מסכת נדרים דף ס׳ עמוד ב׳

אי הכי ליגזור יום אחד דליהוי אסור עד שתחשך למחר משום היום דאי אמרת עד מעת לעת אסור ותו לא אתו למישרי נמי כי עמד בשחרית ואמר היום אתי למישתי בחצי היום והוא אסור עד שתחשך:

אמר ליה רב יוסף היום ביום אחד מיחלף דאי שרית היום לכשתחשך בלא שאלה מיחלף ואתי למישרי יום אחד משתחשך דסבר יצא אותו היום שנדר בו כמו כן והוא אינו מותר אלא מעת לעת:

יום אחד בהיום לא מיחלף דלא אשור לשתות למחר עד הלילה דלא אתי למישרי בהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש להכי דהכא לא גמר היום עדיין ומידע ידיע דאסור כל היום משום האי טעמא נמי לא מצרכינן שאלה לסוף מעת לעת דלא אתו למישרי מהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש בהכי כדאמרינן הכא לא גמר עדיין היום ומידע ידיע דאסור בכל היום:

כמאן אזלא הא שמעתתא דאמר רב ירמיה דצריך שאלה לחכם שאין ניתר ע"פ עצמו כלל דמחמרינן עליה כמאן דלא עבד שפיר:

כרבי נתן וכו' הילכך צריך שאלה לחכם הואיל ועבד איסורא דמחמרינן עליה ואין מראין לו שקיים נדרו מעצמו אלא כשיתירו לו את נדרו ולא משום גזירה דרבינא לא סבירא ליה דרב יוסף וכל היכא דאיכא לאוקומי ביה שאלה מצריכינן ליה שאלה כגון הכא דאמר היום דאיכא למימר מעת לעת קאמר הילכך לכשתחשך צריך שאלה לחכם אבל כי אמר כבת וכולה מתניתין דליכא לאוקומי בהו שאלה דודאי לא משמע טפי אין צריך שאלה:

יומי דשבתא קאמר ימים דשבוע ולא דשבת עצמו:

פשיטא דיום ראש חדש נמי אסור שהרי יום ראש חדש נמנה לחדש זה הנכנס:

כי איצטריך למיתני במתניתין לחדש חסר בחדש שהוא שני ימים ראש חדש ויום ראשון של ראש חדש משלים לחדש מלא זה שעבר וזה הנכנס חסר הוא והוא נדר ביום ראשון של ר"ח:

אמר רבינא כו' כר' נתן וקנסא קנסינן ליה אף כי קיים נדרו עד שישאל לחכם ונראה דרבינא מוסיף על טעם דרב יוסף משום גזירה דבשאר נדרים לא קנסינן לשאול לחכם לאחר שנתקיימו אלא אית ליה טעמא דנדרים דגזרינן לעיל וקאמר דבהך טעמא דגזרי' לא סגי אם לא מטעם דקנסינן ליה כר' נתן שעבר על מה שקיימו:

פשיטא דאסור לשבת הבאה דבשבוע שעבר היא מהו דתימא יומא דשבת לא אסר עצמו אלא בימי המעשה שבשבוע ולא נתכוין לאסור בשבת קמ"ל ולפירוש שני דמתני' פריך פשיטא כיון דקאי בשבת דאסור בו ומשני מהו דתימא דיומי שבוע העתידין לבא קאמר ולא יום השבת עצמו קמ"ל דכיון דקאי בשבת אמרינן דאף בשבת - נדר ונ"ל דהטעם לפי שלשון בני אדם לקרות השבוע שבת וא"כ לשבוע הבא הוא מתכוין ולא לשבת לבד ומכל מקום כיון שעומד בשבת אמר שדעתו גם לשבת כדי שלא יהיה ספק בנדרו ושיחול משעה שנדר:

חדש זה פשיטא דראש חדש נידון בחדש הבא ומותר בו כי איצטריך לחדש חסר כלומר נדר באמצע חדש מלא וחדש חסר אחריו שר"ח שני ימים ויום ראשון הוא להשלים יום של חדש שעבר דקס"ד דאסור בו קמ"ל דהא קרו אינשי ריש ירחא ליום ראשון של ר"ח ובחודש הבא דיינינן ליה שאינו מנוי בלשון בני אדם בחדש שעבר ולפירוש אחר פשיטא כיון דעומד בר"ח דאסור בו לא צריכא אלא לחדש חסר שראש חדש שלו שני ימים ונדר ביום ראשון ר"ח שעבר ולא נתכוון אלא בימי של חדש שעבר קמ"ל דקרו אינשי ריש ירחא ואינו נמנה בחדש שעבר והילכך כי אמר חדש זה מיתסר ביה וניחא טפי לישנא דחדש חסר לפירוש אחרון וכיון דקאמר דקרו ליה אינשי ריש ירחא א"כ כשכותבין כתובה או שטרות ביום ראשון של ר"ח כותבין יום פלוני שהוא ראש חדש ואין צריך לכתוב יום שלשים דהכי משמע לקמן (נדרים סג -) דתנן עד ר"ח אדר [עד ר"ח אדר] הראשון ומדמה בגמ' הך ברייתא דשטרות [לנדרים] אלמא דין שטרות כדין נדרים דלשון בני אדם:

פסק ומיהו בגיטין טוב לכתוב שהוא יום שלשים לחדש טבת וכן כתב רבינו תם בכתובת בתו:

דיניה כהיום ומותר משתחשך או כיום אחד ואסור במעת לעת:

אלא מהא ליכא למשמע מינה דלא ידעינן הי דוקא או רישא או סיפא:

ת"ש קונם יין שאני טועם השנה אסור בה עד סופה ולא מיום ליום הילכך עד ראש השנה ואף כי נתעברה כל השנה עד סופה נקראת משנה זו:

למה ליה [למימר] פשיטא דאסור בה:

כמאן אזלא שמעתיה דרבי ירמיה בר אבא כרבי נתן כו' ואיכא למידק אם כן אפילו ביום אחד נמי במשלם זימניה יהא צריך שאלה לחכם. ויש לומר דאבוה דרבינא לא פליג אטעמא דרב יוסף אלא חדא היא, דודאי משום גזירה דרב יוסף הצריכוהו שאלה לחכם, ואיהו אי לאו משום דרבי נתן לא גזרו עליו אלא כיון דאיכא למיחש טפי. ועוד דקא עבר אדרבי נתן קנסינן ליה ומחמרינן עליה עד שישאל לחכם.

כבר ביארנו במשנתנו בקונם יין שאני טועם היום שאע"פ שאינו אסור אלא עד שתחשך מכל מקום לכתחלה לכשתחשך צריך שאלה לחכם גזרה היום משום יום אחד ושמא תאמר נגזר נמי ביום אחד לאסרו יתר מעת לעת עד שתחשך שאם אתה מתירו במעת לעת אף לחצי היום יבא להתיר כן בהיום הוא שאמרו היום ביום אחד מחלף יום אחד בהיום לא מיחלף שכל שאומר היום אינו טועה לאכל בחצי היום ויש חולקין שלא להצריך שום שאלה ממה שאמרו בסוגיא כמאן אזלא וכו' כר' נתן דאמר כל הנודר וכו' כלומר דלר' נתן הוא דקנסינן ליה משום דעבד איסורא אבל לרבנן לא צריך שאלה כלל:

הנודר להתענות יום אחד או יום אחד בשבוע אין משמעו יום שלם שהוא מכ"ד שעות שכל שבתענית אין לשון בני אדם כן אלא ליום בלא לילה משיעלה עמוד השחר אלא שבתענית צבור החמירו וכן לכשתחשך אין צריך בו שאלה כלל שאין לטעות בין תענית לשאר נדרים וכן הסכימו בה גאוני הישיבות:

כבר ביארנו בחדש זה שאף בחודש חסר ר"ל שנדר בחדש שחדש חסר בא אחריו שנמצא חדש הסמוך לו שני ימים וראשון שבהם להשלמת חדש שעבר אינו אסור בו כלל הואיל ובלשון בני אדם הוא קרוי ראש חדש מכאן למדו בתוספות שכל שכותבין כתובה או שאר שטרות ביום ראשון של שני ימי ראש חדש כותבין ביום ראש חדש פלוני או ביום ראשון לחדש פלוני ואין צריך לכתוב שהוא יום שלשים לחדש פלוני או ביום שלשים לחדש פלוני שעבר שהוא ראש חדש פלוני ולגמרי מונין מיום ראשון ואם היה שני וכתבו עליו יום ראשון הוה ליה מוקדם אלא אם כן כתבו בפירוש שהוא יום שלשים ואחד לחדש שעבר מפני שהיום הראשון הוא מכלל הבאים והוא הקרוי לענינים אלו ראש חדש וצריך הרבה ליזהר בכך ואם כתבו בשני צריך לכתוב ביום שני לירח פלוני שהוא ראש חדש והואיל ומכל מקום כתבו שהוא שני אע"פ שכתב בו שהוא ראש חדש לא הפסיד או שיכתבו ביום שני לחדש פלוני שהוא יום שלשים ואחד לחדש שעבר הא מכל מקום עיקר המנין מן הראשון הואיל ובני אדם קורין לו ראש חדש שהשטרות והחיוב שאדם מחייב ומשעבד עצמו בהם אף הם כלשון בני אדם הם וכן יתבאר למטה בעד חדש אדר שיש לדמות דיני זמן שטרות בענינים אלו לנדרים ומכל מקום אף הם ראיתי שכתבו שבגיטין מיהא כל שכתבו בראשון צריך לכתוב ביום שלשים לחדש פלוני שהוא ראש חדש פלוני או ביום ראש חדש פלוני שהוא יום שלשים לירח פלוני ואם כתבו בשני צריך שיכתוב ביום שני לירח פלוני שהוא ראש חדש או שהוא יום שלשים ואחד לירח פלוני כדי להחמיר ולהפליג בדיוק ומאחר שהם מזקיקין כן בגיטין ראו הרבה מן הרבנים לכתוב כך אף בכתובות ושאר שטרות לרוחא דמילתא ולהפליג בדיוק גם כן וכן אנו נוהגים ומ"מ דברים אלו אינן אלא ביום ראשון ושני אבל שאר הימים אין מונין אלא לשני כגון חנוכה ופורים וכל שאר החשבונות שכלם נמנין מיום שני ואף לענין נדר אם נדר עד שמיני של חדש פלוני אין ספק שאותו שמיני מונין לו מיום שני של ראש חדש כשאר כל החשבונות לא נזכר בזה לשון בני אדם אלא לשני ימי ראש חדש וכבר ראיתי מי שפקפק בכך וכותבין באי זה יום של אותו חדש בכך וכך ימים ליום החדש השני של חדש פלוני ומכל מקום לא נהגנו לחוש בזה כלל אחר שני הימים אלא שגדולי הדור חוששין לכך ומנהיגים כך במקומותינו ואיני רואה כן שעיקר המנין לענין המועדות מ"מ הוא ועל אותו מנין ראוי לסמוך ואין לשון בני אדם מתפשט אלא לראש החדש ובהדיא אמרו אין אדם בא אלא (כאן חסר מן הספר) אע"פ שיום ראשון שלו הוא ביום אחד:

כבר ביארנו במי שנדר היום שאינו אסור אלא עד שתחשך וכן שבת זו וחדש זה ושנה זו ושבוע זה אין בכלל אלא מה שלפניו אף אם אמר השבת או החדש או השנה או השבוע דינם כשבת זו וכו' ואין בכלל הנדר אלא מה שלפניו מתשלום השבת או החדש או השנה או השבוע וכן ביארנו ביום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחד ששיעורן היקף שלם ככל אותו הזמן מיום ליום נדר בלשון יום ר"ל קונם עלי יין שאני טועם יום ולא אמר היום או יום זה ולא יום אחד או שאמר שבת או חדש או שנה או שבוע הרי זה ספק אם דינם כהיום או השבת וכו' ושלא ליאסר אלא במה שלפניו מאותו זמן או שמא דינן כיום אחד מפני שנשאלה כאן ולא הובררה ומחמירין בה מספק אלא שאינו לוקה בשיעור תשלום הזמן:

מעתה קונם שאני טועם יין שנה זו או השנה אינו אסור אלא עד סוף השנה שהוא סוף אלול ואם נתעברה אף ימי העבור בכלל האיסור אמר שנה אחת אסור שנה אחת מיום ליום וכן שנה סתם מתורת ספק וזו מיהא אין חדש העיבור בכלל ואינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום כרוב שנים שאינן מעוברות וגדולי המחברים כתבו אף בזו שאסור בחדש העבור ואין נראה כן וגדולי הדור האריכו בה בראיות והכריעוה כשיטתנו ועיקר ראייתם הוא ממה שאמרו בסוגיא זו לעולם דאמר השנה מהו דתימא הלך אחר רוב שנים דלית בהו עיבור קמ"ל ואם תאמר שאף בשנה אחת אסור בעבורה בה שנה מיהא מאי איצטריך לאשמועינן ולדעת זה מה שאמרו במשנתנו שנה אחת אסור מיום ליום לא לרבות חדש העבור אלא ללמד שאינו מותר בסוף השנה כדין שנה זו ועוד שהרי האומר שנה אחת סתם אין פרט איסורו מוכרח לשנה ראשונה שהוא בה ואדרבה אם עבר על נדרו כל אותה שנה מקיימו שנה אחרת שהרי שנה אחת אמר ולא בירר את זו דוקא ואפילו התחיל בה בקיום הנדר שנמצא מוכיח שעליה כיוון מכל מקום אינו לוקה ואם כן כשבירר שנה זו וקיים בה את נדרו למה לא יעלה לו חדש העבור בכלל שנה ועוד יראה להם שאפילו אמר שנה אחת מיום זה אינו אסור בעיבורה ועוד להם ראיה ממה שאמרו בערכין פרק המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה וכשהוא אומר תמימה לרבות את חדש העיבור אלמא דוקא משום דאמר תמימה הא שנה אחת אין עיבור בכלל אע"פ שמונה מאותה שעה ואם תאמר נפשוט מינה דשנה כשנה אחת לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ומה שאמרו בפרק השואל המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר נראה לי דלשנה בפתחות הלמ"ד הרי הוא כשנה זו כמו שביארנו למעלה אע"פ שהם תירצוה בדרך אחרת ואין חדש העיבור לשוכר לעולם אלא בעומד בתחלת השנה שאם באמצע אם אמר ליה השנה או שנה זו או לשנה אין לו אלא עד ראש שנה ואם אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש ואפילו אמר מהיום שנה אחת לדעת גדולי הדור והם מקשים לעצמם ממה שאמרו בערכין מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר לאדר ראשון ואחד באחד לאדר שני זה שמכר באחד לאדר שני כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבא עלתה לו שנה וזה שמכר לו בחמשה עשר לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה ותירצו בה שאני התם שריבה בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור ועוד להם ראיה ממה שאמרו בראשון של ראש השנה המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חדש ולא קתני מיום ליום אלמא דוקא שנים עשר חדש אפילו היה שם חדש העיבור:

ולענין השמועה מקשינן מינה דאם כן לשנה כשנה אחת היא וכן שנה ומפרשין בה דלאו לישנא דוקא הוא אלא באומר שנה אחת ולא דקדק בה משום דעיקר השמעתא אינה אלא משום סיפא דתשרי ראש השנה לנדרים וכל שאמר לשנה זו אפילו בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה ולפי מה שכתבתי נוהג לקרוא בה המודר מחבירו לשנה בשב"א תחת הלמ"ד ומכל מקום אף לדעת גדולי הדור כל שאמר חדש אחד אסור שלשים יום שהרי יש חדשים מלאים כחסרים ואין כאן רוב חסרים דניזיל בתריהו וכן כתבוה גדולי המחברים אמר לשנה יש אומרים שדינו כהשנה שלא ליאסר אלא עד סופה ויש אומרים שדינו כשנה אחת ויש להכריע מצד שמוש הלשון שאם אמר לשנה בפתחות הלמ"ד הרי הוא כהשנה ואם אמר לשנה בשב"א הלמ"ד דינו כשנה אחת:

גמרא הוי ולא כצ"ל אינשי ריש ירחא כצ"ל יום כהיום כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ל כו' היום ביום אחד כצ"ל לעת הס"ד:

בד"ה כמאן כו' כלל דמחמרינן כצ"ל שפיר כרבי נתן כצ"ל איסורא דמחמרינן כצ"ל שאלה הס"ד חסר בחדש הד"א נמי הס"ד:

הרא"ש בד"ה כמאן רב יוסף בא כצ"ל החול ולאידך הד"א:

בד"ה קמ"ל ירחא ולאידך כצ"ל:

ר"ן להיום הס"ד עסקינן הס"ד:

בד"ה איבעי להו כו' כהיום דלשתרי כצ"ל לכשתחשך או כיום א' כצ"ל:

אמר רבינא למרימר כמאן אזלא הא שמעתא רבינא חולק על טעם שאמרנו שאסרו רבי ירמיה מטעם גזירה וקאמר שלא אסרו משום גזירה אלא משום רבי נתן הזקיקו שאלה להודיעו שאסור לקיים נדר והוא הדין ביום אחד שהיה מצריכו שאלה מהאי טעמא. לישנא אחרינא כמאן אזלא שמעתא דרבי ירמיה שמחמיר להזקיקו שאלה ולהטריחו כרבי נתן שמגנה הנודרים וחשיב להו כבונים במה בשעת איסור במות. הרא"ם ז"ל. ובפירוש כתוב וז"ל: אית דפרשי דרבינא לא מהדר כלל אדרב יוסף אלא מילתא באפי נפשה היא וקאמר כמאן אזלא וכו' עד כאן.

אמרינן בגמרא א"ר ירמיה בר אבא ולכשתחשך צריך שאלה לחכם פירוש הא דאמר שאני טועם היום מאי טעמא. אמר רבינא אמר לי מרימר הכי אמר אבוך משמיה דרב יוסף כמאן אזלא שמעתיה דרבי ירמיה בר אבא פירוש דצריך שאלה לכשתחשך. כרבי נתן דתניא רבי נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו מקטיר עליה פירוש הילכך צריך לישאל עלה. ורבינו ז"ל לא כתבה דכיון דמתניתין קתני אינו אסור אלא עד שתחשך לא מצרכינן ליה לשאלה. הרנב"י ז"ל.

כי איצטריך למיתני כגון דהויין חדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר וכו' ככתוב בעמוד. ענין אחר מצאתי כי איצטריך למיתני היכא דהוו חדשים וכו' מהו דתימא הא דאיכא למיקרי למימני לראש חדש שעבר אימא לא דלא קמסתר ליה (למחר) למימר דהוי ראש חדש (דהאי) דהא ראש חדש שני דקאמר קא משמע לן דמיתסר נמי בכל החדש דהא קרו אינשי ראש חדש ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם למ"ה. פירוש. ולענין פסק הלכה לחומרא נקיטינן ואם אמר יום שבת או חדש או שנה או שבוע כאלו אמר יום אחד או שבת אחת או שנה אחת או שבוע אחד. ומיהו אם אכל או שתה היכא דקאמר יום אחר שחשיכה אינו לוקה דספק הוא. וכן אמר שבת ואכל אחר עבור יום השבת אינו לוקה וכן בשאר. וכן פירש הר"ם ז"ל פ"י מהלכות נדרים. הרי"ץ ז"ל.

גמ' אלא מהכא ליכא למשמע מינה עיין ב"מ דף לד ע"א תד"ה אלא מההיא וצ"ע: