מסכת נדרים דף פ״ז עמוד ב׳

הפר לתאנים אינו מופר קסבר הפרה במקצת לאו שמה הפרה עד שיפר אף לענבים:

קונם תאנה זו שאיני טועמת וענבה זו שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים - הואיל וחילקה טעימה בינתים שאם קיים לענבים לא קיים לתאנים וחייב עליהן שני לאוין:

גמ' אף יפרנו ממנו ואם הפר למקצתו הפר כולו:

ולר"ע רבי ישמעאל קמהדר גבי יפרנו מי כתיב יפר ממנו גבי הקמה איכא למדרש הכי דהא כתיב יקימנו לשון יקים ממנו (דלא שויוה רבנן למימר דהקמה עיקר): זו דברי ר' ישמעאל ור"ע: דתרווייהו מודו בהקמה אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה במקצת מה שהפר לא הופר דהא לא כתיב יפר ממנו אף הקמה מה שקיים לא קיים אע"ג דאיכא למידרש יקים ממנו [דלא שויוה רבנן למימר דהקמה עיקר]:

אמר רבא מתני' דקא משוי חילוק בין קונם תאנים וענבים שאני טועמת להיכא דאמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת לחייבה שני לאוין משום הלשון ר"ש היא דאמר (שבועות דף לו:) היכא דתבעוהו ה' בני אדם ואמר שבועה כאיני חייב לא לך ולא לך שאם נשבע לשקר אינו חייב בהא שבועה אלא קרבן אחד:

עד שיאמר שבועה של כל אחר ואחד דאמר שבועה לא לך שבועה לא לך דחייב על כל אחד ואחד קרבן:

מתני' יודע אני שיש נדרים שאדם יכול לנדור:

אבל איני יודע שיש מפירין ששום אדם בעולם יכול להפר נדר ואחר כן נודע לו שהפרה מועלת:

אבל חכ"א מקיש הקמה [להפרה] דחכמים לא משמע להו למידרש יקימנו יקים ממנו הלכך הקמה והפרה שוים:

רבי שמעון היא דאמר בפרק שבועת הפקדון (שבועות לו:) דלא הוי שבועה פרט להתחייב חמש חטאות עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד והכא נמי לא הוי שני נדרים אלא משום דאמר קונם לכל אחד ואחד:

יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין כלומר שיוכל בעל להפר ולאחר מיכן [נודע לו שיוכל להפר] יפר ולא אמרינן הרי שמע זה כמה ימים דהא לא הוי שמיעה כיון שלא היה יודע שיכול להפר:

יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר גמור ר"מ אמר לא יפר - דלא קרינא ביה ביום שמעו הואיל והיה יודע שיש הפרה וחכמים אומרים יפר הואיל וטעה בנדר לא הוי שמיעה:

בלא ראות לרבות סומא אלמא ר"מ בתר סברא אזיל ולא בתר ריהטא דקרא דמשמעותיה בבר ראיה ולא בסומא שאי אפשר לראות ואפילו הכי מרבה ליה דסוף סוף : אין רואהו וגולה ואם כן ברישא דמתניתין נמי אמאי מפר נהי דאינו יודע שיש מפירין סוף סוף הרי שמע ולא הפר והרי שמע והחריש קרינא ביה ומשני התם מעניניה דקרא גבי רוצח כו' - השתא מפרש טעמא דרבי יהודה וטעמא דרבי מאיר:

מתני' יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין פירוש שביום שמעו החריש לה כסבור שאין הבעל יכול להפר נדרי אשתו כלל וטוען כי לפי זה החריש לה. הרי זה יכול להפר ביום שידע שיכול להפר שזהו יום שמוע לו:

יודע אני שיש מפירין כלומר שהבעל מפר נדרי אשתו או האב נדרי בתו אבל איני יודע שזה נדר כלומר שהיה נדר זה מהנדרים שהבעל מפר או שיהא זה צריך הפרה כלל ר' מאיר אומר לא יפר עכשיו לאחר יום שמוע כיוך שביום שמועה ידע שיש מפירין הוי ליה למיזל לגבי חכם דמקצת ידיעה ככל ידיעה וחכמים אומרים יפר דשמועה קמייתא לא הויא שמיעה:

שבועת הפקדון אם היו חמשה תובעין אותו והוא אמר שבועה שאין לכם בידי כלום ואחר כך הודה אינו חייב אלא חטאת אחת אבל אם אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ואע"פ שלא אמר שבועה לכל אחד ואחד כמו שביארנו במקומו ואם כן משנתנו שלא דנה את הנדר לשני נדרים בתאנים וענבים עד שתאמר קונם בכל אחת מהן או שתאמר בכל אחת שאני טועמת לדעת רבי שמעון נאמרה שאמר לענין שבועה עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואין הלכה כמותו שאף בזו כל שאמרה תאנים וענבים פרטא הוי אלא שלענין פסק הפרט והכלל דין אחד להם לענין זה כמו שביארנו במשנה:

גמרא מתניתין רבי שמעון היא כצ"ל:

בר"ש דף נמחק גמרא לענבים הס"ד:

ואחר כך מ"ה קונם כצ"ל לאוין הס"ד ונרשם גמרא כולו הס"ד ואחר כך מ"ה ולרבי עקיבא ורבי ישמעאל כצ"ל יפרנו מי הד"א:

בד"ה זו כו' עקיבא דתרוייהו כצ"ל:

בד"ה רבי מאיר כו' טעמא אי נדר כצ"ל שמיעה ככל שמיעה כצ"ל:

בד"ה וחכמים אומרים אינה ככל כצ"ל בד"ה ורמינהי [כו'] לקול הברה כצ"ל:

ברא"ש לקיים אבל ידע כצ"ל והשאר נמחק:

ר"ן איתקוש הס"ד:

גמרא ולרבי עקיבא מקיש להו אהדדי מה קימה אפילו מקצתו קיים כלו אף הפרה אם הפר מקצתו הפר כולו. והיינו דאמרינן בכל מקום עד שבא רבי עקיבא ולמד נדר שהותר מקצתו הותר כולו והכא במתניתין שנה משנה ראשונה ולא לענין סתמא. אבל חכמים אומרים וכו' רבי יוחנן קבל מרבותיו. ויש כאן שלש מחלוקות והני רבנן סברי אם הפר למקצת לא הפר כלל והוא הדין בשאלה לחכם רבי ישמעאל אומר מה שהפר הפר והשאר קיים והיינו רבנן דלעיל דאם הייתי יודע שאבא ביניכם רבי עקיבא סובר הופר כולו אף הקמה מה שקיים לא קיים ולאחר כן יכול להפר כל הנדרים בו ביום ובהא רבנן המחמירין מקילין טפי. הרא"ם ז"ל.

אף הקמה מה שקיים לא קיים דלהכי כתבו אצל הפרה שלא תדרוש ממנו שיקימנו אלא תאמר אורחיה דקרא הוא. שטה. ואנן קיימא לן כרבנן דבהקמה מה שקיים קיים ובהפרה מה שהפר מופר. לא נתברר לי הטעם מפני מה אמרינן בהפרה שאם הפר מקצתו ולא הפר כולו ובהתרת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. אם לא נאמר דסבירא להו לחכמים ולרבי עקיבא דחכם עוקר הנדר מעיקרו מאחר שאומר לו אדעתא דהכי מי נדרת ומאחר שעיקר הנדר נעקר משורשו שוב אין לו עמידה כלל ובעל מיגז גייז וחותכו משעת ההפרה ואילך אבל מעקר לא עקר. ומיהו אם נאמר כן יקשה לן הלכתא אהלכתא דבמסכת נזיר בפרק מי שאמר ראשון גם בשני משמע בהדיא דבעל מעקר עקר לגמרי כי לא נוכל לתרץ בריתא דהאשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואחר כך הפר לה בעלה אם לא נאמר כן. וגם הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים פי"ב בתחלתו כתב דאב ובעל עוקרים הנדר מעיקרו על כן צריך עיון לטעם זה. הרי"ץ ז"ל. תניא חומר בהקם מבהפר ובהפר מבהקם חומר בהקם שהשתיקה מקיימת ואין השתיקה מבטלת כלומר אם שתק ביום שמעו הרי הוא כאלו קיים את הנדר אבל אין שתיקתו מבטלת את הנדר אלא אם כן הפר לה בפירוש. קיים בלבו קיים כלומר אף על פי שלא שמעה היא הקמתו דהא דקאמר בלבו לאו דוקא. הפר בלבו אינו מופר פירוש עד שיפר בפירוש. קיים אינו יכול להפר פירוש אפילו ביום שומעו. הפר אינו יכול לקיים פירוש דכיון שהופר הופר. אשכחן חומר בהקם פירוש דהיינו שהשתיקה מקיימת ואין השתיקה מבטלת וכן קיים בלבו קיים והפר בלבו אינו מופר. חומר בהפר מאי היא אמר רבי יוחנן נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר פירוש שאם הקים לה ביום שמעו ונשאל לחכם על הקמתו הרי הוא כאלו לא הקים לה ויכול להפר לה. ומיהו דוקא דנשאל על הקמתו ביום ההקמה ובו ביום הפר לה דאלו לאחר יום ההקמה נשאל ההקמה אף על פי שהפר לה ביום ההקמה לא עשה כלום. הגע עצמך שלא הקים ולא נשאל הרי מכל מקום לא הפר ביום שמעו. מיהו אם ביום שמיעה הקים ובו ביום הפר אחר שהקים ואחר כך נשאל על הקמתו בין באותו יום בין ביום אחר מסתברא שהנדר מופר שהרי חכם עוקר את ההקם למפרע וכאלו לא הקים דמי והרי הפר בו ביום. בעי רבא קיים ליכי קיים ליכי פירוש שכפל לה ההקמה ונשאל על ההקמה ראשונה מהו כלומר מי אמרינן הרי נעקרה הראשונה לגמרי וחלה שנייה עליו דחייב דפשיטא ליה דאם לא נשאל על ההקמה ועברה על נדר אינה לוקה אלא אחת דאין נדר חל על נדר כי היכי דאין שבועה חלה על שבועה תא שמע דאמר רבה אם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו. וכתב רבינו ז"ל והיכא דאמר לה קיים ליכי שעה פירוש ובלאחר שעה לא קאמר לה ולא מידי. ולא עוד אלא אפילו לא אמר לה קיים ליכי כלל אלא אמר לה מופר ליכי לאחר שעה כמאן דקיימיה שעה הוא. פירוש רכיון דאמר לה מופר ליכי לאחר שעה מכלל רקודם אותה שעה קיימו וכיון דקיימו קיימו ולא מצי מפר לעולם. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות נדרים הרמב"ן ז"ל. מתניתין יודע אני שיש נדרים אמר הבעל או האב יודע אני ממה שנודרת אשתי או בתי שהם נדרים וצריכים התר. אבל איני יודע אם יש מפירין איני יודע שנתנה לי תורה רשות להפר. יפר יכול להפר דחשבינן ליה שמיעה. ומשמע נמי יפר צריך להפר היום ולא יוכל להפר למחר ואף על גב דהוי כשותק על מנת למקט שהרי אינו שותק משום שרוצה לקיים אלא משום שסבור שאינו יכול להפר. ומהאי טעמא אקשינן לעיל מינה בשילהי נערה לרב חסדא דאמר השותק על מנת למקט מיפר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. ואני פירשתי ענין אחר דמקשי לרב חסדא. ופירשתי משנה זאת בענין אחר ואי איפשי בו דורמינהי דגמרא דשמע' לא אתי שפיר אההוא פירושא. יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר שצריך היתר רבי מאיר אומר לא יפר אינו יכול להפר דחשבינן ליה שומע וצריך להפר היום. לפי זה הפירוש יש לתמוה היאך איתותב רב חסדא דמניין לנו דיפר צריך להפר היום קאמר. וי"ל מאחר דחשבינן ליה שומע כמו שידע שזה נדר חשבינן ליה לכל מילי. שטה.

יודע אני שיש נדרים וצריך לנודר לקיימו אבל אינו יודע שיש מפירין לזה הדבר עם הארץ הוא. רבי מאיר אומר לא יפר כלומר לא תועיל הפרה שלו דמקצת ידיעה אינה מועלת להפרה כיון שאינו יודע כל ידיעה דודאי צריך הפרה. וחכמים אומרים יפר סבירא להו מקצת ידיעה ככל ידיעה ואם לא היפר באותו היום שוב אינו יכול להפר. ושמא גם רבי מאיר מודה בהא דבמקצת ידיעה הוי קיום ואם לא היפר באותו היום שוב אינו יכול להפר כשיהיה לו כל הידיעה או שמא כיון דלענין הפרה לא חשיבא ידיעה הוא הדין לענין קיום ולכשידע יפר ומיהו אמר יודע אני שהוא נדר ועבר היום הרי הוא מקויים ודאי. הרא"ם ז"ל. גמרא למימרא דרבי מאיר שני ליה בין שגגה לשגגה שאם שגג בהפרה יכול להפר כשידע ואם שגג בנדר לבד לא חשבינן ליה שוגג הואיל והוה ליה ידיעה בהפרה ורבנן לא שני להו כי הכל חשוב להם שגגה ומקצת הידיעה שיש שם לא חשיבא ידיעה כלל ומשום הכי הוה ליה למימר בדברי רבי מאיר שני ליה בין ידיעה לידיעה כי אין עקר כאן אלא הידיעה לא השגגה אלא משום דבעי לאקשויי מענין שגגה נקט הכי דמכל מקום תרוייהו איתנהו תמן כי שגגה יש במקצת הדבר וידיעה במקצת. ויש ספרים שכתוב בהם למימרא דשני ליה לרבי מאיר בין ידיעה לידיעה. ונכון הוא לגרוס כמו שאמרנו מן הטעם שאמרנו. בלא ראות פרט לסומא דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר לרבות את הסומא. לרבי יהודה משמע ליה בלא ראות שישנו בכלל ראיה לא שבמיתה זו לא ראה. ולרבי מאיר משמע ליה מקרא כי לכל אדם שאינו רואה בא לחייב גלות הן שיהיה בחסרון ראיית הלב הן בחסרון ראיית העינים ומדקא ממעט סומא מכלל דמפליג בין שגגה זו לשאר שגגות ורבי מאיר דמרבה ליה לא קא מפליג כלל. וקשה דרבי מאיר אדרבי מאיר ורבי יהודה לדרבי יהודה כי מסתמא רבנן דמתניתין היינו רבי יהודה בר מחלוקתו דרבי מאיר. הרי"ץ ז"ל.

ורמינהי וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל לפירושא קמא. ענין אחר חכמים דמתניתין דהוא רבי יהודה דייקי ושמע אביה את נדרה אף על גב דלא ידע כל דינו של נדר דלא ידע להפר אפילו הכי מצי מיפר לה מדכתיב ושמע והכא קאמר רבי יהודה בלא ראות פרט לסומא ולא דייק בלא דאי דייק היה לו לחייב את הסומא דאדרבה בלא ראות משמע אפילו אותו שאינו רואה דהיינו סומא דאם הרג בשוגג היה לו לחייב וכן רבי מאיר כאן דייק בלא ראות ומחייב אפילו סומא דמשמע סומא שאינו רואה ומתניתין לא דייק ושמע דמשמע על אותה שמיעה יכול להפר ולא דייק ליה הכי. ובין לפירוש זה בין לפירוש ראשון התלמוד טועה בפירושה של ברייתא. מיהו אין לפרש כפירוש אחרון דפירש בלא ראות משמע אפילו סומא שאינו רואה דדבר פשוט הוא ובהכא ובמכות דבלא ראות משמעותיה (דבאדם פותה ורואה) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: דבאדם שהוא רואה מיירי. הרא"ם ז"ל.

ורמינהי בלא ראות לענין גלות כתיב פרט לסומא דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר לרבות את הסומא. כסבור מקשה דלאו בקראי פליגי אלא בסברא פליגי והכי פירושו בלא ראות שהכהו המכה בלא ראות פרט לסומא פירוש (נפרש) למעט הסומא מדין גלות זה וטעמא דחשיב ליה רבי יהודה כאונס. רבי מאיר אומר לרבות את הסומא פירוש יש לנו לרבות סומא בדין גלות ולא חשבינן ליה כאונס אלא כשאר שוגגין ומתניתין בשאינו יודע שזה נדר כשגגת סומא המכה חשבינן ליה. ורבי מאיר דלא חשיבא ליה אנוס אם כן במתניתין דינו ביודע ושומע אמר המגיה אולי צריך לומר: ולרבי יהודה. מהשמטה יש לנו לחושבו במשנתינו כלא שומע ואמאי קאמרי רבנן דהיינו רבי יהודה בר פלוגתיה דרבי מאיר דיפר דחשיב ליה שומע. ומתרץ אמר רבא הכא מענייניה דקרא לאו בסברא פליגי אלא בקראי פליגי והכא בנדרים מענייניה דקרא סובר רבי מאיר שאין לנו לחושבו שומע אלא אם יודע שזה נדר. שטה.

ורמינהי בלא ראות וכו' אדרבי מאיר קא מקשה וארישא דמתניתין דקתני יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין יפר דאלמא מקצת ידיעה אינה ככל הידיעה לכולי עלמא והכא קא מרבי רבי מאיר סומא דאלמא לדידיה מקצת ידיעה ככל ידיעה אבל מסיפא דמתניתין דקתני יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר רבי מאיר אומר לא יפר לא קא מקשה לרבי מאיר דרישא ולומר דבסיפא משמע דאית ליה לרבי מאיר דמקצת ידיעה ככל ידיעה דטעמא דסיפא משום דכיון שהוא יודע שיש מפירין הרי יש כאן שמיעה גמורה ואף על פי שאינו יודע בזה ממש לית לן בה דהא מכל מקום יודע הוא בכולה מילתא כלומר שיש נדרים ויש מפירין. הרשב"א ז"ל.

בהר"ן ד"ה אבל חכמים אומרים אלמא וכו'. עיין בר"ן לעיל דף פב ע"ב ד"ה ור"א אר"י: