ורב נחמן סבר פותחין בחרטה — ולא בעינן עיוני ומידק במלתא והלכך אפילו מעומד, ומסתברא דכיון דעיקרא דמלתא פתחינן בחרטה ולא בעינן למיתב, אפילו לא נתחרט דבעינן לעיוני בפתחיה, כיון דמעיקרא אפילו מעומד בסוף נמי אפילו מעומד דלא דמי לדין, אבל לר' גמליאל לעולם לא שרינן אלא בפותחין ומעיקרא בעינן עיוני, הלכך מיחזי כדינא, ובעינן מיושב כדין ולא מעומד.
כל נדרים שתדורי אי אפשי בהם — יש מפרשים שאם נדרה אשתו ורצה להקים לה, ואמר לה כל נדרים שתדורי, כלומר מכאן ולהבא אי איפשי בהם, מכלל דאלו שנדרה עכשיו אפשי בהם ויהיו מקיימין, דלעולם אינו הקם עד שיקיים אלו בפירוש, אבל אמר לה [יפה – לפי השי"מ] עשית אין כמותיך, ואם [יפה – לפי השי"מּ] נדרת מדירך אני דבריו קיימין, אף על פי שלא אמר בפירוש קיים ליכי, והפירוש הזה נאות לפשטא דמשנתינו, דהויא סיפא מסקנא דרישא. אבל אינו נראה כן דלשון זה לשון היתר הוא לנדרים שכבר נדרה, ולא בא כאן אלא ללמד דאף על גב שלשון זה לענין הזקן הוי היתר, לענין בעל ולא הויא הפרה. והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם [שם] רב אבהו בשם רבי יוחנן הבעל שאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה לא אמר כלום, אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו, הבעל אומר מופר ליך בטיל ליך, וזקן אומר אין כאן שבועה, ולאו דוקא תדורי, דהא כל שלא בא לכלל הפר אליבא דרבנן אפילו באומר מופר ליך אינו מופר, אלא כל נדרים שאת נודרת עכשיו קאמר.
לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליך בטל ליך כדרך שאומר לה בחול, אלא טלי ואכלי טלי ושתי, והנדר בטל מאליו. איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום, ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד, ובגמרא נמי דקאמרינן בית שמאי אומר בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו ונראה שזה הביאו להרמב"ם שכתב [הפלאה הלכות נדרים פרק י"ג הלכה ה'] שהפרה והבטול שני ענינים, דבמפר אינו כופה לאכול, אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה, אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה. ולדידיה מפרשינן דכשהוא מיפר צריך להוציא בשפתיו, ואם הפר בלבו אינו מופר, וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר, קיים בלבו מקויים, הפר בלבו אינו מופר, והלכך בשבת אינו מופר לה, אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו [וכופה במעשה, והיינו דבשבת מבטל בלבו – לפי השי"מ] וכופה לאכול ואפילו בחול [אילו רצה לבטל – לפי השי"מ] מבטל בלבו, נותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי. אבל הראב"ד ז"ל [שם בהשגות על הלכה ז'] תפס עליו מדתנן בנזיר [סא, א] נשים ועבדים יש להם חירות, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו. דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטיל ליכי, אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל [בלבו – לפי השי"מ] ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא, בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו, בחול מוציא בשפתיו, כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה בטיל ליכי מופר ליכי. ואינו מחוור בעיניט כלל, דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליך מאי מהני, והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום, ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול (בלבד) [בלב – לפי השי"מ], אדרבה איכא למיגזר בה טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת, ועוד לאחר שמילאו כריסה חוזר ומבטיל לה. ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל, דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אין צריך לחזור ולהוציא בשפתיו, אלא ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת, כלומר מי שפר לאשתו בשבת מבטיל בלבו ודיו, ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו, ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו ודיו. ונראה לי מתוך דברי התוספות, דמדאורייתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטיל ליכי, הא אמר בלשון החרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום, וכדדרשינן בזה הדבר, אבל אם אינו רוצה להוציא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו, והלכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו, כיון דאפשר לבטל ולהפר בלבו, אבל בחול אלו – לפי השי"מ] רצה מוצאי בשפתיו רצה מבטיל בלבו, ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי, כדי להראותה שכבר הפר לה בלב, ומדרבנן הוא שהוצרכוהו בכך, [והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה אחד זה מבטל בלבו, אטלי ואכלי ואטלי ושתי קיימי, והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפרה היינו מדרבנן, ובשלא אומר לה טילי ואכלי טלי ושתי – לפי השי"מ] והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך [בטיל ליך – לפי השי"מ] שאומר לה בחול, לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר, אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר.
