מסכת נדרים דף ו׳ עמוד א׳

דאין אדם מגרש את אשת חבירו דאי כתב הרי את מותרת לכל אדם משמע דלאשתו קאמר דאשת איניש דעלמא אינו מגרש ומוכחא מילתא ושפיר מגרש:

אבל בעלמא דאי אפשר למימר הכי בעינן ידים מוכיחות:

אבל לא קאמר עלי לא דהרי הוא לא משמע כלום דבעינן ידים מוכיחות:

אמר לך אביי לעולם לא בעינן ידים מוכיחות והכא היינו טעמא דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר דדלמא הרי הוא הפקר קאמר דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה:

והא מפני שהוא יד לקרבן קאמר דאסור כקרבן ולא מצית אמרת לצדקה או להפקר הוה משמע:

אבל אמר הרי הוא ולא אמר עלי שניהם אסורין דכיון דלא אמר עלי אלא הוא משמע דחבירו נמי אסור דה"ק הרי הוא כהקדש מה הקדש אסור אף אותו דבר נמי אסור:

אע"ג דהוא מחויב חטאת ואשם לאו כלום הוא דלא אמר עלי אלמא בעינן ידים מוכיחות:

אם הוא מחויב חטאת או אשם:

הרי הוא עלי הרי זה עלי אסור פי' ככר מונח לפניו אמר הרי עלי אסור מפני שהוא יד לקרבן ואסר עליו הככר כקרבן שכך מתנדב אדם ואומר הרי עלי טעמא דאמר הרי עלי אסור אבל לא אמר עלי לא וקשה לאביי:

אמר לך כלומר לכך אי לא אמר עלי לא הוי בכלל דהרי הוא הפקר קאמר:

והא מפני שהוא יד לקרבן קתני דמשמע דעלי הוי יד מעליא אסור אבל אי לא אמר עלי יד מיהא הוי וקשה לאביי דאמר כו':

והא מפני שהוא יד לקרבן כלומר אינו אלא יד בעלמא ואינו עיקר הקדש ואינו אסור אלא לזה ולא לכ"ע:

אלא אימא טעמא דאמר עלי הוא דאסור וחבירו מותר דאי אמר הרי הוא אסור לכ"ע ולאו דווקא שניהם אסורין כל אחד לדידיה לחודיה דהרי הוא עיקר הקדש קאמר:

הרי זו חטאת הרי זו אשם בהמת חולין עוברת לפניו אמר הרי זו חטאת לא אמר כלום משום דאין חטאת באה נדבה ולכך כי אמר חטאת ולא אמר חטאתי לא אמר ולא כלום דמשמע שמתנדב חטאת הלכך חולין הוי ואף על גב דאמרינן לקמן ככר לפניו ואמר הרי זה קרבן אסור יש לומר דהתם משום דיודע דאי אפשר לככר היותו קרבן ונתכוין לומר כקרבן אבל הכא הוא סבור שיכול להתפיס חטאת בנדבה ולא נתכוין לאסור בהמה כחטאת אלא נדבה הלכך לא אמר כלום:

הרי זו חטאתי אם מחויב חטאת דבריו קיימין ופריך מרישא דקאמר לא אמר כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאי הויין ידים כי אמר ה"ז לחטאת היה לנו לאסור כאילו אמר חטאתי:

הא מני ר' יהודה היא דאמר לא הויין ידים:

מפני שהוא יד לקרבן פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן, דהרי [זה לפי הש"מ] עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט, והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כוותיה, היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי, אי נמי היה ככר תפוס בידו, ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או זה אין כאן בית מיחוש דלעולם צריך הוא לומר זה או הוא, או (שיזכה) [שיזכיר לפי הש"מ] את החפץ שהוא אוסר מנפשיה, כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר, או ישיבת סוכה עלי, הא לאו הכי לא אמר כלום.

מי שהיה ככר מונח לפניו ואמר הרי הוא עלי או הרי זה עלי נאסר בו אע"פ שלא אמר כקרבן מפני שהוא ר"ל מילת הוא יד לקרבן וכן במלת זה אלא דחדא מנייהו נקט שכשאדם רוצה להפריש קרבן בנדבה אומר על בהמה שלפניו הרי הוא קרבן או הרי זה קרבן ומאחר שכן אף בזו יש לדון בה הואיל ואמר הוא או זה ואמר עלי שכונתו לומר הרי הוא עלי כקרבן הא אם אמר הרי הוא ולא אמר עלי יד שאינו מוכיח הוא ואינו כלום שמא הרי הוא צדקה או הרי הוא הפקר קאמר וכן אם היה תופסו בידו ואמר הרי עלי ולא אמר הוא ולא זה הואיל ולא הזכיר שם החפץ יד שאינו מוכיח הוא שמא הרי עלי אי זה דבר קאמר:

מי שהיתה בהמת חולין לפניו ואמר הרי זו חטאת או אשם לא אמר כלום ולא סוף דבר בשאינו מחויב חטאת או אשם שהרי אלו אינן באין בנדר ונדבה אלא אפילו היה מחויב חטאת או אשם שמאחר שלא אמר חטאתי או אשמתי יד שאין מוכיח הוא שמא מתכוין הוא להפרישו נדבה ואינו מכוין לחטאת או אשם שהוא חייב בו ואף הבהמה מותרת לו שלא חל עליה שם איסור ושמא תאמר יהא מיהא יד לנדר ליאסר עליה לדון בה שכך הוא אומר הרי זו כחטאת שהרי אם אמר על הככר הרי זה קרבן אנו מפרשים בו הרי זה כקרבן ונאסר בו מזו הטעם מפני שיודע הוא שאין ככר ראוי לקרבן וודאי לשם איסור אמרה אבל זו כסבור שיכול הוא להביא חטאת נדבה ושמא תאמר והלא בפרק כיצד מערימין אמרו היתה לפניו בהמה טמאה או בעלת מום ואמר זו עולה לא אמר כלום זו לעולה תמכר ויביא בדמיה עולה ולפי מה שאמרו בזו עולה מיהא תיאסר עליו בבעלת מום באכילה ובטמאה בהנאה שהרי יודע הוא שאין אלו ראויות לקרבן בתוספות פירשו שכך הוא ולא אמר כלום דקאמר לענין קרבן קאמר אבל מכל מקום אסורה היא עליו וכן כתבו בשמועתנו שאם אמר הרי זו לחטאת באות הל' חל עליה שם חטאת מעכשיו לכשיצטרך לו ולא יראה כן היה הוא מחויב חטאת או אשם ואמר הרי זו חטאתי או הרי זו אשמי דבריו קיימין:

בפירוש רש"י אמר לך אביי לעולם לא בעינן כו' דבר נמי אסור הס"ד כדמתרץ לעיל וכר' יהודה כו' כצ"ל:

ברא"ש כגון שהיה ככר מונח לפניו כו' הלשונות הס"ד דלא חזי לקרבן הס"ד דרישא אדסיפא הס"ד ידים מוכיחות הס"ד כצ"ל:

בר"ן מהך הפלאה גופה קאמרינן כו' אבל אמר הרי הוא שניהם כו' דהא ודאי יש שאינו כו' כצ"ל:

מיתיבי היה ככר לפניו ואמר הרי הוא עלי הרי זה עלי הרי זה אסור מפני שהוא יד לקרבן. דבלשון זה אדם מקדיש קרבן ואומר הרי הוא עלי לעולה הרי זה עלי לעולה. והאי דקאמר מפני שהוא יד לקרבן ולא אמר שהוא נדר לקרבן דאין נדר עד שיאמר בפירוש הרי הוא עלי לעולה. פירוש.

ואקשינן והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. פירוש אלמא דהוא יד לקרבן הוי ולא יד לצדקה ולא להפקר. ויש מפרשים כן והא מפני שהוא יד לקרבן קתני ועל כרחך אהרי הוא או אהרי זה ככתוב בהרא"ש ז"ל. אבל אמר הרי הוא שניהן אסורין כלומר כולי עלמא אסורין בו דהרי הוא הקדש קאמר. ולא קאמר הרי הוא קרבן משום דמיירי בדבר דלא חזי לקרבן. והכי קאמר מפני שהוא יד לקרבן כלומר אינו אלא יד בעלמא ואינו מיקרי הקדש ואינו אסור אלא לו לבד ולא לכל העולם. ויש מפרשים אלא טעמא דאמר עלי דעלי מוכיח דהוי יד לקרבן ואם לא אמר דילמא להוי גופיה הקדש קאמר. הריטב"א ז"ל. כתב ברי"ץ ז"ל וז"ל: האומר הרי הוא עלי או הרי זה עלי. על הככר שהוא לפניו קאמר ואם היה מסיים ואומר כקרבן הוי הנדר שלם ועכשיו הוי יד. וטעמא דאמר עלי דהוי יד המוכיח הא לאו הכי לא מהני כלום מפני שאינו מוכיח ואף על גב דהוי יד. ותירץ דמשום הכי כי לא אמר עלי מותר דדילמא הרי הוא הפקר הרי הוא צדקה קאמר דיותר קרוב הוא להביט לזה מפני שאינו חסר כי אם דיבור אחד אם לשון הפקר או לשון צדקה ולזה הוי יד מוכיח. ולקרבן לא הוי יד מוכיח כלל דעדיין חסרים שתי תיבות עלי וקרבן. והקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. כלומר מאחר שהוא יד לקרבן היכא דלא אמר עלי אפילו אינו מוכיח יש לנו לשמעו לקרבן לחומרא טפי מלהפקר לקולא אף על גב דמוכחא. וחזר בו ואמר טעמא דעלי הוא דהוא אסור וחבירו מותר אבל אמר הרי הוא אסור לכל העולם דדילמא הקדש קאמר והוי יד המוכיח להקדש וגם הוא (חוזר) חומרא. ולקרבן הוי יד שאינו מוכיח וקולא שלא יאסר אלא עליו. כן נראה לי פירוש שיטה זו. ולפירוש רש"י זה יקשה מה הקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני דדילמא כי אמר שהוא יד לקרבן באומר דוקא עלי אבל בלא עלי לא הוי יד לקרבן טפי מהפקר או צדקה. עד כאן.

אלא אימא כלומר הכי התירוץ לעולם הרי הוא הוי יד אף על פי שלא אמר עלי ולא בא עלי אלא שלא יהא חברו אסור בו דדילמא הרי הוא הקדש קאמר. אבל הרי הוא קרבן לא מצי למידק דבככר עסקינן שנתפס דלאו בר קרבן הוא. ותימא דמכל מקום היה יכול לומר אבל לא אמר עלי שניהם אסורין דהרי הוא כקרבן אכולי עלמא דאסר ליה אכולי עלמא כהקדש. הרא"ם ז"ל.

לא אמר כלום דחטאת ואשם בעינן לשמן ולשם בעלים. ואם כן הוי יד שאינו מוכיח דאין חטאת ואשם באין דרך נדבה דנימא דנקדוש. אבל אמר חטאתי ואשמי והבהמה לפניו והוא מחוייב חטאת או אשם דבריו קיימין ואף על גב דלא הוי אלא יד דהא לא אמר לה'. אלמא יד המוכיח בעינן מאחר דברישא אמרינן דלא אמר כלום ותיובתא דאביי. ותירץ אמר לך אביי הא מני ר' יהודה דבעי יד המוכיח (אבל) אפילו בעלמא. וחזר בו אביי ממה שאמר למעלה דר' יהודה לא בעי בעלמא ידים מוכיחות כי עתה יאמר דכי היכי דפליגי בגיטין הכי נמי פליגי בעלמא ואביי דוקא כרבנן ולא כר' יהודה.

אמר לך רבא אנא דאמרי וכו' לשון מיותר הוא כי לא היה לו לומר אלא אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן וכדאמרן. אלא בזאת המסכתא ובמסכת נזיר יש כמה לשונות מיותרות שלא כמנהג תלמודינא. הרי"ץ ז"ל.

הרי זו אשם ובהמה לפניו אף על פי כן לא אמר כלום שאין אדם מתנדב חטאת ואשם שעל חטא דוקא באים. וזהו אשם ודאי דאילו אשם ספק מתנדב כדתנן בשילהי כריתות דאמר ר' אליעזר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום וזה אשם חסידים נקרא ואינו כשאר תלוי. ובזה צריך לפרש פרק השוחט בחולין לשם אשם ודאי כשרה דלאו בר נידר ונידב הוא לשם אשם תלוי והיינו אשם סתם פסולה ורישא דאשם ודאי דוקא וסיפא דתלוי לאו דוקא דאי לאו הכי קשיא רישא לסיפא. מצאתי. אם היה מחוייב שאין דרך אדם להתנדב חטאתו ואשמו ומפרישו אלא אף על גב דמחוייב חטאת אי לא אמר לשם חטאתי דהוי דבר מוכיח אבל לשם חטאת לא מועיל (אף על גב דהוא מחויב לא אמר לשם חטאתי) וקשיא לאביי. וצריך עיון בנדיב לב עולות דמייתי בשבועות. ושמא במקום דאתי למיטעי דלא בעי דבר הנידר ונידב לא שייך למררש ביה נדיב לב. הרא"ם ז"ל.

מפני שהוא יד לקרבן פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן דהרי זה עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כותיה היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי. אי נמי היה ככר תפוס בידו ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או וה אין כאן בית מיחוש רלעולם צריך הוא לומר זה או הוא או שיזכיר את החפץ שהוא אוסר אנפשיה כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר או ישיבת סוכה עלי הא לאו הכי לא אמר כלום. הרשב"א ז"ל.

גמ' אם היה מחויב דבריו קיימין עי' חולין מא ע"ב תד"ה והא לא: