מסכת נדרים דף י׳ עמוד ב׳

מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' דילמא אמר לה' ולא גמר לדיבור זה דלא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה אלא לכתחילה בעי למימר עולה והדר לה':

כינויי כינויין אסורין שאם נדר בכינויי כינויין דקסבר כינויין דתנן במתניתין לשון אומות הם ומשום הכי אם כינה בלשון אחר מהני לשון אומות חשיב נמי נדר ואסור:

ולמאן דאמר מותר קסבר לשון שבדו להם חכמים ומשום הכי מותרים הני הוא דבדו להן חכמים אסורים אבל אם כינה בלשון אחר דלא בדו הן חכמים מותרין:

בהני נמי משתעי אומות והני נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין ואסירי:

ובית הלל סברי לא משתעי אומות הכי ולאו לשון אומות נינהו ומותרין:

גזרינן כנויי כינויין דאסירי אטו כינויין עצמן דמתני' דלשון אומות:

מקנמנא מקנחנא מקנסנא דקונם קונח קונס היינו כינויין עצמן אבל בהאי לשון מקנמנא מקנחנא מקנסנא היינו כינויי כינויין:

תני מפשאה שם חכם:

מ"ד אסור קסבר לשון אומות הן וה"נ משתעי אומות מ"ד מותר קסבר לשון שבדו חכמים (בנזיר) כינויי [כינויין] לא בדו:

איבעיא להו מפזיחנא מאי אדסליק מיניה קאי לכך נקט מפזיחנא קודם מפקיחנ' מאי מכדיקנא מאי וא"ת אמאי לא מיבעיא כמו כן גבי קונם בהפוך האותיות מקימנא מאי וכו' וי"ל כיון שיש מימי"ן [נ"א עייני"ן] תכופין יחד אין זה נראה כינוי כלל אבל תימה דה"ל למיבעיא מנקימנא מאי וכו' וי"ל דהא פשיטא דלעולם אות ראשונה לא תזוז ממקומה:

רשב"ג אומר במוהי במומתא לא אמר כלום פר"י לפי שנראה שתי תיבות כמו תיבה בפני עצמה פר"י דפליג אתנא קמא דמתניתין דקתני נדר במוהי ודוקא קאמר לשון זה במתני' שאמר במוהי בבי"ת ואפ"ה מהניא א"כ פליג ארשב"ג דהכא:

לחולין שאוכל לך ול"ג לא חולין:

לא כשר ולא דכי ר"ל בקרבן לא כשר ולא דכי דכשרות וטהרה לא שייך כ"א בקרבנות שיש קפידה בטהרתם וכן גבי בשר קרבנות דוקא אמר פסול וכשר דגבי חולין שייך איסור והיתר:

טמא תימה למה לי טמא השתא לא דכי מהני לאסור טמא כ"ש טמא בהדיא וי"ל דסד"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך בקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא הוי אמינא אדרבא משתמע דבר שנוהגים בו טומאה דהיינו חולין קמ"ל דבקרבן טומאה קאמר:

נותר ופיגול אע"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופיגול:

כאימרא יש לפרש כאימרא תמידא אי נמי ולד חטאת אי נמי אילו של אברהם אבינו:

ובית הלל סברי הכי לא משתען עכו"ם מסתברא דהכי קאמר, אע"פ שיש מקצתם שאומרים כן, אין עיקר הלשון כן, אלא בלעגי שפה, דאי משתעא ולא משתען כלל קאמרי מי פליגי אם יש בעולם כן, ומי ידעי בית הלל כולי עלמא, ובית שמאי דאמרי דמשתען לאו מן הסברא קאמרי, דמילתא דלא לתיא בסברא היא, אלא שיודעין בבירור שמקצתם משתען הכין.

אי בעית אימא בית שמאי גזרי כינויין כינויין כו' פירוש ולעולם לכולי עלמא לשון עכו"ם הם.

נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה משמע דבלשון זה ממש הוא שצריך לומר, הא אם אמר במוהי ולא אמר נדר לא אמר כלום, עד שיאמר נדר במוהי, ואיני יודע למה צריך לומר נדר.

גמרא רשב"ג אומר במוהי לא אמר כלום. יש מפרשים דרשב"ג לא פליג אמתני', אלא לא משמע ליה בי"ת במוהי בי"ת השמוש, אלא יסוד בתיבה, ומשום הכי לא אמר כלום, ולומר דלא תניא במוהי אלא מוהי, ולעולם דאמר נדר מוהי. ויש מי שפירש דרשב"ג פליג אמתני', ולדידיה אפילו לא אמר נדר מוהי, אלא מוהי לחוד הוי כנוי לשבועה.

מתני' לחולין שאוכל לך אסור. ולחולין בפתח תחת הלמ"ד גרסינן, וקמ"ל דאף על גב דאיכא למימר תיבה אחת היא, ולחולין יהא מה שאוכל לך קאמר, אפילו הכי אסור, וטעמא משום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן במתניתין בפרקא דאלו נדרים מותרין (לקמן נדרים יח, ב) והיינו טעמא נמי דטמא וטהור שאסור, דלא אמרינן דבתרומה קא מתפיס דהוי דבר האסור ולישתרי, משום דסתמן להחמיר הוא כקרבן דשייך ביה טהור וטמא קאמר. ירושלמי (כאן פ"א ה"ג): כדירים של עצים, כדירים של קרבנות, כעצים כשני גזירי עצים, כאשים כשלהובית של אש, כמזבח כקרבנות המזבח, כהיכל כקרבנות ההיכל, כירושלים כקרבנות ירושלים, נדר באחד מכל משמשי מזבח, כגון כף ומחתה ומזרק, ר' יודא אומר האומר ירושלים לא אמר כלום, שלא נתכוון אלא לעצים ולאבנים שבה.

מתני' לחולין שאוכל לך לכשר לדכי אסור פי' כלן בפתחות הלמ"ד ואע"פ שכשאומר כן בפיו דומה תיבה אחת תולין להחמיר שרוצה בו שתי תיבות לא חולין לא כשר לא דכי וטעמא דאסור משום דהכי קאמר מה שאוכל משלך לא יהא חולין ולא כשר ולא דכי אלא קרבן והוי יד הנדר ואע"פ שהיה אפשר לפרש לחולין תיבה אחת כאומר חולין שאוכל לך שהוא מותר סתם נדרים להחמיר עד שיפרש להקל וכן בשאומר לכשר או לא כשר ר"ל שלא יהא מה שאוכל משלו כשר אלא פסול ואמרינן דעל פסולי המוקדשים נתכוין שהוא דבר הנדור וכן כשאומר לא דכי אלא טמא אמרינן דעל קדש טמא קאמר ולא לחזיר טמא שהוא איסור גברא דסתם נדרים להחמיר וכן כשאומר טהור יהא מה שאוכל לך לא אמרינן (ב) דלעוף טהור נתכוין דאסור גברא אלא לקדש טהור דהוי אסור חפצא ואסור ובכלן אם פירש להקל מותר כדכתיבנא לעיל:

פגול נותר ה"ז אסור דפגול ונותר דבר הנדור הם וכן אם אמר דבר זה אסור עלי כאימרא אסור דעל כבש התמיד דיינינן ליה דקאמר שהוא קדש וכן כדירים על הבהמות המוקדשות שהם בדיר ולא על של חולין וכשאמר כעצים אמרינן דכעצי המערכה קאמר וכן כירושלים אסור דקסבר אבני ירושלים קדושות הן:

נדר באחד מכל משמשי מזבח פי' מכלי שרת שהם קדש אע"פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר:

ר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום פי' משום דלא אמר כירושלים דאסר ת"ק אבל אמר כירושלים מודה ר' יהודה ובמתניתא אמרי' לר' יהודה דאפילו אמר כירושלים לא אמר כלום דקא סבר ירושלים לא מקדשא ותרי תנאי נינהו אליבא דר' יהודה ולית הלכתא כוותיה בחדא מינייהו:

והא דאסרינן באומר כאימרא כדירים לא תיקשי לך למאי דקי"ל כרבא בפ' שבועות שתים בתרא [דף כ.] דליכא התפסה בנדר ושבועה דהתם הוא באמר זה כזה אבל הכא מיירי בנזכר שם איסור בככר זה שאומר ככר זה אסור עלי כאימרא והוי נדר גמור אי נמי אפילו באומר ככר זה כאימרא ולאו למימר דחשיבה התפסה וליהוי נדר גמור אלא לומר דמיחייב משום ידות דדיינינן דיבוריה דבעי למימר זה אסור כזה ובהא מודה רבא דמיחייב משום ידות ולא קאמר אלא דמתפיס בנדר לא חשיב נדר גמור משום דלהתפיס ביה קדושה דאידך דאתפיס ביה דהא לא תפיס וכדבעינן לפרושי קמן אבל דעת רבינו ז"ל דמתני' התפסה גמורה היא ונדר גמור כשאמר זה כזה ולא פליג רבא אלא במתפיס בשבועה דלאו שבועה היא מפני שהשבועה איסור גברא ואין איסור בגוף הדבר אשר יתפיס בו כשיאמר זה כזה ואי אמרינן דבעיא למימר לא יאכל זה כזה הא לאו מידי דמתפיס הוא אבל בנדר דאיסור חפצא שפיר מתפיס ביה קדושתיה שאומר זה כזה ומודה ביה רבא ואביי סבר דאפילו בשבועה שייכה התפסה שלא יאכל זה כזה וכמו שהאריך רבינו ז"ל לקמן באידך פירקא ואין זו שיטתנו כמו שנפרש במקומו בע"ה:

מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' תודה תלמוד לומר קרבן לה' כלומר שאם יאמר לה' קרבן אחר שיזכור לשם יהא תוהא ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה ואם מי שלא נתכון להזכירו לבטלה כן קל וחמר במי שמתמיד להזכירו לבטלה ושמכוין לכך וכנויי כנויים מיהא מותרים לדברי הכל שלדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כנויים לשון גויים הם אבל כנויי כנויים לא משתעו בהו ואף לריש לקיש באלו מיהא לא תקנו חכמים כלום וכנויי כנויים הם מקנמנא מקנסנא מקנחנא או קנמונא שהוא לשון קנמון בשם או קינה שהוא לשון קינה של תרנגולין וכן קרנס שהוא פטיש בחרם חרקא חרכא חרפא ובנזירות מנזיקנא מינזחנא מפזהנא מפחזנא מיתחזנא ושל שבועה שבובאל שבותאל שקוקאל אשקוקא וסוף הדברים אין לו לדיין בדברים אלו אלא מה שעיניו רואות לפי לשונות המקום והזמן ויש מי שכתב שאין כנויים אלא השנויים במשנתנו ואין הדברים נראין וענין נדר במואי כבר ביארנוהו במשנתנו:

ברש"י מי הוו כנויי כנויין אליבא כו' כצ"ל:

ברא"ש שם של אדם הס"ד ואח"כ מ"ה במוהי לא אמר כו' שהבית היא משם התיבה ואין כו' והיינו טעמא דבמומתא אבל כו' כשרות ופסלות הס"ד ואחר כך מ"ה לא דכי לא מותר כו' נמי אסורין התנן כו' הד"א חוץ למקומן הס"ד כאישים כקרבנות ירושלמי כאש המזבח כו' ירושלמי כמזבח כקרבנות כו' כחומת ירושלים הס"ד ומזלגות הס"ד לא אמר כלום הס"ד (שרי רבי יהודה הס"ד חייב קרבן הס"ד מפרש טעמא הס"ד כצ"ל):

לא דכולי עלמא לשון גוים הם דאי לשון שבדו להם חכמים הם הני ודאי לא שייכי בקרבן כמו כינויין. ואיבעית אימא בית שמאי סברי גזרינן וכו'. אי נמי יש לומר דכולי עלמא לשון שבדו להם חכמים ובית שמאי סברי גזרינן ובית הלל לא גזרי.

מקנמנא מקנחנא מקנסנא מלשון קונם קונח קונס והוא לשון פעולה מן הכנויין. הריטב"א ז"ל.

כינויי כינויין דנזירות תני רב יוסף וכו' גבי נזיר תני להו ולאו גבי הדדי תניין משום הכי הדר ואמר תני רב יוסף דמשמע במסכתא אחריתי. וסדרא דמתניתין קא נקיט ואזיל. מדע"ת.

מיפחזנא מאי מכולהו אחריני לא בעי לפי שאין נכונות שני נוני"ן כאחת וכינוי דחרם נמי אין צחין כל כך. קינה של תרנגולין קאמר. אף על גב דהאי דגש והאי רפה אין לדקדק בלשון. ור"ץ רצה לומר שגם קינה רפה. אבל אין לספק בקינה (ממש) בדגש כך עברי צחי הוא וכזה אין מדברים. תבעי. אכולהו קאי. שיטה. וז"ל הריטב"א ז"ל: קונה מאי קונה של תרגולים משמע או דילמא לישנא דקונם משמע תבעי. ויש גורסין קינה מאי ומפרש קינה רפי בלא דגש דאי בדגש פשיטא דקינה של תרנגולים קאמר. עד כאן.

אמר שמואל שביתה ביו"ד לא אמר כלום דדוקא שבותה הוא כינוי לשבועה אשקקה לא אמר כלום. פירוש כשאמר אל"ף בתחלתו. קורנסא. פירוש שהוסיף רי"ש לא אמר כלום. ושאלות אלו נשאלו בבית המדרש וכתבום אבל הרבה אחרות היה יכול לכתוב. הריטב"א ז"ל.

חרקיא חרכיא חרפיא ולא הזכיר מ"ם עם אלו כי אם כן לא יהיה משמעותא כנויין אלא לשונות אחרים. אבל גבי נזירות שייך שפיר מ"ם ויהיה משמעותו כנויי דכנויי דנזירות על כן אמר רב יוסף כי מנזיקנא מנזיחנא מפזיחנא הם כנויי כנויין דנזירות. מיפחזנא מאי שמקדים הח' לז' ולא דמי לפזיח. מאי הוי כנוי דכנויי נזירות או לא. וכן נמי בשתים האחרות קונמא מאי הוי כנוי דקונם שהוא כנוי דקרבן או לשון קנמן בושם. וכן שאל בקינה אם הוא כינוי דקונם או הוא קינה של תרנגולים ונשארו שתי הבעיות בתיקו. ולדידן דקיימא לן כבית הלל דכינויי כינויין מותרין אם כן שתי בעיות אלו לא נשאלו אלא אליבא דבית שמאי. וכן נראה דעת הר"ם שלא הביאם כלל ואם היינו אומרין כי אליבא דבית הלל נמי נשאלו ולומר אם הם כנוי קרבן במקום קונם התימה עליו למה לא הביאן אלא העיקר ודאי כמו שאמרנו כי לא נשאל עליהם אלא אם הם כנוי דקונם שהוא גם כן כנוי דקרבן או לא. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון שיטה נדר במואי. פירש רשב"ם דבית לאו דוקא אלא מואי כדתניא רבן שמעון בן גמליאל בגמ' במוהי לא אמר כלום. ודוקא במוהי פליג אבל בשבועה מודה (כל שכן מבמומי. ואפילו רבן שמעון בן גמליאל לא פליג אלא במומא אבל בשבועה לא.) במומי במומתא לא אמר כלום. דלא שייכא בית בנדרים דהא תנן לקמן החולין כחולין דהוי נדר ולא תנן בחולין בבית. מדע"ת.

מואי וכן מומתא כינויין לשבועה דאורייתא דאשכחנא בתורה מומתא ומואי דמי לאומי וישבע מתרגמינן ואומי. ולאו מטעם לשון גוים ולשון שבדו הוי כנוי. נדר במוהה במומי דנדר מוהי. כמה דנדר משה דכתיב ויואל משה ויואל מוהה. ולמה לא תנינן נדר במאול במאור נדר במומי דשאול דכתיב ויואל שאול. משמע בהדיא שרוצה לומר במוהה כמו משה. עד כאן.