מסכת נדרים דף נ״א עמוד ב׳

מתני' - דגים שאני טועם כו' מותר בטרית טרופה ובציר. פירוש מותר בציר לפי שאין קורין לציר דג, ומיהו מדקאמר שאני טועם, אוקי רבא בגמרא דדוקא בציר שכבר יצא מהם, אבל היוצא מהם לאחר נדרו הרי זה אסור, דשאני טועם אסור אפילו בהיוצא מהם, וטרית טרופה נמי נראה לי כשנטרפה קודם לכן, אבל נטרפה לאחר מכאן אסור, שכבר נאסר בעודו שלם ולא גרע טרופה מציר.

הנודר מן הצחונה אסור בטרית טרופה - ירושלמי: ר' זעירא א"ר ירמיה, לית הדא פליגא על רבי יוחנן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה זבין לי טרית והוא זבין ליה צחנא, תמן קריין לטירותא צחותא.

אמרו לו כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, שהנודר מדבר אחד ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. איכא למידק דבר שיש לו מתירין הוא, דמצוה לישאל עליו מדרבי נתן, דאמר כל הנודר כאילו בנה במה, וכדאמרינן נמי לקמן בפרק הנודר מן הירק [נדרים נט, א] בשמעתתא דבצל, וכיון שכן האיך מתבטל, דהא אמרינן כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור דאפילו באלף לא בטיל. יש לומר דלא אמרו אלא בשנתערב במינו, אבל שלא במינו הרי הוא כשאר האיסורים ואינו אסור בכל שהו אלא בנותן טעם, והכין אתמר בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [כאן פרק ששי הלכה ה'], זה הכלל היה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל, ומעשר שני, והקדש, וחדש, לא נתנו להם חכמים שיעור, אלא מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם, וכל שאין לו מתירין כגון תרומה, וחלה, וערלה, וכלאי הכרם, נתנו להם חכמים שיעור. [במינן, תרומה וחלה במאה, עולה וכלאי הכרם במאתים – לפי קרבן העדה בירושלמי] (מין במינו) ושלא במינן בנותן טעם, ואלין נדרין מה את עביד לון, כדבר שיש לו מתירין, או כדבר שאין לו מתירין, ומסתברא דעבדינן דבר שיש לו מתירין, דתני תמן [כתובות עד, ב] שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, אמרי אין עיקור אלא מכאן ולהבא, והא מתניתן עבדא לון כדבר שאין לו מתירין, דתנא תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור, תפתר מין בשאינו מינו כדבר שיש לו מתירין. פירוש ולעולם הנדרים כדבר שיש לו מתירין, וכן כתבו כלהו רבוותא ז"ל. אלא שהרי"ף ז"ל [חולין פרק גיד הנשה דף רצא, ב] כתב בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, דכיון דשרי למיכלה בבשרה הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, דאלמא סבירא ליה לרב ז"ל בדבר שיש לו מתירין אפילו נתערב בשאינו מינו כבשר עם הפת אפילו באלף לא בטיל, וכתב הרמב"ן ז"ל דנראה שסמך הרב על אותה ששנינו בביצה [לח, א] בפרק משילין, האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, והוינן בה בגמרא וליבטול מים ומלח לגבי עיסה [וכו'] ופריק רב אשי הוי ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. והא מים ומלח בעיסה מין בשאינו מינו הוא, ואפילו הכי לא בטיל כיון שיש לו מתירין, ואי משום הא לא הוה ליה לרב למימר הכין דשאני מים ומלח דכיון דאי אפשר לעיסה בלא מים מלח כמינה חשבינן, ותדע לך דהא כי אקשי התם וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, אמר להו רבי אבא הרי שנתערב לו קב חטים שלו בעשרת קבין חטים של חברו יאכל הלה וחדי, ואחיכו עליה, ואמר רבי הושעיא דשפיר עביד דאחיכו ליה, מאי שנא בשעורים דלא קאמר להו דהוה להו מין בשאינו מינו בטיל, חטים בחטים נמי לרבי יהודה דלא בטייל, לרבנן בטיל, ואקשי ליה רבי הושעיא הכין, ולא אקשו והא מים ומלח לגבי עיסה חטיים בשעורים הוא, דאלמא שמעינן מינה דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא, משום דלא אפשר ליה לעיסה בר מינייהו, ובשלהי פרק בתרא דעבודה זרה הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.

גמרא - תניא רבי שמעון אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים., דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר ירושלמי: איזה גדול ואיזהו קטין, ייבא כהאי מר ר' זעירא, כגון נון דנא אכיל פחת מן ליטירא כלכיד, אלא טעים ליה כו'.

הא דאמרינן - דלמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן. קשיא לי והלא אף שני זה על כרחין גדול הוא וטפי מן ליטרא הוא, וניחא לי דלגבי ראשון קטן מיקרי. מכל מקום שמעינן דלשו קטן נטפל בדגה ובהצטרף אצל גדול ממש אחר שאינו גדול כמוהו קטן מיקרי, אף על פי שהוא גדול אצל אחרים, אבל דגה סתם אינה אלא בהצטרף אצל כל המין, וקטן שבמין היינו כל שאין בו ליטרא, וכל שיש בו ליטירא גדול מיקרי, כדברי הירושלמי.