גמ' בנדרו הוא דפליגי - היכא דנדרו שניהם זה מזה דזה אמר לחבירו קונם שאני נהנה לך וזה אומר קונם שאני נהנה לך דעכשיו נדרו זה מזה ממש והתם הוא דקא אסרי רבנן ליכנס לחצר דאיהו עצמו קאסר עליה אבל הדירו זה את זה דכל אחד הדיר את חבירו ואמר קונם שאתה נהנה לי קונם נכסי עליך דתרוייהי אנוסים דכל אחד אסר ליה חבריה שלא מדעתיה התם מודו ליה רבנן לר' אליעזר דזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו:

או דילמא אפילו בהדירו [זה את זה] נמי פליגי - דלא שנא אנוסין ול"ש רוצין:

ה"נ מסתברא - דבנדרו מיירי ובנדרו הוא דפליגי דקתני כופין את הנודר:

אי אמרת בשלמא דנדרו - שנדר שלא יהנה מחבירו להכי כופין דאיהו הוא דאסר אנפשיה:

אלא אי אמרת דהדירו חבירו אמאי כופין אותו - הא איהו לא פשע דמינס אניס אלא ודאי בנדרו פליגי:

נדרים 46 עמוד א

1ושניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולים.

2היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו לא יכנס לחצר. רבי אליעזר בן יעקב אומר, יכול הוא לומר לו: לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך. וכופין את הנודר למכור את חלקו.

3היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה לא יכנס לחצר. רבי אליעזר בן יעקב אומר, יכול לומר לו: לתוך של חבירך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך.

4המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר, אם יש לו בהן תפיסת יד אסור, אין לו בהן תפיסת יד מותר.

5האומר לחבירו: ״קונם לביתך שאני נכנס, ושדך שאני לוקח״, מת או שמכרו לאחר מותר. ״קונם בית זה שאני נכנס״, ״שדה זו שאני לוקח״, מת או שמכרו לאחר אסור.

גמ׳ · גמרא

6איבעיא להו: בנדרו פליגי, הדירו זה את זה מאי? מי אמרינן: בנדרו הוא דפליגי, אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן לראב"י דכי אנוסין דמו. או דילמא: אפילו בהדירו זה את זה פליגי רבנן?

7ת"ש היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו, ופליגי רבנן! תני: נדור מחבירו הנאה.

8הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: וכופין את הנודר למכור את חלקו. אי אמרת בשלמא דנדר הוא, היינו דקתני כופין. אלא אי אמרת דאדריה, אמאי כופין אותו? הא מינס אניס?

9אמר רבה אמר זעירי:

תוספות

ושניהן אסורין להעמיד שם ריחים ותנור ולהעמיד שם תרנגולין - דבכל הכי יכולין למחות זה על זה בלא נדר כדאמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב נז:) הלכך אסור לעשות עתה בחצר כשנדר דאם כן מהני ליה חבירו על שלא עיכב דדוקא דריסת הרגל אינו יכול לעכב כל כמה דלא חלקו וי"מ דכשהעמיד ריחים באים רוב עם לשם וממלא חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולין דמתפשטין בכל החצר:

היה אחד מהם מודר הנאה מחבירו - משום דבעי למתני כופין כו' דלא שייך למתני בשניהם מודרין וכופין הנודר למכור חלקו דחיישינן פן יעבור אבל רישא דשניהם מודרין אין כופין משום דמנכר אבל הכא דאין אסור אלא האחד והשני מותר דחיישינן שמא יכנס המודר כשיראה חבירו נכנס ולכך כופין למודר ותנא שמא יכנס קתני לה ולרבי אליעזר כיון דשניהם מותרין למה כופין:

היה אחד מן השוק - הך בבא לר"א איצטריך [דהוה אמינא] דלא קא שרי ר"א אלא כשהחצר שלו דקמפסיד בדבר אבל אחד מן השוק לא שרינן ולא סמכינן אברירה כיון שאינו מפסיד כלום קמ"ל:

אם יש לו תפיסת יד למשכיר אסור - דעדיין הוא ברשותו ומדידיה קמיתהני כיון דגם אחר שהשכיר יש לו בה תפיסת יד אבל כשאין לו בה תפיסת יד יצאה כולה מרשותו ואין לו בה כלום ואינו יכול ליאסר - ומכאן פסק ר״ת מי שהשכיר בית ואח״כ אסרו עליו דאין באיסורו כלום ומיהו יש לי לדחות דמיירי דאדריה סתמא דאין עליו תפיסת יד ואין דעתו לאסור מה שהשכיר אבל אם אסר בהדיא מצי אסרה וכ״מ בערכין (דף כא -) (כל) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעל ומעלה שכר להקדש ועל ההיא נמי קשה מההיא דפרק אף על פי (כתובות דף נט:) שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה תיקדש דקדשה משמע דקודם שפדאה לא קדשה ויש לומר דודאי מה שהבית שוה יותר מן השכירות קדוש אבל כנגדו חולין והוי שותפים המשכיר והמקדיש לכך מעל וההיא דאע״פ ה״ק לכשאפדנה תיקדש כל השדה לגמרי אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסר לכ״ע דודאי מצי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלימי לשיעבודא דשוכר כדאמר גבי שיעבודא דבעל וההיא דאע״פ דאמר דלא קדשה עד שיפדנה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב ועוד יש לחלק דודאי הך דפרק אע״פ מיירי בב״ח כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים הללו אבל הך דערכין מיירי בשוכר ומצי מקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב דלא תחזור לו לבסוף אם לא יפרע לו חובו לא מצי מקדיש ובירושלמי מחלק בההיא דערכין בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו דודאי כשהקדים לו שכרו אינו של משכיר כלל:

[בנדרו הוא דפליגי] - בנדר מעצמו דכל אחד ואחד אסר נפשו שאמר קונם שלא אהנה ממך הלכך יש להחמיר וקנסו רבנן אבל הדירו כל אחד חבירו ליהנות משלו מודו ליה רבנן לר' אליעזר דכאנוסין דמו ולא מיתסרו דאית להו ברירה [ובנדרו] קנסו אבל בהדירו לא קנסו - וצ"ע בהא דתנן האומר הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורים בדברים של אותה העיר אלמא בהדירו נמי אסרו רבנן ונראה דכיון שאמר הרי אתה עלי חרם קנסינן ליה גם על חבירו דבכל מקום השוו חכמים מדותיהם ואסרו שניהם:

או דילמא אפילו כשהדירו חבירו קנסו רבנן - אי נמי לית להו ברירה ומיהא בפ' שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נא:) אמר בהדיא דרבנן לית להו ברירה וצריך למימר דלית להו הך סוגיא (אלא בת״ש היה אחד מהם מודר ופליגי):

ת"ש היה אחד מהם מודר - משמע שחבירו הדירו ואסרי רבנן:

תני נודר - שאסר עצמו מחבירו:

אי אמרת בשלמא בנודר היינו דקתני כופין - דפושע שאסר עצמו מחבירו ויכול לבא לידי תקלה:

אלא אי אמרת שהדירו אמאי אמר כופין - דכופין הנודר היינו המודר אמאי כופין המודר דמאי חטא:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

היה אחד מהם מודר הנאה מחברו לא יכנס לחצר כו' - פרישנן בגמ' שהמודר הזה לא הדירו חברו אלא הוא הדיר עצמו ונודר שהודר קאמר, והאי בבא לא צריכא אלא משום חדושא דקתני וכופין את הנודר למכור חלקו כלומר דכיון שהוא גורם איסור לעצמו מחמירין עליו שמא יפשע וישתמש בחצר שאסרו עליו, ודוקא בשהאחד לבדו נדור מחברו אבל בששניהם נדורים זה מזה לא דכיון דכל אחד ואחד מהם אסור שניהם נזהרין ומזהירין זה את זה אבל כשהאחד לבדו נדור חוששין שמא כשיראה חברו משתמש בחצר אף הוא יפשע וישתמש בה, והאי סיפא משמע דכ"ע היא מדתני לה בתר פלוגתייהו וטעמא שאף ר' אליעזר בן יעקב חושש בשאין אסור אלא האחד מהם שמא ישכח ושמא יעמיד שם ריחיים ותנור ויגדל תרנגולים, וה"נ משמע בירושלמי דאף ר' אליעזר בן יעקב היא.

היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מהם לא יכנס לחצר ר' אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו כו' והאי בבא לאשמועינן כחו של ראב"י אצטריך דאפי' לאיניש דעלמא נמי שרי ליה משום דאמר ליה לתוך של מברך אני נכנס, ולפום מאי דאוקימנא בגמ' דבחצר שאין בה דין חלוקה פליגי ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה דבאין ברירה וביש ברירה פליגי כלומר דכיון שאין בה דיו חלוקה וא"א לחלוק הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל כמו שאכתוב בגמרא בס"ד, א"כ הא דשרי רבי אליעזר בן יעקב אפי' לאחד מן השוק ליכנס בו משום טעמא דבשל חברך אני נכנס מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו לפי שהחצר קנוי לו לדריסת הרגל ולכל מי שצריך ליכנס לו אבל ליכנס לו אותו שמן השוק לעצמו שלא לצורך בעל הבית אסור דאם הקנו זה לזה את החצר לדריסת רגליהם ולכל מי שצריך להם לא הקנו אותו לכל העולם.

גמ' בנדרו הוא דפליגי רבנן אבל בהדירו מודו ליה רבנן דכאונסין דמו - כלומר דלמא כולהו סבירא להו דיש ברירה ומן הדין אפי' בנדרו שרי אלא דכיון דנדרו וגרמו לעצמן קנסינן להו לדעת רבנן, ולר' אליעזר בן יעקב לעולם עומדים על דינם, ואתיא הא דלא כרבינא דבפרק שור שנגח את הפרה דאוקי פלוגתייהו ביש ברירה ואין ברירה, או דלמא בהדירו נמי פליגי ובברירה פליגי כסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה.

ת"ש היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי - וקא ס"ד דמודר דוקא קאמר כלומר שהדירו חברו. וא"ת והיכי ס"ד דמודר ממש קאמר והא קתני סיפא כופין את הנודר ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר, וי"ל דשמא הוה ס"ד דרישא דוקא וסיפא למודר קרי נודר לפי שהנדר עליו. בנמוקי מורי הרב רבנו יונה ז"ל.

ה"נ מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר כו' - קשיא לי דלמא לעולם דאדריה ומאי כופין את הנודר המדיר דכיון שאסר הנאתו על חברו וחברו מעוכב על ידו מליכנס בחצר של עצמו כופין את המדיר שימכור חלקו כדי להתיר את המודר ליכנס בו, וכן פירשוה בירושלמי דאתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך ואתמר כופין לא על הדא אתמר אלא על הדא כופין את הנודר שימכור את חלקו באומר הנאתי עליך אבל באומר הנאתך עלי לא בדא, וי"ל דלא מסתברא להו לבעלי הגמ' שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו, ועוד י"ל דנודר לשון עומד הוא ולא משמע להו אלא או במי שאוסר עצמו או במי שנאסר ואפי' ע"י חברו אבל במי שהוא מדיר את אחרים לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב"ם סמך על הירושלמי ופסק כן שלא כסוגית הגמ' שלנו, וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דאנן לא סמכינן אלא אגמ' דילן, ומיהו אם הי' רגיל להדיר הנאתו על אחרים בזה קונסים אותו וכופין למכור חלקו וכדתניא בתוספתא הי' אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו וכן היא נמי בירושלמי שכופין אותו אם היה נדרן ובסוף שמועתינו נכתוב אותו.

אמאי כופין אותו הא מינס אניס - והכי קי"ל דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס, וכן אין כופין את המדיר את חברו למכור את חלקו אלא אם הי' המדיר נדרן כלומר שהדיר את חברו ב' פעמים וכדאתמר בירושלמי, אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור, ומיהו בעיין דאי פליגי רבנן אפי' בהדירו לא איפשיטא, ואיכא למידק אמאי לא פשטוה מדתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר, ופירשו איזהו דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת אלמא אפי' בהדירו פליגי, ותירץ הרמב"ן נר"ו משום דאיכא למימר דלאו אנידרין קאי אלא אנודרין אהני דקאמרי הרי את עלי (והרי את עלי), פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר ולא קתני ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר, ודחוק הוא קצת דכיון דקתני ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר משמע דאסורין דקתני אמותרין דלעיל מיניה קאי, ומורי הרב רבי' יונה ז"ל תירץ משום דאיכא למימר דהתם הוא אף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור תרוייהו אסורין דאי שרינן מודר לא ציית נודר ולא פלוג בהו רבנן, ע"כ, וזה יותר קרוב אף על פי שהיה מן התימה היאך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת נדרים דף מ״ו עמוד א׳

מסכת נדרים דף מ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 9 קטעים ממוספרים, כ־200 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–91)עמוד

היעד שנמצא: נדרים דף מ״ו ע״א

פתיחה בקורא