט בו לא יהיה נדר אלא מעיינין בעיקרו של נדר אם יש למצוא דבר קלקול בו שהיה נמנע מלנדור על ידו אילו היה נזכר בו בשעת נדרו פוטרין אותו דלא הוי נדר ואם לאו אין מתירין אותו. וחכמים אחמרי ודאי הוא דמחמירין עלייהו כדברי ר' מאיר דלא פתחינן בחרטה. הג"ה: דיהבינן להו חומר נדרים חמורים להצריכו פתח דקסברי אין פותחין בחרטה. עוד יש לומר דגם חכמים אית להו בעלמא דפותחין בחרטה בנדר גמור אבל בהאי אין פותחין כדי להחמיר עליו שלא ירגיל. שיטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: וחכמים אומרים פותחין לו אבל אין עונשין. וקסברי פותחין בחרטה שנחמיר עליו שלא יקל ראשו להיות רגיל בנדרים. אי נמי נוכל לפרש דקסברי רבנן דאפילו בנדר גמור אין פותחין בחרטה ומודים רבנן לר' מאיר דיש עליהן להחמיר כנדר גמור שצריך לבקש פתח ממקום אחר ופליגי עליה דאין עונשין. ומלמדין אותן. כלומר מה שאנו מחמירין ללמד אותם שלא ירגילו לעשות כן. ויש מפרשים דחכמים להחמיר קאתו וארישא קיימי דאמר ר' מאיר אין צריכין שאלה ומוקמינן לה בתלמיד חכם ואמרו רבנן דלתלמיד חכם נמי פותחין לו ואין מתירין לו בלא חרטה ומיהו מקילין בהא דאנו פותחין לו בחרטה ואילו עם הארץ צריך שיפתח עצמו לו ולא אנו. עד כאן.

ומחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה אלא צריכין פתח היתר דאדעתא דהכי מי נדרת. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. יש מפרשים פותחין לו פתח ולא בחרטה וכדברי ר' מאיר אלא שבאו להקל שאין עונשין אותם בנדרים אלו אלא בנדר גמור. והקשו בתוס' על פירוש זה דאם כן הכי הוה ליה למיתני וחכמים אומרים אין עונשין אותם דהא לא פליגי רבנן אלא בהא. על כן יש לפרש דחכמים אכולה מילתא פליגי דאין עונשין אותם לפי שאין עונשין אלא בשל תורה אבל בנדרים אלו לא. וכן אין מחמירין עליהם לבקש פתחים דאדעתא דהכי מי נדרת אלא אפילו בחרטה דכדו תהית נמי סגי ופותחין לו פתח היינו דנשאלים להם בין בפתח בין בחרטה. וכן פירשו בתוס' וכן כתב נמי הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא ז"ל ורבינו האי ז"ל דבכל מקום שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן הא פתח איהו לנפשיה שרי. ואף למקצת המפרשים ראיתי כן בלשון הזה דלא פתחינן להו אנן בחרטה אלא הן עצמן יבקשו חרטה. וקיימא לן כרבנן דאמרי הכא פותחין לו בחרטה. ואם נהג היתר קודם שישאל אין עונשין אותו אלא נזקקין לו מיד. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרנב"י ז"ל וזה לשונו: ומחמירין עליהן. מפרש בגמרא שלא יפתחו לו בחרטה אלא אין מתירין לו אלא אם כן ימצא פתח לנדרו. ופירוש חרטה שהוא אומר שעל ידי כעס נדר ועכשו שאין לו אותו כעס הוא מצטער על שנדר ומתחרט מעיקרו ואמר שאילו היה לב זה עליו לא היה נודר. ופירוש פתח שיאמר אילו נתתי את לבי כשנדרתי שענין זה של נזק או של צער או של הפסד היה בדבר שנדרתי עליו לא הייתי נודר. ומפני שהיתר החרטה הוא קל יותר מהיתר הפתח שלא כל הפתחים שוין כמו שיתבאר בפרקים דלקמן קאמר ר' מאיר שמחמירין על עם הארץ שלא לפתוח לו בחרטה כלומר שלא להתיר לו בחרטה. ועוד נאריך שם בעזר ה' בענין החרטה והפתח. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. פירוש חכמים פליגי אדר' מאיר בתרתי חדא דאין עונשין עליהן אף על פי שעברו עליהם קודם שאלה דדוקא במאן דעבר אנדר דאורייתא הוא שעונשין עליו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ולא באלו. ועוד שאפילו בחרטה מתירין לו ואין מחזרין על הפתח. ולשון פותחין לו פתח ממקום אחר דקאמרי רבנן לאו דוקא אלא לומר שאין מתירין לו מצד שאין הנדר כלום דודאי אין מגלין לו זה אלא כלומר צריך הוא היתר מצד אחר והיינו אפילו בצד חרטה דלבך עלך כדאיתא לקמן. עד כאן.

ומלמדין אותם כלומר בין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ גוערין בהן ומלמדין אותם שלא ינהגו מנהג זה ביניהם ולא יהיו נודרים דרך שחוק והתול. הרי"ץ ז"ל:

גמ' שבא לישאל כסבור שהוא נדר עונשין וכו'. ודוקא שבא לישאל אבל לכתחלה לא. הג"ה אם לא בא לישאל מעצמו אין כופין אותו שיבא לישאל ואין עונשין אותו דמאחר שלא בא לישאל יש לומר שיודע הוא שאין הנדר כלום ולא יבא לטעות להיות רגיל בנדר גמור. ולישנא דמתניתין דייק דקתני אם נשאלו דמשמע אין עונשין אלא בבא לישאל. בשלמא מחמירין עליו היינו חומרא דלא פתחינן ליה בחרטה כדפרישנא ליה במתניתין דלא שאילנא ליה כלום אתה מתחרט כך הואיל ואתה מתחרט כך לא יהא נדר והיינו פתיחת קולא. אבל מחמירין עליו למצוא פתח ממקום אחר ולומר אדעתא דהכי מי נדרת ופעמים שלא יוכל למצוא. שיטה. וכתב עוד הרי"ץ ז"ל: והוא הדין אם יאמר הוא מעצמו החרטה בלא שאלה אין מתירין לו עד כאן. ועיין בהרשב"א ז"ל בפירוש מתניתין בדבור המתחיל ומחמירין עליו.

אין צריכין שאלה אין כופין אותן לבא לישאל עליו. אבל אם בא עם הארץ מעצמו לישאל עונשין ומחמירין כמו שאפרש. בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה. לומר מתחרט אתה שלא היית רוצה שיהא הנדר הזה עליך כלל מתחלה אלא הם יבקשו מעצמן פתח או חרטה. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יפתחו לו בנדר עצמו לומר לו אילו ידעת שחכמים אוסרין לך מי נדרת דכי אומר לא הייתי נודר לא מהימנינן ליה ונחמיר עליו כאילו נדר מדעת לשם נדר גמור. וקל ליישבו לשני הפירושין שפירשתי במשנה.

לאו שפיר עביד שהייתי סבור וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ויש מפרשים דרב יוסף לא בא אלא לאפוקי מדרב אחא דאמר משמתינן ליה לאותו בית דין והוא אמר דודאי לאו שפיר עבד אבל לא משמתינן ליה. הרא"ם ז"ל. הואיל ואמרו דהיכא דעבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהג לא עביד שפיר ובעי צורבא מרבנן לאזהרי ביה דלא ליזדקק ליה. משמתינן ליה לההוא דמזדקיק ליה. שיטה. והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: בי דינא דמזדקיק לא שפיר עביד ומודיעין לו שחטא. משמתינן ליה לא די לבד בהודעת חטאו אלא אפילו שמותי נמי משמתינן ליה. ולשון הר"ם שכתב בזה פרק ד' מהלכות נזירות כך הוא: כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו ומודיעים לאלו שמזלזלים בנדרים שאינן חייבין מן התורה או שיורו עליהן להקל או שיפתחו להם פתח מנדין אותו בית דין ההדיוט. עד כאן. וכתב רבינו זצ"ל: והוא הדין למאן דלא פתח ליה להני נדרים פתח וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. פירוש בנדרים אלו השנויין בסיפא דמתניתין דשומעין פירושן להקל אם גילה חכם את עם הארץ שיבא לישאל לפניו עליהן שאינו צריך שאלה משמתינן ליה לההוא בי דינא מפני שעשה שלא כרצון חכמים. עד כאן. כתוב בתוספות אחד מרבני הצרפתים ז"ל שמעשה בא לפני הרב באדם שנדר מכל פירות חוץ מדגן ועבר על נדרו והורה שנזקקין לו מיד כיון שענינו של זה שאינו יכול לקיים לנדרו וכל שאתה מוסיף עליו זמן יוסיף לעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה שימעט במלאכת שמים או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכול ליזהר בנדרו. ומיהו ודאי צריך לבקש לו פתח אחר ולא פתחינן בחרטה דכדו תהית כי נדר בחרם ועבר על נזירתו שוים הם. עד כאן. ואינו יורד לסוף דעתם במה שאמרו כאן שאין פותחין בחרטה דהא קיימא לן כמאן דאמר בעלמא פותחין בחרטה. ואי משום דמחמירין עליו כאן הואיל ועבר זו לא שמענו לדברי חכמים בעובר בנדר גמור יתר מנדרים אלו ותנן וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. הרשב"א ז"ל:

הכי גרסינן שסופך למעול בשבועות גם בשבועות שייך מעילה שחמורות מנדרים כדאמרינן לעיל דכתיב בהו לא ינקה. שסופך להאכיל תרומה. אבל טבל לא רצה לומר שאין לכהן שדות. אף על פי שאסור ליתן תרומה לכהן עם הארץ דכיון דאינו מחזיק בתורה אין לו מנת שמא באקראי יתנו לו (מן האם) או יקנה אותה לפי שהיא בזול יותר מן החולין. וגם כהן חבר אסור פן יאכילנו תרומה טמאה שמגעו טמא. עם האשה. ואפילו מצרכיו כי ההוא דעירובין בר' יוסי הגלילי דאמר באי זו דרך ללוד וגער בו ברוריה שהיה לומד באי זו ללוד. כל הצופה בנשים רגיל לצפות בהן. אמר רב יוסף באשתו נדה. הוצרכו לומר כן דאילו בשאר נשים מונשמרת מכל דבר רע נפקא לן בע"ז. עקבה רצונו לומר מקום הטנופת המכוון נגד העקב כדאמר בנדה על עקבה טמא. זו בושה. שאדם שאין לו בושת ניכרת בפניו בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני והוא בא מגרים. שמספרים בשעת תשמיש. וקולם נשמע וגם מבטלים שמחתם מתוך שמסיחים דעתם. ואזהרתם מוהתקדשתם. הרא"ם ז"ל:

כָּל הַצּוֹפֶה בַּנָּשִׁים, סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה קשא אטו צפייתו בנשים לאו עבירה זו? והלא איסור חמור הוא ובזרא דגילוי עריות הוא זה! ועוד מאי מרבה במלת כָּל? ונראה לי בס"ד דהכא לא איירי במסתכל בגופה של אשה ממש אלא מסתכל בצורתה המצויירת על עץ או על נייר ובא לרבות בתיבת כָּל אפילו צּוֹפֶה בלבו שאינו רואה צורתה בעיניו על הנייר אלא רק מצייר אותה בלבו, הנה זה סוֹפוֹ לָבֹא בָּא לִידֵי עֲבֵרָה דהיינו סופו שיסתכל בגוף האשה ממש שהוא איסור חמור! והסתכלות בגוף האשה ממש נקרא יְדֵי עֲבֵרָה כי עבירה בסתם הוא מעשה של ביאה אך ההסתכלות נקרא ידים של העבירה כי בחטאו בהסתכלות ימשך לחטוא במעשה ממש. אי נמי חיבוק ונשוק זה נקרא יְדֵי עֲבֵרָה ואם יסתכל בגופה של אשה אז סופו לחטוא בידי עבירה שיעשה חיבוק ונישוק שהוא ידי עבירה. או יובן הסתכלות בנשים גורם שיטמא בקרי שהוא פיזור הזרע בחוץ וכל שכבת זרע לבטלה נקרא יְדֵי עֲבֵרָה. ולזה אמר 'סוֹף בָּא לִידֵי עֲבֵרָה' לכן עבירה [287] גימטריא פזר [287] שאם פזר זרעו בחוץ הרי זו בכלל עבירה. ונראה לרמוז דידוע שלש עבירות נקראים בשם חֲטָאָה גְדֹלָה והם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מפני כי באלו יהרג ואל יעבור ולכן לעון עבודה זרה קרי ליה משה רבינו ע"ה אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה (שמות לב, לא) ואם תצרף מספר ראיה [216] עם מספר חטאה גדולה [71] יהיה מזה מספר עבירה [287].

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ 'עֲקֵבָהּ' דִּקְתָּנִי, מְקוֹם הַתֹּרֶף, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הֶעָקֵב. נראה לי בס"ד הא דקרי למקום זה בשם עקב לרמוז כי עין האדם המסתכלת במקום זה פוגמת בבנים שלו וזה נרמז באותיות עקב שהם 'עין קב' כלומר העין פוגמת בקב שהוא הבנים שמספר בנים [102] עולה קב [102] ולכן אחר אותיות עקב למפרע יש אותיות גרף שצריך האדם לחשוב מקום זה כמו גרף של רעי שהוא מאוס ואין ראוי להסתכל בו. ודע דכל זה איירי במסתכל במקום זה אפילו בהיות האשה לובשת בגדיה שאין בשרה נראה דעם כל זה אסור להסתכל למעלה מן הבגדים כנגד אותו מקום דאז הויין ליה בנים שאינם מהוגנים אבל אם יסתכל באותו מקום בהיותה ערומה זה לא אצטריך למימר כי זה בודאי הוא איסור חמור והוא בכלל איסור גלוי עריות!

סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁיְּהֵא בַּיְּשָׁן נראה לי בס"ד מה שאמרו סִימָן יָפֶה והוא דידוע כי העזות פנים היא סימן לממזרות כמו שאמרו באבות דרבי נתן באותו ילד שהלך לפני רבי אליעזר ורבי יהושע בעזות ואמרו עליו שהוא ממזר ובדק אחריו רבי עקיבה ונתברר שהוא ממזר שהודית אמו בכך! ולכן הבושה היא סימן לטהר את האדם מלעז של ממזרות וכמו שפירשו המפרשים ז"ל על מאמר כסף מטהר ממזרים (קידושין עא.) פירוש כסף רוצה לומר בושה בתלמוד כמו אכסיף או כסיפה ליה וכיוצא דהבושה מטהרת ממזרים שמבטלת לעז של ממזרות מן האדם. והנה נודע כי אדם הראשון נברא מן האדמה דכתיב (בראשית ב, ז) וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, ולכן נקרא בשם אדם ואחר אדם הראשון כל אדם נוצר מבטן אמו שזו היא אדמה שלו ולכן הכל נקראים בשם אדם על שם אדמה שלהם שהיא בטן האם. אמנם הממזר אשר נוצר מבטן טמאה שהיה בה ביאה אסורה אין זה נחשב אדם שנוצר מן אדמה שלו כי רק הנוצר מן בטן טהורה זה נחשב אדם שנברא מן אדמה ולכן אדם אדמה [95] עולה מספר יפה [95] אך הממזר אין לו שם אדם הגזור משם אדמה ולזה אמר סִימָן יָפֶה לָאָדָם כלומר שיש לו תואר אדם הגזור מן שם אדמה שמספרם יפה והיינו זה הביישן שהבושה מטהרתו מן לעז הממזרות ואם כן היא מעידה עליו שיש לו שם יפה שהוא שם אדם הגזור משם אדמה ששניהם עולים מספר יפה.

וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי קשה אבותיו מה פשעו ומה מגע יש להם בעזות של זה הבן? ונראה לי בס"ד דידוע כל ביאה ראשונה של הנפש שתבא לעולם הזה נקראת אב לביאה שניה אשר תבא אחריה לעולם הזה וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל על מאמר צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק (ברכות ז.) כלומר ביאה שניה נקראת בן לביאה שקדמה אליה. וידוע דכל הנולדים כבר באה נשמתם לעולם הזה ביאה ראשונה ונתלבשה בגופים של ישראל שעמדו על הר סיני כמו שנאמר (דברים כט, יד) אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. ואם כן לפי זה ביאה הראשונה של הנפש או הרוח או הנשמה היא נקראת אב לביאה שניה ולזה אמר בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר־סִינָי 'אבותיו' קאי על נר"ן [נפש רוח נשמה] שלו בביאתם הראשונה שהם נחשבים אבות לביאתם השניה לא עמדו על הר סיני.