מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק — מבושל מבושל כראוי:
שלוק — מבושל יותר מדאי:
קונם תבשיל שאיני טועם — כל תבשיל במשמע:
מעשה קדרה רך — שיש בה רוטב:
אבל לא בעבה — כגון דייסא:
טורמוטא הרמוצה מפרש בגמ':
רתחתא — דבר הרותח כגון רוטב וכל דדמי ליה:
היורד לקדרה — דמשמע בין צונן בין רותח:
אסור בכל המתבשלין — בין רך בין עבה:
גמ' ר' יאשיה אוסר — בצלי ובשלוק דמתקרי נמי מבושל:
הלך אחר לשון בני אדם — דאין דרכם לקרות לצלי מבושל:
והא מתבשיל נדר — דמשמע בין רך בין עבה:
האי תנא — דמתניתין דלא קרי לעבה תבשיל:
בכל מידי דמתאכלא ביה ריפתא — דמלפתין בו את הפת קרי תבשיל:
והא תניא — בניחותא:
בהיטריות רכות — בדילועין רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן:
איני — מי אוכלין החולין מהן:
חזא קרא דמחיתא — דלעת מונחת שם שהיה אוכל ממנה:
לוליבא דקרא בסלקא — תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין:
לוליבא דכיתנא — תוכן של זרעוני פשתן יפים לאכלן בכותח:
ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ — משום דדבר מעולה הוא לרפואה ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא:
חולין רבנן — שעוסקין בתורה ואינם נהנים מן העולם ובאים לידי חולי:
1הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. אמר: ״קונם תבשיל שאיני טועם״ אסור במעשה קדרה רך, ומותר בעבה, ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה. הנודר ממעשה קדרה אין אסור אלא ממעשה רתחתה, אמר: קונם היורד לקדרה שאיני טועם אסור בכל המתבשלין בקדרה.
2תניא: ר' יאשיה אוסר, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנא' (דברי הימים ב לה! יג) ויבשלו את הפסח באש כמשפט׃
3לימא בהא קמיפלגי דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה ותנא דילן סבר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם׃
4לא דכולי עלמא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם מר כי אתריה ומר כי אתריה באתרא דתנא דילן לצלי קרו ליה צלי ולמבושל קרו ליה מבושל באתרא דר' יאשיה אפילו צלי קרו מבושל׃
5והא קרא נסיב לה אסמכתא בעלמא:
6קונם תבשיל כו': והא מתבשיל נדר׃
7אמר: אביי האי תנא כל מידי דמתאכל ביה ריפתא תבשיל קרו ליה והתניא הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל ואסור בהיטריות רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן׃
8איני והא רבי ירמיה חלש על לגביה ההוא אסיא לאסיוה חזא קרא דמחת בביתיה שבקיה ונפק אמר מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה ואנא איעול לאסאה יתיה׃
9לא קשיא הא ברכיכי הא באשוני רבא בר עולא אמר הא בקרא גופיה והא בגוויה דקרא דאמר רב יהודה לוליבא דקרא בסילקא לוליבא דכיתנא בכותחא ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ׃
10רבא: אמר מאן חולין רבנן רבא לטעמיה דאמר רבא׃
מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק — שלוק שאין מבושל יותר:
קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך — מפרש בגמרא כל מידי שנותנין בו פת לשרות קרוי תבשיל ומותר בעבה שאינו נאכל עם פת וצ"ע אמאי שני למיתני ענין אחר מרישא לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם ובשאר בבי כבוש ושלוק ומליח נקט דווקא שאני טועם להוסיף בו איסור וי"ל רבותא נקטי' דאפ"ה מותר בעבה וברישא מצי למיתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חידוש [בהאי] דמבושל לא משמע בשום ייתור צלי ושלוק:
[טורמוטא והרמוצה] — מפרש בגמ':
רבי יאשיה אוסר בצלי ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר — ולכך לא הוי ראיה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
והא מן תבשיל נדר — ורך לא הוי תבשיל כיון שהוא רק כמים בעלמא:
בהיטריות — פירוש קרייאני:
[איני] וכי קרי טובים לחולים וכו':
ברכיכי — מועילים לחולים:
באשוני — פירוש קשות הם רעות לחולה שאינן מבושלות כצורך:
בקרא גופה — פירוש חיצון שבקרא קשה הוא ורע לחולה:
בגויה — רך שבתוכו יפה לחולה:
לוליבא דקרא — כל דבר שהוא [רך] קרי לוליבא:
בכותח — טוב ליתן בכותח:
ודבר זה אסור לאומרו בפניהם — שמלעיגים עלינו ואומרין שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש"ס ובקונט' פירש שאסור ללמוד להם שום תקנה ולא נראה:
מאן חולין — דקתני לעיל שהחולין אוכלין כו':
רבנן — שמתוך שעמלים בתורה הם חלשים אבל לחולין ממש לא מעלי:
רבא לטעמיה — דרבנן איקרו חולים:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק — י"מ שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת, וי"מ שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמס' תרומות פרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירוש' אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפי' מכבוש, ואלא מיהו נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל, דמדינא אפי' בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני' אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו' ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א"ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והלכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק — וכ"ש במעשה קדירה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפ"ה מותר במעשה קדרה עבה וכ"ש נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמיענה מן הדא אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש ק"ו בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.
אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו' — תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם ליפלוג וליתני בנודר עצמו שהרי אפי' בלא שאני טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק והו"ל למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך וכדתניא בברייתא בפרקין הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל בצלי ובשלוק, וי"ל דלרבותא נקטיה דאפי' אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.
ומותר בביצה טרומוטה — מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה אפי' כל ביצה שנצטמקה אע"פ שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה, ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא אפי' מצומקת. וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגויה ריפתא ואפי' הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמלפת בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא.
ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לחומרא ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה — ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן.
גמ' והא תבשיל נדר — י"מ דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פרושא הא דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכות במים ואינן רכות כ"כ שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן, וי"מ דמותר בעבה קא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם דאלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה.
מסכת נדרים דף מ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־226 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאמתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק מבושל מבושל כראוי:
שלוק מבושל יותר מדאי:
קונם תבשיל שאיני טועם כל תבשיל במשמע:
מעשה קדרה רך שיש בה רוטב:
אבל לא בעבה כגון דייסא:
טורמוטא הרמוצה מפרש בגמ':
רתחתא דבר הרותח כגון רוטב וכל דדמי ליה:
היורד לקדרה דמשמע בין צונן בין רותח:
ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Nedarim 49a · Sefaria
מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק שלוק שאין מבושל יותר:
קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך מפרש בגמרא כל מידי שנותנין בו פת לשרות קרוי תבשיל ומותר בעבה שאינו נאכל עם פת וצ"ע אמאי שני למיתני ענין אחר מרישא לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם ובשאר בבי כבוש ושלוק ומליח נקט דווקא שאני טועם להוסיף בו איסור וי"ל רבותא נקטי' דאפ"ה מותר בעבה וברישא מצי למיתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חידוש [בהאי] דמבושל לא משמע בשום ייתור צלי ושלוק:
[טורמוטא והרמוצה] מפרש בגמ':
רבי יאשיה אוסר בצלי ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ולכך לא הוי ראיה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
והא מן תבשיל נדר ורך לא הוי תבשיל כיון שהוא רק כמים בעלמא:
בהיטריות פירוש קרייאני:
[איני] וכי קרי טובים לחולים וכו':
ברכיכי מועילים לחולים:
ועוד 9 קטעי פירוש על דף זה.
Tosafot on Nedarim 49a · Sefaria
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק י"מ שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת, וי"מ שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמס' תרומות פרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירוש' אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפי' מכבוש, ואלא מיהו נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל, דמדינא אפי' בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני' אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו' ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א"ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והלכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.
מותר בצלי ובשלוק וכ"ש במעשה קדירה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפ"ה מותר במעשה קדרה עבה וכ"ש נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמיענה מן הדא אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש ק"ו בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.
אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו' תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם ליפלוג וליתני בנודר עצמו שהרי אפי' בלא שאני טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק והו"ל למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך וכדתניא בברייתא בפרקין הנודר מן התבשיל אסור בכל מיני תבשיל בצלי ובשלוק, וי"ל דלרבותא נקטיה דאפי' אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.
ומותר בביצה טרומוטה מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה אפי' כל ביצה שנצטמקה אע"פ שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה, ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא אפי' מצומקת. וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגויה ריפתא ואפי' הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמלפת בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא.
ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לחומרא ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן.
גמ' והא תבשיל נדר י"מ דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פרושא הא דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכות במים ואינן רכות כ"כ שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן, וי"מ דמותר בעבה קא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם דאלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה.
Rashba on Nedarim 49a · Sefaria
הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק פי' דלא קרו אינשי מבושל אלא למה שנתבשל בקדרה כל צרכו אבל צלי או כל שלא נתבשל כל צרכו כגון שלוק לא קרו ליה מבושל:
אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך כגון המרק והרוטב והכרוב והקמחים הרכים וכל דבר שאדם אוכל בו פתו ומעשה קדרה עבה כל שנאכל בפני עצמו שלא בפת כגון דייסא וכיוצא בו:
ומותר בביצה טרמוטא פרישו בגמ' דעבדי לה לרפואה:
ובדלעת הרמוצה פירשו בגמ' דמין דלעת הוא:
גמ' תאנא ר' יאשיה אוסר פי' אוסר בצלי לנודר מן המבושל ואע"פ שאין ראיה לדבר דצלי אקרי מבושל זכר לדבר שנאמר [ד"ה ב' לה] ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט פירש ומשפט הפסח והלכתו צלי הוא ואמרינן לימא בהא קא מיפלגי דרבי יאשיה סבר בנדרים הלך אחר לשון תורה ותנא דידן סבר הלך אחר לשון בני אדם ובלשון ב"א לא קרו לצלי מבושל ומהדרינן דכ"ע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אע"ג דאיכא לשון תורה דפליג אלא היכא דלא ידעינן לשון בני אדם נקיטינן לשון תורה ובלשון ב"א נמי אזלינן בתר ההוא דוכתא דלישניה דנודר ובאתריה דר' יאשיה לצלי נמי קרו מבושל. והא קרא נסיב ומהדרינן דקרא אסמכתא בעלמא אבל עיקר טעמיה משום לשון בני אדם והיינו דקאמר אע"פ שאין זה ראיה לדבר דלית לן למיגמר לנדרים מלשון תורה זכר הוא לדבר שהכתוב מסייע ללשון מקומינו ואילו אזיל בתר לשון תורה לגמרי האי קרא לראיה הוא ממש ולא זכר בלחוד. מיהו מעיקרא קא ס"ד דאפילו ללשון תורה לא הוי ראיה כיון דבכולהו שאר דוכתי קרי מבושל למבושל בקדרה ממש כנ"ל.
Ritva on Nedarim 49a · Sefaria
הנודר מן המבושל וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא שהחלק הרביעי שבה הוא לבאר במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים איזה דבר נכלל באותו הנדר ואיזה דבר אינו נכלל בו ושזה החלק הותחל לבאר בפרק השלישי ר"ל פרק ארבעה נדרים והושלם הענין כלו בפרק זה ובפרק שאחריו ונחלק ביאוריו בשני מקומות מצד שזה החלק כולל שני מינים האחד בבני אדם ר"ל אם נדר בישראלים אם הגוים בכלל וכן אם נדר ברואי פני החמה אם הסומים בכלל וכן בכלם והשני היא בשאר המינין הן במיני המאכל ר"ל אם נדר במבושל אם הצלי בכלל וכן בכל עניני מאכל הן בשאר מינין כגון הנודר מן הכסות אם מותר בשק וביריעה והנודר מן הבית אם מותר בעליה וכל כיוצא בזה וביאר המין הראשון בפרק שלישי והמתין לבאר המין השני בעניני המאכלים ושאר המינים וביארם בפרק זה ובפרק שאחריו והתחיל הענין בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון במיני תבשיל והצלי והשלוק והכבוש והמליח והמבושל וכל מעשה קדרה השני במיני הדגים והחלב והבשר השלישי במיני היין והשמן והפירות הרביעי במיני ירקות ומיני התבואות והקטניות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר בפרטים:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה ומותר בביצה טרמיטן ובדלעת הרמוצה הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתה אמר קונם היורד לקדרה שאני טועם אסור מכל המתבשלים בקדרה הנודר מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק כבוש שאיני טועם אסור מן הכבשים הנודר מן השלק אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי ר' יהודה שלוק שאיני טועם אסור בכל השלוקים הנודר מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי ר' יהודה צלי שאיני טועם אסור בכל הצלויים הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים אמר הר"ם פירוש מעשה קדרה אלהדיס ואלגשיש והדומה להם ובאור רך דק העצם ועבה עב העצם וביצת טרימטן ביצה מבושלת במים חמין ויזהירו בה מאד שלא תקפא והיא אשר יקראוה הרופאים נמרשת ודלעת רמוצה מין מהדלועים לא יוכשרו לאכילה עד שיוטמנו באפר חם ושם האפר אשר בו חום האש נשאר יקרא רמץ וכבר ביארנו פעמים רבות במסכת כלאים פירוש מעשה רתיחתה מן התבשיל הוא אשר יעשה מן הקמח ומלב הלחם במים רותחין ושם הדבר חזק הרתיחה רותח שהעקר אשר ילכו עליו אלו הדינין כלם ויסמכו עליו הם אמרם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הנה זה שב לידוע בזה הלשון המתפשט בין האנשים בזה המקום אשר בו האיש וכפי מה שיורה עליו הזמן ואם היה דרך משל המקום אשר נשבע בו יקראו בזה הזמן מבושל לצלי ושלוק הנה יאסר עליו הכל ואם היה שלא יקראו מבושל בלתי המבושל הנה יאסר עליו המבושל לבדו ועל זה הקיש כל מה שבזה המסכתא באמרו הנודר מזה אסור בדבר פלוני ומותר בפלוני לפי שכל זה אמנם אמר התנא לפי מקומם ולשונם בזה הזמן והמפורסם אצל ההמון ונתנו זה המשל והבן אותו בכאן ולא נצטרך לכפול אותו במה שיבא אחר זה כבר ידעת ההפרש בין השם והידוע והוא כי כאשר אמר מן השלוק הנה יורה על כל מה שנשלק וזה כולל לכל הלשונות ששם הזה יפול על כל המינים והידוע ייחד ולא יצא זה משרש הנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי הנודר במבושל מותר בצלי ר"ל שאין הצלי בכלל המבושל ואע"פ שבלשון תורה נכלל הצלי בלשון מבושל וכדכתיב ויבשלו את הפסח מכל מקום לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד וכלל גדול בנדרים לילך בו אחר לשון בני אדם ומתוך כך העלו בגמרא שהמקומות שנהגו בהם לקרות למבושל צלי אף הוא אסור בצלי ומקומות שלנו מיהא אין נוהגין כן ונמצא לפי ענין מקומותינו הלכה כסתם משנתנו ואם נדר מן המבושל מותר בצלי ואמר גם כן שהוא מותר בשלוק וצריך שתדע בלשון שלוק שבמקומות אתה צריך לפרשו מבושל ביותר עד שיצא מגדר סתם בשול וכמו שאמרו בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ר"ל שהוא אוסר את התבשיל שנתערב בתוכו מפני דמו אם לא מלחו בחתיכה וקריעה ואינו נאסר מחשש שמא בלע דם הפורש ממנו ששתי סבות מונעות אותו מזה אחת מצד שהוא חלק ביותר והשנית שמתוך רוב דמים שבו כל עוד שהוא מתבשל ועומד לשם ברתיחה או בחום המפליט פולט אפילו כל היום ואיידי דטריד למיפלט לא בלע ופירשו עליה ושלוקה נאסרת ר"ל אם נתבשל שם רתיחה אחת אחר שנתבשל כל צרכו ואע"פ שיש חולקין בה לענין פסק כמו שביארנו שם למדנו מכל מקום שהשלוק פירושו מבושל ביותר וכן אתה צריך לפרשו בהרבה מקומות בתלמוד ולפעמים אתה צריך לפרש בו בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכמו שאמרו במסכת תרומות פרק בצל חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כלומר שאין הכבישה נקראת בשול גמור ושנו עליה בתלמוד המערב לית כאן נכבשין אלא נשלקין שהכבוש כמבושל הוא אלמא שלוק פחות הוא מן המבושל ואפילו מן הכבוש ובמשנה זו אתה צריך לפרשו בדרך זה מפני שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל שהוא מבושל ביותר בני אדם קורין אותו מבושל והנודר מן המבושל אסור בו ואחר שכן אתה צריך לפרשו במבושל שאינו נגמר אלא שהוא כמאכל בן דרוסאי ואע"פ שהוא קרוי בשול בלשון משנה וכמו ששנינו היה מבשל את השלמים או שולקן מכל מקום לשון בני אדם אינו קורהו כן והוא שאמרו בתלמוד המערב בפרק זה על השלוק ועל הצלי קרייה אמרה שהצלי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח ומתניתין אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק אמר ר' יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומכל מקום אף בזו כל שנהגו לקרא מבושל אף למאכל בן דרוסאי הרי הוא אסור בו וכן נסתפקו בתלמוד המערב במבושל זה אם העשון והטגון ובשול דחמי טבריא נכלל בו אם לאו והוא שאמרו הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה ולא הובררה שם אלא שכלל גדול בכלם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:
אמר קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדרה רך והוא תבשיל שאינו עבה והוא שהדבר המבושל במים נימוח בתוכן הרבה ונשארים המים דקים בלא שום עובי ואע"פ שהכל נמס ונימוח בתוכו עד שנשארים המים דקים כגון מרק העשוי עם בצלים מועטים הוא קרוי תבשיל וכל שכן אם היה מרק מתעבה על ידי הרבה בצלים או שאר דברים הנימוחים בתוכם אבל מותר הוא במעשה קדרה עבה ופרשו בגמרא כגון דייסא וכן הדין בשאר מיני קטניות שהיה דרכם לאכלם בלא פת ומתוך שלא היו מלפתין בו את הפת לא היה אצלם בכלל תבשיל והוא שאמרו בגמרא לימא מתניתין דלא כבבלאי כלומר שהיו אוכלין בהן פת וכדאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ותירצו הנהו דמטיל בהן בזרוני דהוצי ר"ל זרעים של הוצים והוא הדין אם עירבו בהם קמחים או תבלין הא דייסא ר"ל ריפות המבושלות במים לבד אין דרך לאכלם בפת ואינן בכלל תבשיל ולמדת שלא הותר העבה בכל מאכל שהמרק מתעבה ומדבק מצד רוב כמות הדבר הנימוח בתוכו אדרבה זהו תבשיל גמור אלא שלא נאמר אלא בדייסא וכיוצא בו שאין דרך ללפת את הפת ומתוך כך אינו בכלל תבשיל שאין קרוי תבשיל אלא מה שנעשה על ידי האור ושדרך בני אדם ללפת בו את פתן:
ומכל מקום אע"פ שאין נכללין בלשון תבשיל נכללים בלשון מבושל ונודר מן המבושל אסור בהן ואע"פ שבתלמוד המערב נסתפקו בה והביאוה להיתר מקל וחומר וכמו שאמרו שם הנודר מן המבושל מהו בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בשלוק וצלי וכמו שאמרו בגמרא הנודר מן התבשיל אסור בשלוק ובצלי ומותר בעבה נודר במבושל שמותר בשלוק וצלי אינו דין שיהא מותר בעבה מכל מקום כבר השיבו שם וכי יש קל וחומר בנדרים אלא תבשיל שהוא אסור בצלוי ושלוק מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ושלוק אסור בעבה כך היא הגרסא הנכונה אע"פ שיש בקצת ספרים גרסא אחרת וטעם הדבר שזה ודאי מבושל הוא ליאסר בנודר מן המבושל אבל אינו קרוי תבשיל אחר שאין מלפתין בו את הפת ושאני טועם לאו דוקא אלא אף בנודר מן התבשיל בלא שום לשון טעימה כך הוא הדין אלא דרבותא קמ"ל דאפילו תבשיל שאני טועם מותר במעשה קדרה עבה:
ושאלו בגמרא והא תבשיל נדר ואסור בכך קא מקשה כלומר שאין מים קלושים נקראים תבשיל אלא מרק המתעבה מצד מה שנימוח בתוכו ותירץ אביי כל המתבשל ביה רפתא ר"ל שהלחם מתרכך בתוכו תבשיל קרי ליה אחר שאין זה דבר נימוח בתוכו אע"פ שלא נתעבה והביא ראיה ממה שאמרו הנודר מן התבשיל אסור בחטריות רכות ופירושו דלועין קטנים ורכים שעושין מהן מאכל לחולה ומתוך רכותן הן נימוחות ונימוסות לגמרי עד שאין המרק מתעבה מהן ויש מפרשין בו ענין אחר וזה עיקר ופירש גם כן שהנודר מן התבשיל אסור בשלוק ובצלי ובמבושל שכלל הדברים בענין זה הוא שכל דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי אלא על ידי איזה מעשה של אור הן בשול הן טגון הן שלוק הן צלי ושיהא ראוי ללפת בו את הפת תבשיל הוא ועל הדרך שאמרנו בעירובי תבשילין שהוא לשני תבשילין והרי כל אלו מועילין בה כמו שהתבאר במקומו:
ומותר בביצה טורמיטא ר"ל מבושלת במים חמין ונשמרת שלא תתקשה ודרכה שלא לאכול בה את הפת אלא לגמעה ובתלמוד המערב אמרו אסור בביצה מגולגלת שדרך החולה לאכול בה את פתו ויש מפרשין שהוא חולק עם תלמוד שלנו אלא שנראה שביצה טורמיטא היא שאינה מבושלת בכדי שתהא ראויה לאכול בה את הפת ומתוך כך אינה בכלל תבשיל הא מגולגלת אסורה הואיל וראויה לפתו של חולה וכל שכן מצומקת שראויה לאכול בה את הפת לכל אדם שכל שהוא בא על ידי האור וראוי ללפת בו את הפת בכלל תבשיל הוא כמו שכתבנו:
ואמר אחר כן שמותר בדלעת הרמוצה ופרשוה בגמרא בשני פנים אחת שהיא מין דלעת שהיו רגילים להטמינה ברמץ ולאכלה בעין ואינה ראויה ללפת בה את הפת ואחת שהרמיצה שם מקום שהיו דלועין שבה גרועין ואינם ראויין ללפת:
ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Nedarim 49a · Sefaria
ברש"י ובשלוק הס"ד:
ברא"ש נגמר בה ואחר כך צ"ל נרשם גמרא באשוני קשים כצ"ל:
ר"ן בד"ה הנודר כו' הוא דבנדרים הד"א:
בד"ה אמר כו' חלקא טרגיז כצ"ל טרמיטא מפרש כצ"ל:
בד"ה ירושלמי כו' האחרון של כצ"ל:
בד"ה האי תנא כו' קדרה רך כצ"ל:
Chidushei Halachot on Nedarim 49a · Sefaria
הנודר מן המבושל מותר בשלוק שלוק אינו מבושל יפה לפי שאחר בישולו נותנין אותו במים ובמלח ושם נגמר תיקונו כי הא דשבת פרק חבית כובשין שלקות לגופן אבל לא למימיהן. הרא"ם ז"ל. יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי. ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמסכת תרומות בפרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירושלמי אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש. ואלא מיהו נראה לפרש דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה. וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני' אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלוי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו' ותניא הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א"ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והילכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי. מותר בצלי ובשלוק וכל שכן במעשה קדרה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה. והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלוי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. הרשב"א ז"ל. לעיל לא איצטריך למתני (איסור מבושל כדקתני הכא איסור סרך) אמר המגיה אולי צריך לומר: איסור מעשה קדרה כדקתני הכא איסור ברך דמילתא דפשיטא היא דכל דלא הוי צלי ושלוק איקרי מבושל. שטה.
ומותר בביצה טרמיטא מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרמיטה אפילו כל ביצה שנצטמקה אף על פי שלא הצטמקה כל כך מותרת. אבל בירושלמי גרסינן אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא פירוש מצומקת וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו. תמיה לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדירה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגוי' ריפתא ואפילו הכי אסיר. ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמילפתא בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפיה נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא. ונכון הוא. ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל. ומשמע דכיון דלא איפשיט דאזלינן בהו לחומרא. ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן. הרשב"א ז"ל.
הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא פירוש חמשת המינין שנתבשלו בקדרה שהם נאכלין לעצמן ואינן לפתן לדברים אחרים ולא דברים אחרים לפתן להם שהן הנקראין מעשה קדרה לפי שכן דרכן להאכל. הרנב"י ז"ל.
גמרא אף על פי שאין ראיה וכו' שנאמר ויבשלו את הפסח דהיינו צלי שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל אלמא הא דכתיב ויבשלו היינו צלי. והיינו דקאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דהאי קרא כתיב בדברי קבלה ולא ילפינן. ועוד דהואי לשון תורה ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואפילו הכי זכר לדבר הוא דקריא לצלי מבושל. פירוש.
הלך אחר לשון בני אדם כיון שנחלק ונתברר לנו לשון בני אדם מלשון תורה. אבל בפרקין דלעיל פרק ארבעה נדרים גבי ערלה שלא נתברר לנו לשון בני אדם אזלינן בתר לשון תורה ומייתינן ראיה מדכתיב כל הגוים ערלים. שטה. כתב הרמב"ן ז"ל והוא הדין לכל מילי דנדרים דלפום אתרוותא מיתרינן. ומסתברא דאנן דמשתעינן בלשון גוים אם נדר בלשון הקדש מן המבושל הולכין בו אחר לשון תורה וצלי בלשון תורה איקרי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח וכן כל כי האי גונא. הרנב"י ז"ל.
אסמכתא בעלמא הוא דקא נסיב ולעולם סבירא ליה הלך אחר לשון בני אדם. וא"ת המקשה שהקשה מה מקשה וכי לא ידע כי אסמכתא בעלמא והא תני רבי יאשיה בברייתא בהדיא אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משמע מדבריו שאינו אלא אסמכתא בעלמא. גמגום. הרי"ץ ז"ל.
פיסקא והא תבשיל נדר יש מפרשים דאסור כמעשה רך. קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל ולהאי פירושא האי דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קמייתי סייעתא. ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכוח במים ואינן רכות כל כך שנסתפק אדם בהם שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותו בעבה הא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקתני טעמא דהחולין אוכלין בהם פתם דאלמא המתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. הרשב"א ז"ל.
דמתבשלא ביה ריפתא כלומר שרגילין לתת פת לאחר שהושם בקערה שופי"ש בלע"ז שזה הוא בכל התבשיל הרך. ויש ספרים דכתוב בהן דמתאכלא ביה פת כלומר שמלפתין בו הפת לאפוקי דיסא וכל דדמי לה שאין רגילות לאכול בהן פת כדאמר הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא על שהיו אוכלין פת עמה קרי להו טפשאי אם כן אין רגילות בכך.
Shita Mekubbetzet on Nedarim 49a · Sefaria
בהר"ן ד"ה ולענין הלכה וכו' דאי תפיס עיין בתוס' קידושין שם ובדף כו ע"ב ד"ה אלא מאי לדמי:
גמ' שנאמר ויבשלו (את) הפסח קשה לי אמאי לא מייתי מקרא בתורה בפ' ראה גבי פסח ובשלת ואכלת וי"ל:
שם ותנא דילן סבר בנדרים לעיל דף ל ע"ב. ולקמן דף נא עב:
Gilyon HaShas on Nedarim 49a · Sefaria
יחידת טקסט מלאה של מסכת נדרים, דף מ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־226 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״מתני׳ הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק.…״
נפתחת ב״גמ׳ תניא: ר' יאשיה אוסר, ואע"פ שאין…״
נפתחת ב״לימא בהא קמיפלגי דרבי יאשיה סבר הלך…״
חכמים: רבי יאשיה.
נפתחת ב״לא דכולי עלמא בנדרים הלך אחר לשון…״
נפתחת ב״והא קרא נסיב לה אסמכתא בעלמא:…״
נפתחת ב״קונם תבשיל כו': והא מתבשיל נדר…״
נפתחת ב״אמר: אביי האי תנא כל מידי דמתאכל…״
חכמים: אביי.
נפתחת ב״איני והא רבי ירמיה חלש על לגביה…״
חכמים: רבי ירמיה.
נפתחת ב״לא קשיא הא ברכיכי הא באשוני רבא…״
חכמים: רב יהודה, רבא, עולא.
נפתחת ב״רבא: אמר מאן חולין רבנן רבא לטעמיה…״
חכמים: רבא.
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת נדרים דף מ״ט עמוד א׳ · קטע 7 — “אמר: אביי האי תנא כל מידי דמתאכל ביה ריפתא…”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: נדרים דף מ״ט ע״א
פתיחה בקורא