מסכת נדרים דף כ״ה עמוד א׳

אדעתא דידן אישתבע כדרך שבני אדם נשבעין ואין דרך בני אדם לקרוא לנמלים עולי מצרים:

לאפוקי מאי אמרי ליה הכי דשלא על דעתך אנו משביעין אותך:

לאו לאפוקי דיהיב ליה לבעל חובו אסקונדרי פיספסים שמשחקים בהן וקרא אותן זוזי ובכך רוצה לפטור עצמו מן השבועה מכלל דעביד איניש דנשבע לדעתא דנפשיה הכא נמי נימא הכי גבי שומשמני:

לא שומשמני ואיסקונדרי לאו מילתא היא ובהכי לא מיפטר איניש נפשיה ומשום האי טעמא לא היו אומרים לו הוי יודע כו':

אלא לאפוקי מקניא דרבא דזוזי ממש יהב ובעי למיפטר בהכי ובשאר מילי לא עביד איניש דנשבע אדעתא דנפשיה:

והא תניא וכן מצינו כו' שנאמר ולא אתכם לבדכם הכי פירושו איני משביע אתכם על דעתכם לבדכם:

לאפוקי מאי קאמר להו הכי לאו לאפוקי דאי אסיקו לה שמא לעבודת כוכבים אלוה ופלחו לה ובעו למיפטר נפשייהו דאמרי דפלחי לאלוה:

לא לאו לאפוקי משום האי קאמר הכי דאינהו לא מצו לאסוקי לעבודת כוכבים שמא אלוה ולמפטר נפשייהו דהא עבודת כוכבים איקרי אלוה מעצמה:

בטרוף פי' שהוא מנומר שהיו כמו קורות בית הבד ול"נ דמה ענין מנומר לקורות בית הבד לכ"נ לפרש בטרוף פלט"ר בלע"ז ופריך כולהו נמי טרופין פירוש בבטן ולכך ניחא גבי קורות בית הבד:

ואשתבע דיהבית לך זוזך תמיה לי, דאכתי היכי מצי לאשתבועי דהא לאו לפרעון יהבינהו, דהא נקיט הדין קני דאינקוט ספר תורה קאמר. ויש לומר דאיהו לא אשתבע דפרעית אלא דיהבת. (גליון: ואם תאמר לימא להו משה קבילו עלייכו, מאי דאמר לכו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, והשתא לא מצי לערומי ולאסוקי שמא לעבודה זרה בשם המיוחד. ויש לומר שלא רצה להזכירו ברבים, דכתיב [שמות פרק ג' פסוק ט"ו] זה שמי לעולם [פסחים נ' א. קידושין עא, א] לעלם כתיב, אי נמי יש לומר עבודה זרה קרוי לה בשם המיוחד נמי, כדדרשינן בבראשית רבה [פרשה כג בראשית פרק ד' פסוק כ"ו] גבי אז הוחל לקרא בשם ה', כלומר לקרא עבודה זרה בשם ה'. ר"מ תלמידו).

ולא הוה והא ההוא דהוה בשני דשבור מלכא כו' ולישנא דנדרי הבאי קא קשיא ליה, וכמו שכתבתי (בשנתינו) [במשנתינו – לפי השי"מ].

ותירץ לו כי משתבע אדעתא דידן קא משתבע כלו' אע"פ שלא פירש בשבועתו על דעתנו וכל שנשבע שראה גמל פורח באויר שהיא בכלל שבועת שוא על הדרך שביארנו במשנתנו ואם אמר לא נתכונתי אלא על עוף אחד גדול מראיתו משונה ומתוך גדלו העליתי את שמו גמל בתוך לבי ועל סמך אותו כשם נשבעתי כך אין זה כלום אע"פ שלא פירש בשבועתו על דעתינו ולא על דעת ב"ד ולא על דעת שום אדם בעולם שאין בידו מחדש שמות בדברים שדעתנו בטלה בהם אצל כל אדם וכן אם תבעו חבירו במאה דינרין והוא טוען שנתן לו מאה דינרין ונשבע לו בב"ד שכבר נתן לו מאה דינרין ונודע ששקר נשבע אלא שבתוך לבו קורא לאסקונדרי והם חתכות דקות של עץ דינרין ונתן לו מהן מאה ועל סמך זה נשבע שמאה דינרין נתן לו אין זה כלום:

אחר שכן אתה צריך לשאול מה הוצרכו בית דין לומר לנשבע כשמשביעין אותו הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך עד שתהא נסמך בדברים שבלב אלא על דעתנו ועל דעת בית דין והרי סמך שעל דברים שבלב אינן כלום טעם הדבר מפני שאפשר לו בקצת תחבולות שעל ידן נעשית שבועתו אמת בלא סמך דברים שבלב אלא על סמך דברי פיו ממש אלא שאמרן בתחבולה נעלמת מבית דין ועל זה אמרו בהרבה מקומות משום קניא דרבא והוא שהוזכר כאן באחד שהזמין את חבירו לדין לפני רבא ותבעו מנה וטענו שפרעו וחייבו רבא שבועה שפרעו והביא בידו קנה חלול שהיו בתוכו מעות כשעור החוב ובא לו כנשען עליה וכשרצה לישבע אמר למלוה נקוט האי קניא בידך ואנקוט סיפרא ואשתבע ואע"פ ששבועת הסת היתה ואינה צריכה נקיטת חפץ מחמיר היה על עצמו כדי שמתוך לקיחת הספר יהא לו מקום ליתן את הקנה לחבירו בלא היכר תחבולה ונטל החפץ ונשבע שכבר פרע לו מעות בכדי שיעור הלואתו ונשען לו בשבועתו על משענת קנה שבידו ושמא תאמר והרי מכל מקום לא היה דעתו לפרוע ועוד אפילו היה דעתו לפירעון וכי פרעון שלא בידיעת המלוה כלום הוא תירצו בה שאף הוא לא נשבע שפרע אלא שנתתי בידו המעות כשיעור הלואתו והבית דין לא היה מרגיש בכך ואירע הדבר שכשראה המלוה כך כעס בעצמו על כפירתו והשליך את הקנה בכעס עד שנעשה הקנה רצוץ ונשפכו המעות בקרקע חיל בלע ויקיאנו ומבטנו יורישנו אל ונמצא שאף דברי פיו אמת היו ועל דברים אלו וכיוצא בהם בית דין משביעין את הנשבע על דעתם:

וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל בערבות מואב על הדרך האמור בפרשת אתם נצבים שאמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם וכדכתיב ולא אתכם לבדכם כי את אשר ישנו פה וכו' ופירשו בתלמוד המערב מה דורות הבאין אין בלבם תנאי ונמצאת קבלת שבועתם על דעתנו אף אתם לא יהא בלבכם תנאי וכן פן יש בכם וכו' והתברך בלבבו וכו' כלומר שלא יועיל לו כלום שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שאלמלא כן אף כשהוא משביעם לקיים מצות אלהים הם נשבעים כן ודעתם לע"ז שאף היא נקראת אלהים בלא סמך דברים שבלב להעלות שמה כן וכדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ואפי' היה מזכיר שם המיוחד הרי אמרו כל השמות האמורים במיכה חול אע"פ שיש בהם שם מיוחד ואם יאמר תורה על סמך שאין לשאר האומות תורה אלא נימוס היה דעתם על אחת משתי התורות ונמצאת תורה שבעל פה נפקעת ואם יאמר תורות היה דעתם על תורת חטאת ותורת אשם לבד ואם אמר להם כל התורה היה דעתם על בטול עבודה זרה וממה שאמרו שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה ואם שיאמר תורה ועבודה זרה היו אומרים פרושי קא מפרש ואם יאמר על המצות היה דעתם על שתי מצות מהם אותם שירצו ואם שיזכיר תרי"ג מצות היה בדבר טורח:

כבר הוזכרה בסוף שלישי של שבועות סבה אחרת להזקיק הנשבע לישבע על דעת אחרים והוא שלא להיות לשבועתו הפרה כמו שאמרו שם כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו וכבר ביארנו שם:

רש"י לבעל חובו אסקונדרי כו' הד"א הכא גבי שומשמני הס"ד נפשיה ומשום כו' דפלחי לאלוה הס"ד אלוה מעצמה הס"ד שם מצות הס"ד כצ"ל:

בר"ן דהכי גרסינן ואשתבע כו' איננו פה כו' הס"ד על ע"ז הס"ד ואחר כך מ"ה חמורה כו' כל המצות הס"ד כצ"ל:

ומקשה ואדעתא דנפשיה לא עביד איניש דמשתבע וכו' הרי אפילו במילי דשינוייא אסיק דעתיה לעלות שם משונה לדבר. ונשבעין. (בשם) כשהם משביעין בבית דין בתחילת שבועת הדיינין אומרים לו לנשבע. בשלוחי בית דין קאמר אלא על דעתנו שאנו שלוחי בית דין ועל דעת המשלחים אותנו להשביעכם. ותימה אמאי משבעי ליה על ידי שליחות. ונראה לפרש על דעתינו אנחנו בית דין ועל דעת בית דין של מעלה דיהיב ליה כח למשביע.

אמר ליה פרעתיך כפר הכל. אמר ליה זיל אשתבע. שבועת היסת דרב נחמן כדאיתא בשבועות מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת. גם בספר תורה. עם הארץ הוה לפיכך הלקיחו רבא ספר תורה כדאמר בשבועות הדיינין שבועה בספר תורה לתלמיד חכם לכתחלה בתפילין. ואישתכח דקושטא משתבע. לפי דעתו והערמתו של טעות. דלאו קושטא הוה שהרי השביעו על דעת בית דין כדתניא לעיל. שיטה:

ואישתבע דיהבית לך זוזך תמיהא לי דאכתי היכי מצי לאישתבועי דהא לא לפירעון יהבינהו דהא נקוט הדין קניא דאינקוט ספר תורה קאמר. וי"ל דאיהו לא אישתבע דפרעית אלא דיהבית. הרשב"א ז"ל:

לא לאפוקי מקניא דרבא דזוזי יהב ליה אבל מילתא דליתה כגון שומשמני לא מסיק איניש אדעתיה כלל. ובבעל הלכות גדולות גריס קניא דשושילתא בי רבא. שלשלת שחקוק בה שם המפורש דכל מאן דמשתבע לשיקרא לא הוי מצי לאמטויי ידיה ברישיה דשושילתא ומאן דמשתבע בקושטא הוה מצי ממטי. וכי משתבע האי גברא לבעל דיניה אמר ליה תא חזי דאישתבע בקושטא. אזל אמטי ידיה ברישא דשושילתא רגז האיך ותבריה לההוא קניא ואישתפוך. פירוש.

ומקשה ואכתי לא עביד איניש דמשתבע וכו' וכן מצינו. סיפא דההיא ברייתא דלעיל היא כשהשביע משה את ישראל שיקיימו התורה דכתיב ואת האלה הזאת ואין אלה אלא שבועה כדאיתא שילהי שבועת העדות שנאמר ולא אתכם לבדכם כי לא על דעתכם לבדכם. מאי אמר להו. למה הוצרך לומר להם כך. אלא אמר להו דילמא עבדיתו מילי דתערימו ואמריתון על דעתינו. לאו לאפוקי דאי אסיקו שמא לעבודה זרה אלוה ואין לך שינוי גדול מזה. לא עבודה זרה גופא איקרי אלהא ואין זה שינוי שמצינו שכך נקראת. אבל במילי דשינוייא לא. שיטה.

ומהדרינן לא עבודה זרה איקרי אלוה דכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולפיכך אם לא שהשביעם על דעתו היו יוצאים ידי שבועה אם נתכוונו לה בשם אלוה אבל שומשמני לא מיקרו עולי מצרים בשום מקום. וכי תימא לימא להו משה קבילו עליכו מאי דאמר לכו יו"ד ה"א וא"ו ה"א והשתא לא מצי לאערומי ולאסוקי שמא לעבודה זרה בשם המיוחד. איכא למימר שלא רצה להזכירו ברבים דכתיב זה שמי לעולם לעלם כתיב. אי נמי דעובדי עבודה זרה קרו לה בשם המיוחד נמי כדדרשינן בבראשית רבה גבי אז הוחל לקרוא בשם ה' כלומר לקרוא עבודה זרה בשם ה'. הרנב"י ז"ל.

ואקשינן ולימא עבודה זרה ותורה כולה (ושש) אי נמי שש מאות ושלש עשרה מצות. כלומר למה ליה למימר להו קבלו מאי דאמר אלוה והוצרך להשביעם על דעתו כדי שלא יתכוונו לשם אלהים אחרים. לימא להו בהדיא שיקבלו שלא לעבור עבודה זרה ולקיים את התורה כולה ותרי"ג מצות שהרי דברים מפורשים יש כאן ואי אפשר להתכוון לאלהים אחרים. אלא מילתא דלא טריחא נקט כלומר ניחא ליה.

למה הוצרך להשביע על דעת המקום אי משום שלא יחשבו על עבודה זרה לישבע יתהון דמקיימיתו מצות. משמע מצות המלך מלך הדיוט דאיקרי מלך כדכתיב אתה עובר מצות המלך. כל מצות דכיון דאמר כל לא משמע מצות המלך שאינן מרובות כל כך ולא שייך בהו כל. שיטה. שנאמר לא אתכם. לא במה שבדעתכם כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו דהיינו על דעת המקום. ועל דעתו נפקא מדכתיב אשר אנכי כורת עמך היום. מצות המלך. שבפרשת שופטים בשעה ששאלו להם מלך שיש שם שלושים ושש שהן שלושים ושש מעלות שהמלכות ניתנה בהן. פירוש.

בהר"ן ד"ה אלא דנדר שוא לא אשכחן. עי' בר"ן לעיל דף יד ע"ב ד"ה ואלא דאמר:

שם ד"ה רמו תליסר אורוותא אודריתא. כך גי' הר"ש שביעית פ"ה מ"ז ועי' פירושו בערוך והר"ש הביאו בשמו:

אָזַל וְאַיְתִּי קַנְיָא, וְיָהַב זוּזֵי בְּגַוֵּיהּ, וַהֲוָה מִיסְתַּמִּיךְ וְאָזִיל וְאַתִּי עֲלֵיהּ לְבֵית־דִּין. נראה ודאי כשאמר לו רבא 'זִיל אִישְׁתַּבַּע לֵיהּ דִּפְרַעְתֵּיהּ' לא נשבע באותה שעה אלא לקח זמן לשבועה למחרתו שבדה איזה סבה לעכב השבועה עד מחר ובעת שבא למחר עשה עצמו חולה מעט ברגליו שהיה מוכרח להיות מסתמיך על הקנה ועשה מה שעשה. והא דקרו ליה קַנְיָא דְּרָבָא ולא קרו ליה על שם בעליו, נראה לי בס"ד על דרך שאמרו במשנה (משנה שבת ה, ד) פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים ואתמר בגמרא (שבת נד:) תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו עיין שם. וכן כאן יש קושיא על מסניה דרבא דאיך לא הרגיש בערמתו של זה קודם שנשבע שהיה שם דברים מוכיחין! חדא דהוה מסתמיך ואזיל על הקנה שהביאו עמו הן אמת עשה עצמו חולה עם כל זה אין דרך ליקח קנה להיות נסמך עליו אלא מקל עץ וכיון דראה שהביא קנה דאינו בר סמכא לסמוך עליו הוה ליה להרגיש שעשה ערמה בדבר כי חכם עדיף מנביא. ועוד איכא דבר המוכיח למה מסר הקנה ביד התובע שלו עד שישבע והוה ליה להניחו בארץ. ואם היה רבא שם על לבו דברים אלו היה מרגיש שעשה ערמה בקנה והיה לוקח הקנה בידו ומתברר הדבר ולא היה זה נשבע ולכן מפני דרבא לא שם לב על ערמה זו ואשתבע זה בערמה זו של הקנה קראו את הקנה על שם רבא. והא דקאמר תלמודא וְאִישְׁתַּכַּח דְּקוּשְׁטָא אִישְׁתַּבַּע היינו אשתכח לעיני הרואין ולפי דעתו אבל באמת הוא נשבע בשקר דלא אמר למלוה אלא נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ ולא נתן לו לפרעון כלל כי אם נתן הקנה בידו בפקדון שיתפוס אותו בידו עד שישבע ויחזרנו לו ורק לעיני המון העם ולעיניו אשתכח דבקושטא אישתבע דלא כולי עלמא גמירי האי דינא. והנה ודאי הא דלא הרגיש המלוה בכובד הקנה שהיה בתוכו הזוזי יתכן הוא היתה תביעתו חמשים דנרים של כסף והוא הניח בתוך הקנה שנים דנרים של זהב שהם עולין חמשים דינרים של כסף שכל דינר זהב הולך בכ"ה דנרי כסף ולכך לא הרגיש בכובד של שנים דנרי זהב. ודע כי נסתפקתי בדבר זה אי הוה עובדא הכי דהם היו עומדים על שפת הים ואחר שנשבע זה רגז המלוה והשליך הקנה לים ואחר כך הודה הלוה שלא פרע למלוה ורק עשה ערמה זו להניח מעות בתוך הקנה ומסרו לפי שעה למלוה כדי שישבע שפרע. איך ידונו דייני להאי דינא, מי אמרינן כיון דהודה שלא פרעו נמצא עדיין חייב לו ומסירת הקנה שמסרו לו אין זה פרעון שבאמת לא נתן לו הקנה לחלוטין אלא אמר לו שיאחזנו בידו עד שישבע ואחר כך יטלנו ממנו ולכן המלוה אם אינו חייב לשלם בשביל היזק שהזיק ואיבד מעות שבקנה במה יפטר הלוה מן החוב שהודה בו? או דלמא המלוה חייב לשלם בשביל מה שאיבד המעות שבקנה וממילא אין הלוה חייב לשלם לו החוב שהוא כנגד אותם המעות שבקנה? והנה מצינו בבבא קמא (בבא קמא סא:) המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו רבי יהודה אומר ישלם מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש וכו' ופסק מרן ז"ל (בשולחנו הטהור חושן משפט סימן תי"ח סעיף י"ג) טמון באש פטור שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בתוכו אפילו מורגים וכיוצא שדרך להטמינם בגדיש פטור במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו וכלו חציו אבל אם הדליק בתוך של חבירו או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש וכן בבית חייב על כל דבר שדרך בני אדם להניח וכו' וכתב בש"ך משמע אם אין דרך להניחו אפילו ידוע שהיה שם פטור, ויש להקשות דבריש סימן שפ"ח משמע להדיה אפילו אין דרכו להניח חייב וצריך לומר דהתם מיירי במזיק בידים אבל הכא אף על גב דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים דאילו מדליק בידים פשיטה דחייב עיין שם ויש לפלפל בזה ואין כאן מקום להאריך. גם יש להסתפק בזה אם יש למלוה דין שומר חנם בשביל הקנה או דין שומר שכר דיש לומר אין זה שומר חנם כיון דהלוה אמר לו נְקוֹט הַאי קַנְיָא בְּיָדְךָ כדי שאהיה אוחז הספר תורה בידי ואשבע לך והמלוה אחז הקנה בידו לצרכו כדי שזה ישבע? ונפקא מינה בזה אם הקנה והמעות שבתוכו לא איבדם בפשיעה. ורשמתי ספיקות אלו למזכרת ואם ירצה השם במקום אחר נבאר בזה בעזרת השם.

לְאַפּוּקֵי מַאי? לָאו, לְאַפּוּקֵי דְּאַסִיקוּ שְׁמָא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, 'אֱלוֹקַּ' פרוש קסלקא דעתיה נוסח השבועה על קיום התורה והמצות היה כך שהשביעם שיעבדו את האלוק ולכן חש משה רבינו ע"ה פן יסיקו שם לעבודה זרה לקראה בשם אלוק ויתכוונו עליה בעת השבועה שנשבעים שיעבדו את האלוק ולכן הוצרך לפרש להם עַל דַּעְתִּי אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם ואם כן שמע מינה דמצי איניש לכנות שם חדש מדעתו לאיזה דבר וישבע על פי כונתו! ומשני לעולם לא מצי אינש למעבד הכי ואם כינה שם חדש על איזה דבר ונשבע על פי כונתו כשם שחידש לאותו דבר לא תיקן כלום בזה ולא הותרה השבועה בכך דלא חלה קריאת שם החדש על אותו דבר כדי שיוכל להשבע בכך וכאן גבי שבועה דמשה רבינו ע"ה דחש לקריאת שם אלוק היינו טעמא משום דאין שם זה הוא חדש שחידשו אותו ישראל אלא שם זה דאלוק ישנו בתורה גם בעבודה זרה שקראה הכתוב בשם זה ולכן חש משה רבינו ע"ה פן יתכוונו בכך בשבועה שמשביעם שיעבדו את האלוק לכוין על עבודה זרה שנקראת בתורה בשם אלוק והוא הדין נמי דלא הוה אפשר להשביעם שיעבדו את האלקים פן יתכוונו על עבודה זרה שנקראת בתורה בשם אלקים בסתם דכתיב (שמות כב, יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹקִים יָחֳרָם וגם המלאכים נמי נקראים בשם אלקים דכתיב (בראשית ו, ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹקִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וכן הדיינים נקראים בשם אלקים דכתיב (שמות כב, ז) וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים וכן (שמות כב, ח) אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹקִים. ואין להקשות דהוה ליה להשביעם שיעבדו את ה' כי שם הוי־ה לא נמצא בזולת, דאיך יזכיר את השם אם יזכירו ככתבו אסור ואם יזכירו באלף דלת שהוא שם אדנ־י גם אותיות שם זה נמצא בחול דכתיב (בראשית יח, ג) וַיֹּאמַר אֲדֹנָ־י אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ, דאיכא דסבירא ליה שם זה חול הוא ולגדול שבהם אמר כן. ואין להקשות דהיה לו להשביעם שיעבדו את י־ה דחצי השם יוכל לאומרו ככתבו, זה אינו קושיא כי לא רצה להשביעם בחצי השם פן תהיה השבועה קלה בעיניהם לומר למה משביענו בחצי השם ואינו מזכיר השם כלו? והם לא ידעו את טעמו. ושוב ראיתי לרבינו המאירי ז"ל בשיטתו שכתב ואפילו היה מזכיר שם הרי אמרו כל השמות במיכה חול אף על פי שיש בהם שם המיוחד, עד כאן דבריו. וקשיא לי על דבריו דהתם במיכה בעל הפסל הוא דאסיק לעבודה זרה בשם זה והכתוב מעתיק דברים שדיבר בעל הפסל שהיה חוטא לקרות את פסלו בשם המיוחד כאשר העתיק בתורה מה שאמר על העגל אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ד) וכל כהאי גונא לא אמרינן דעבודה זרה אקרי בהכי בתורה כדקאמר כאן תלמודא על שם אלוק דהכתוב עצמו קורא את העבודה זרה בשם אלוק. אך התירוץ שתרצתי אנא עבדא מחוור טפי כי משה רבינו ע"ה לא היה רוצה לומר בפיו את השם ככתבו בשבועה ובחצי השם גם כן לא ניחא ליה להשביעם כדי שלא תהיה השבועה קלה בעיניהם ואם היה אומר השם באותיות אדנ־י הנה נמצאו אותיות שם זה גבי שרים ואדונים. ברם הא קשיא לי בדברי הגמרא שהביא ראיה דעבודה זרה אקרי אלוק מן הכתוב וּבְכָל אֱלֹקֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, הכתוב בספר שמות (שמות יב, יב) ואמאי לא הביא מפרשת וישלח דכתיב הָסִרוּ אֶת אֱלֹקֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם (בראשית לה, ב) ועוד שם (שם פסוק ד) כתיב וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר? ובשלמא פסוק עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹקֶיךָ לֹא יִחְיֶה (בראשית לא, לב) דקאמר יעקב אבינו עליו השלום ללבן בפרשת ויצא אין להוכיח מזה דיש לומר כיון דלבן קרא התרפים שלו בשם אלוק דאמר לו לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי, לכך השיב לו לפי דרכו ואמר לו עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹקֶיךָ אשר אמרת עתה. וכן פסוק וֵאלֹקֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ (בראשית לא, נג) התם לבן הוא דקאמר כן והכתוב מספר רשעתו ושטותו דלבן דקרי לעבודה זרה בשם אלוק. אך מן פסוק הָסִרוּ אֶת אֱלֹקֵי הַנֵּכָר דיעקב אבינו עליו השלום הוא דקאמר כן וכן פסוק וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר דהכתוב קורא ואומר כן הוה ליה לתלמודא להביא הוכחה מזה, ואמאי הביא הכתוב של וּבְכָל אֱלֹקֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים (שמות יב, יב) מספר שמות בפרשת בא? ונראה לי בס"ד דעדיף ליה לתלמודא להביא פסוק אֱלֹקֵי מִצְרַיִם משום דתיבת אלקי אינה דבוקה עם תיבת מצרים אלא היא מוכרתת ונפרדת ונמצאת תיבת אלקי היא שם תואר עומד בפני עצמו דקאמר אלקי של מצרים מה שאין כן אֱלֹקֵי הַנֵּכָר לא אמר אלקי נכר אלא אמר אלקי הנכר דעל ידי אות ה"א של הנכר נעשית תיבת אלקי דבוקה ומחוברת עם תיבת הנכר כאלו כל אותיות אלקי הנכר הם תיבה אחת דאין תיבת אלקי נבדלת ועומדת שם בפני עצמו ונמצא בזה לא קרא לעבודה זרה בשם אלקי בלבד אלא קראה בשם אלקי הנכר כי שם הנכר הוא סיום השם שלה שקורא אותה בשם אלקי הנכר כי אות ה"א של הנכר היא מחברת ומדבקת אותיות נכר עם אותיות אלקי ולכך הוכיח מן פסוק אֱלֹקֵי מִצְרַיִם ששם שם אלקי אינו דבוק ומחובר עם מצרים אלא הכונה הוא אלקי של מצרים.