מסכת נדרים דף צ״א עמוד א׳

הכא נמי היא גופה אמרה, נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע - מכאן משמע דהשמים ביני לבינך היינו דקא טענה שאינו יורה כחץ, ומשום הכי לא מהימנא, דמעיזה היא לשקר במה שאין הבעל יודע, אבל אילו טענה שאינו נזקק לה כלל נאמנת היא, משום דמלתא דידיעא לבעל לא מעיזה פניה ולא משקרא.

ויעשו דרך בקשה - היינו שמבקשין ממנה שלא תטעון עליו כך, כיון שאינה נאמנת, וכן פירשו בתוספות. וכתב ר' יצחק בר אברהם ז"ל, דכל היכא דטענה הכין, לא מיבעיא היכא דבאה מחמת טענה דיוציא ויתן כתובה, אלא אפילו לא באה מחמת טענה נמי יוציא ויתן כתובה, משום דאינו מקיים עמה מצות עונה, וגדולה מזו שנינו האומר אי איפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. וכתב עוד דדוקא בשאינה תובעת כתובה אלא שהיא תובעת להתגרש, הא תובעת להתגרש ולגבות כתובה אינה נאמנת כלל, דחוששין כיון שתובעת כתובתה שמא עיניה נתנה באחר, והוא הדין בדרב המנונא שאינה נאמנת כשמזכרת כתובתה, והביא ראיה מהא דאמרינן בהאשה רבה [יבמות קיז, א] האשה שאמרה מת בעלי נאמנת, תנו לי כתובתי אינה נאמנת, וצריכה שתביא ראיה לדבריה. וכתב עוד ר"י ז"ל שאינה נוטלת אלא עיקר כתובתה, אבל מה שהוסיף לה הבעל משלו אינה נוטלת, כדתנן רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל, מן הארוסין בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ואפסיקא הלכתא התם בפרק אף על פי כרבי אלעזר בן עזריה. ואיבעיא להו התם נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו, חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ולא איפשיטא, והויא קולא לנתבע וחומרא לתובע, וכל שכן הכא דליכא חיבת ביאה, ואפילו הערה והעראה כביאה, מכל מקום משום חיבת ביאה הוא, והא ליכא. ולפי מה שפירשנו כאן דהשמים ביני לבינך היינו שאינו יורה כחץ. והא דאמרינן באגדה שרה אמנו אמרה לו לאברהם השמים ביני ובינך, שנאמר ישפוט ה' ביני ובינך. דלמא היינו שהוא מרוחק לגמרי ממנה, כגון שרה שהיתה טוענת על אברהם שרחקה מחמת הגר, אינו קשה כאן כלל דלשון השמים ביני לבינך, היינו שיש ביניהם טענה שאין אחד מכיר בה אלא השמים, וכולל הוא בין שטענה שאינו יורה כחץ, ובין שטענה שאינו נזקק לה כלל, אלא דהכא מהא דאמרינן דביורה כחץ לא ידע, משמע דהשמים ביני לבינך שאינך יורה כחץ קא אמרה, ומשום הכי לא מהימנא, ולא הויא תיובתיה דרב המנונא. ולפי פירוש זה נראה דגרסינן בגמרא, גבי תיובתיה דרבא דאיתביה עליה מן השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה, והא הכא דלית לה כסופא וקתני דמהימנא, קסבר רבא דלא סגיא דלא אמרה אינו יורה כחץ, אי לא איתא כדקא אמרה לא אמרה, ולא גרסינן כיון דקא סגיא דקאמרה. וכן היא בפירוש הרב ר' ברוך בר שמואל ז"ל, ופירש הוא ז"ל דכיון דלא סגיא דלא אמרה קמי בית דין אינו יורה כחץ דהיינו מלתא דכסיפא וביזיון, אי לאו דקושטא הוא לא אמרה ליה השמים ביני ובינך, עד כאן. ויש לי לפרש לפי אותה גירסא, כיון דסגיא לה, כלומר כיון שמצאה בנפשה לומר אינו יורה כחץ שהוא טענת בזיון, ולא אמרה מרוחק הוא שאין בה כל כך ביזיון, שמע מינה דקושטא קאמרה, אבל יש מן הגאונים פירשו השמים ביני לבינך, כלומר שאינו נזקק לה כלל, וכמו שאמרו באגדת שרה אמנו, וכן אמרו כאן בירושלמי [פרק אחד עשר הלכה י"ב], כמה דשמיא רחיקא מן ארעא, כך היא מיטתה רחיקתא מבעלה, ופירש בירושלמי יעשו דרך בקשה יעשו סעודה ויפייס, ולומר שאילו מרדה על ידי כך אין דנין בה דין מורדת, ולא כופין, ומבקשין ממנו להוציא, אלא יעשו הן עצמן פשרה ביניהם, ולפי זה הא דאמרינן הכא נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע, הכי פירושו, דסברה דכיון דלא ידע ביורה כחץ בוטחת בלבה לשקר, ולומר סתם השמים ביני לבינך, דמימר אמרה כשאומרת כך יהא סבור הבעל שאינו יורה כחץ אני אומרת, ואינו עזות לי, דהוא סובר דלמא קושטא הוא. ואינו מחוור בעיני, דכיון דאמרינן (דמקשרא) [דמשקרא – לפי השי"מ], מי הזקיקנו שהיא טוענת עליו שאינו נזקק לה בלשון סתום, על סמך שיטעה הבעל שהיא טוענת עליו שאינו יורה כחץ, כיון דמשקרא נימא דהכי ודאי טענה שאינו יורה כחץ. הא דאמרינן הכא משום דאיהו לא ידע ביורה כחץ והיא ידעה לא מהימנא, ובפרק הבא על יבמתו [יבמות סה, א] בסופו משמע איפכא, דאמרינן הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה איהי מהימנא, דאיהי קים לה ביורה כחץ ואיהו לא קים ליה ביורה כחץ, כתבתיה בפרק הבא על יבמתו בסייעתא דשמיא. הא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, קיימא לן כותיה דבכוליה תלמודא מייתינן לה, ונאמנת אפילו ליטול כתובה דומיא דמתניתין דהכא, דשלש נשים דדייקינן לה מינה. וכבר הארכתי בה בגטין פרק התקבל, ובכתובות פרק האשה שנתאלמנה בסייעתא דשמיא. הני עובדי דאמרינן הכא דאמר רבא לא תשגחון בה, עיניה נתנה באחר, באשת כהן נינהו. ועובדא דפרטיה ניאף להוצא ודסליק בכלאי בבא באשת כהן נמי נינהו. ואי נמי באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר על עצמו, הא לאו הכי שריא שאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה, ואי נמי בעדים, וכבר כתבתי זה בארוכה במסכת יבמות, בפרק כיצד גבי הנטען מאשת איש בסייעתא דשמיא.