גמ' בשלמא לא ילונו — מדיר למודר דודאי קמהני ליה הנאה מפורסמת:
אבל לא ילוה ממנו — המדיר מן המודר:
מאי הנאה — קא מטי ליה למודר ממאי דאוזיף למדיר:
ובשלמא לא ילוה ממנו — מצי נמי למימר דקא מיתהני בכה"ג כגון דאוזפיה מעות הרעות וקא משלם ליה היאך יפות ולא יקח ממנו משכחת לה דקא מתהני בזבינא דרמי על אפיה:
אלא לא ישאל ממנו — מאי הנאה מטי למודר כי משאיל לו כליו הא קא מפחית ודאי לההיא כלי ולא מעלי ליה דסתם שאלה הכי הוא:
כגון שנדרו זה מזה — דשניהם אסורים זה בזה:
גזירה לשאול כו' — דאי שרית ליה לשאול אתי נמי להשאיל:
מתני' אמר לו השאילני פרתך — לאו במודר ומדיר עסקינן:
אינה פנויה — דמלאכתו היה עושה ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואומר הואיל וסרבת להשאילה לי:
קונם שדה שאני חורש — שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואח"כ השאילה לו רואין אם הוא פרזי ודרכי לחרוש שדהו הוא אסור לחרוש שדהו באותה פרה:
וכל אדם מותר — דודאי כי נדר אדעתיה דנפשיה נדר ולא אדעתא דעלמא וכל אדם מותרים לחרוש לו שדהו באותה פרה:
ואם אין דרכו לחרוש — שיש לו אריסין החורשין בשבילו:
הוא וכל אדם אסורים — דודאי כי נדר אדעתא דכולי עלמא נדר:
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך — המדיר אצל חנוני וכו' ובא חנוני ונוטל מעותיו מן המדיר. אבל בפירוש אסור לומר לו דאם כן הוה ליה החנוני שליח ושלוחו של אדם כמותו:
ור' יוסי אוסר — בה במניחו על הסלע או על הגדר:
גמ' א"ר יוחנן מאי טעמא דר' יוסי — דלא חשיב ליה הפקר דקא אסר ליה ליטלו דכי מתהני מיניה ממש דמי ואסור:
מה מתנה — לא זכי בה מקבל עד דאתיא לידיה:
אף הפקר — נמי לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לידי זוכה הילכך בהדי דשקיל ליה היאך מעל הסלע כמאן דשקיל ליה מידו ממש דמי ואסור:
מתיב ר' אבא — ברייתא היא דקתני נמי מניח על הסלע והלה נוטל ואוכל:
א"ר יוסי אימתי — אני אוסר בזמן שנדרו קודם להפקרו דהשתא מסתברא טעמא דאסור משום דכשהדירו מכל נכסיו הדירו ואפילו כי הפקירן אסור בהן:
