מסכת נדרים דף פ״ו עמוד א׳

אמר ר' אילא ומה אילו אומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך כלומר שעדיין היא בידו להקדישה שלא החלטתיה לך מכל וכל:

לכשאקחנה ממך לכשאחזור ואקחנה ממך תקדיש:

מי לא קדישה מי לא חייל שם קדושה עלה לכשיקחנה מזה הכא נמי גבי האי איתתא כי אמרה יקדשו ידי לעושיהן לאחר שתתגרש דודאי חיילא עלייהו שם קדושה:

מי דמי כלומר מי דמיא מילתא דאשה למילתיה דהאי גברא הכא האי גברא דמזבן שדה זו אכתי בידיה היא שעדיין לא מכרה ודיקא נמי דקתני שאני מוכר לך ולא קתני שמכרתי להכי יכול להקדישה לכשתחזור ותבא לרשותו:

אבל הא איתתא כי מקדשא מעשה ידיה כלום יש בידה שום כח והלכך אף על גב דאמר גבי מוכר שדה שיכול להקדישה לכשתבא לרשותו גבי אשה לא אמר:

אלא הא דאשה לא דמיא אלא לאומר כו' וכי היכי דהתם לא קדשה משום דלא קיימא שדה ברשותיה שהרי כבר מכרה הכא נמי לגבי הך איתתא לא קדשי מעשה ידיה:

גבי זבינא פסיקא למילתייהו דגופה לפירות בידא דלוקח:

גבי אשה מי פסיקא מילתא מי הויא גופה לבעל והתם גבי אשה דינא היא דתיקדוש:

אמר רבי אילא שינויא הוא ומה אילו האומר לחבירו וכו' מי לא קדשה - אם מכרה וחזר ולקחה ניחול הקדש שהרי עכשיו שלו וכי היכי דאילו אקדיש השתא קדשה כי נמי אמר דקדוש לקמיה קדוש:

הא לא דמיא מסקנא דקושיא היא [לרב הונא בריה דר"י]:

לכשאקחנה תקדיש דלא קדשה למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

ומשני מי דמי גבי זבינא פסקה למילתייהו שאין לו לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא דמי דהתם גופא ופירא בידא דלוקח הכא גופא בידה הוא:

הא לא דמי מסקנא דאתקפתא הוא:

לאומר שדה שמשכנתי לך סתם:

האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ר"ל שלא מכרה עדין אלא שהוא רוצה עכשו למכרה ואומר לכשאקחנה ממך תהא קדושה הרי זו מוקדשת כשיקחנה הואיל ועכשו בידו להקדישה אבל אם מכרה ואמר שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תהא קדושה אינו כלום ובמשכון מיהא אפילו משכנה ואמר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תהא קדושה הרי היא קדושה לכשתפדה שהרי בידו לפדותה עכשו ולהקדישה ואפילו משכנה לזמן קצוב שאין בידו לפדותה עכשו הואיל ובידו לפדותה לאחר זמן הרי היא קדושה לכשתפדה וכבר הארכנו יותר בדינין אלו בחמשי של כתובות וכן זו שאמרו שההקדש ר"ל קדושת הגוף וחמץ ושחרור מפקיעין מיד שעבוד הלכה היא וכבר ביארנו ענינה פרק חובל:

אע"פ שכתבנו מה שראוי לברור בהלכה זו דרך פסק צריך להעירך בביאורה דרך קצרה והוא שהיה בעל התלמוד סובר שרבי יוחנן בן נורי שאמר יפר שמא יגרשנה לא אמרה אלא מטעם שאדם אוסר בקונם במקדיש דבר שלא בא לעולם שהרי אלמלא שעבוד שיש לו עליה היה חל הנדר מעכשו אע"פ שמעשי ידיה אינן בעולם ואינו יודע עדין שהקונם חל על העתיד לשיטה ראשונה או שנפרשה באומרת יקדשו ידיה לעושיהם לשיטה שניה ומתוך כך כשאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי היו סבורים עליו שלדעתו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והקשו לו ממה שהוא בעצמו פסק במקדיש מעשה ידי אשתו כרבי יוחנן הסנדלר שאמר שהן חולין ולא חל ההקדש עליהן כלל מצד שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דוקא להעדפה כלומר ואף זו לא לענין הקדש אלא לענין דלר' עקיבא העדפה שלה ולר' יוחנן בן נורי אף העדפה שלו ואין צריך להפר אלא לשמא יגרשנה ואיהו פסיק כותיה בהעדפה שהיא שלו אבל לא לענין ההקדש אלא לעולם אין ההקדש חל על מה שלא בא לעולם לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה או אין הלכה כרבי עקיבא או הלכה כתנא קמא שאף לדעתו העדפה שלו ואין צריך להפר ותירץ אלא שאני קונמות מהקדשות כלומר ואע"פ שבמקדישין ידי אשתו אין הקדש חל על העתיד בקונם חל אף על העתיד שהרי מצינו בדבר אחר שהקונם חל בדבר שאין ההקדש חל בו שאדם אוסר בקונם פירות חבירו על עצמו ואין אדם אוסר בהקדש פירות חבירו על עצמו שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ונוסחא הישרה שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו ר"ל אף הוא אוסר בדבר שלא בא לעולם פירותיו לחבירו מעתה כשם שהיא יכולה לאסור פירות של אחרים עליה כך היא אוסרת על בעלה דבר שלא בא לעולם והקשה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו ר"ל אע"פ שאינם שלו שאדם אוסר פירותיו על חבירו אע"פ שחבירו אינו ברשותו והלכך ראוי לומר שיהא אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם אבל היאך אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו דהיינו אשה לבעלה והלא אין אדם אוסר אף בקונם פירות חבירו על חבירו וא"כ היאך אמרו שיהא אף הקונם חל על העתיד ופירשה באומרת יקדשו ידים לעושיהם ויראה לי שלשון זה לא נאמר אלא על צד שאדם רגיל לאמרו כן בהקדש אבל בקונם אין הענין אלא שתאמר קונם ידי לך למעשיהן והידים הרי הן בעולם:

והקשה וכי אמרה הכי מאי הוי והא משעבדן ליה ופירשה דאמרה לכי מגרישנא ואע"ג דהשתא לא מהני לכי מיגרשא מהני כאלו אמרה שדה זו שאני מוכרת לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה והקשה מי דמי התם בידו להקדישה עכשו שהרי לא מכרה עדין אבל הא לא דמיא אלא לאומר שדה שמכרתי לך לכשאקחנה תקדוש דלא קדשה הואיל ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ותירץ לו בשדה זו שמכרתי לך פסיקא מילתא כלומר הוחלט הדבר שאין לו בה לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל הא דהכא אינה מוחלטת בידו לגמרי שהרי גופה וידה שלה הן אלא שמעשה ידיה שלו והרי זה כשדה הממושכן שהגוף לבעל הקרקע ויכול להקדישו והקשה לו דהא לא דמי שזה אפשר לפדותו מעכשו מה שאין כן באשה שאין בידה להתגרש ואף כשתפרשה שמשכנו לעשר שנים שאם אמר לכשאפדנה תקדוש קדשה מכל מקום בזו יש זמן קצוב לפדותה בודאי אבל אשה אין לה זמן קצוב לגירושיה והיאך חל על העתיד אף בלשון קונם ואף בקונם ידים למעשיהן ותירץ אלא שאני קנמות דקדושת הגוף נינהו כלומר הואיל ואין להם פדיון ומפקיעין מיד שעבוד ואנו מפרשין שאף הוא חל על העתיד ואף בשלא אמר קונם ידים וכו' שהגוף קדוש מעכשו ומקשי ואם כן מהשתא תקדוש ותירץ אלמוה רבנן לשעבודא דבעל כלומר מן הדין כך הוא אלא שעשו חיזוק בשעבוד הבעל ואינו חל עד שתתגרש אבל לכשתתגרש חל אף בלא קונם ידים ויש מפרשין אותה דוקא בקונם ידים כמו שביארנו ויש גורסין אי הכי מהשתא תקדוש ותירץ אין הכי נמי והאי שמא יגרשנה טעם אחר הוא כלומר ועוד שמא יגרשנה אבל מהשתא נמי חייל ואין זו גרסא נכונה דמהשתא ודאי לא חייל הואיל ומשועבדת היא לו אבל כשיפקע השעבוד חייל שאין דין דבר שלא בא לעולם בקונם כמו שביארנו ואף אותם שגורסין כן מפרשים לענין פסק שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי אלא לטעם שמא יגרשנה אבל לזמן שלא גרשה לא:

רש"י דאשה לא הד"א:

בד"ה גבי אשה כו' אשה דינא כצ"ל:

ברא"ש בד"ה שאני כו' בהקדש אוסר כצ"ל אחד הס"ד:

ר"ן בד"ה אמר רבי אילא כו' מפני שברשותו כצ"ל:

בא"ד לעולם ברשותה כצ"ל:

בא"ד דלא מצי כצ"ל:

בד"ה מתקיף ליה כו' היכי דר כצ"ל:

בד"ה הא כו' להתגרש קודם אסור כצ"ל:

הכי גרסינן מתקיף לה רב פפא מי דמי גבי זבינא פסיקא מילתייהו דגופא ופירא בידא דלוקח ומאחר שאין לו שום שייכות בשדה דין הוא שאינו יכול להקדיש אבל הכא גוף האשה בידה הוא ולעולם אימא לך דיכולה להקדיש. ויש גרסאות דלא גרסי פסיקא מילתא כלל לא הכא ולא בפרק אף על פי אלא כך גרסינן: מי דמי התם גופא ופירא בידא דלוקח אבל הכא גופה בידה היא. והיא ישרה בעיני כי מה לנו ליתר לשון ללא צורך. הרי"ץ ז"ל. שדה זו שמשכנתי מי לא קדשא ולא דמי להא דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינה ברשותו דדוקא אמר רבי יוחנן גזל שאין ביד הנגזל להשיבו. לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה. דיקדק רבי מכאן טעמא דאמר לכשאפדנה הא בעודה ממושכנת אינו יכול להקדישה אף על גב דשדה הוא דבר שלא שייך למימר בעל חוב קונה משכון מיהו מאחר שמשכנה לא דמיא לביתו דבעינן מיוחד לו לגמרי כי ביתו אז אין מיוחד לו שהמלוה לא יניחנו להשתמש בו עד שיתן מעותיו והוא הדין לבית שאול אף על גב דשאלה לא קניא אין המשאיל יכול להקדישו עד שיכלו ימי שאלתו. ומעשה בא לפני רבי בבית שאול שאסר המשאיל הנאתו לשואל והורה והתיר. שטה.

אמר המגיה הדיבור הזה שייך לע"ב על קושית הגמרא אי הכי וכו' אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ועשאוהו כלוקח גמור בעודה תחתיו ולא כמלוה וכל זמן דלא מגרש לה לא תחול עליה איסור הקדש ואי אמרת תיקדוש מהשתא אשתכח דכל אתתא דמקניט לה בעלה הויא אמרה הכי ונפקא מינה חורבא אבל בשמגרשנה חל איסור הקונם משום דקדיש קדושת הגוף ומשום הכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דמיירי שלא הקדיש בלשון קונם דקדיש קדושת הגוף אלא בסתם הקדש איירי דלא קדיש אלא לדמיו וקדושת דמים לא מפקעא מידי שעבוד ות"ק דרבי יוחנן בן נורי דקאמר גבי קונם דאינו צריך להפר סבירא ליה כמאן דאמר בשביעית יש מעילה בקונמות וכיון שיש בו מעילה נפקי לחולין דאין מעילה בעל מקום אלא שנוי שמוציא לחולין אבל רבי יוחנן בן נורי לדעת רב אשי סבירא ליה דאין מעילה. הרי"ץ ז"ל.

אלמוה רבנן לשעבודא דבעל פירוש דלא ליחול מהשתא הא ודאי לכשתתגרש הרי האיסור חוזר וניעור ולפיכך צריך להפר. ואיכא מאן דאמר דהכי נמי אלמוה רבנן לשעבודא דבעל חוב דלא יהא קונם מפקיעו. והדברים עתיקים וכבר כתבנו מזה בפרק השותפין בסייעתא דשמיא.