מסכת נדרים דף ל״ד עמוד ב׳

הא דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש - נראה לי דכשהיה הככר תוך ארבע אמותיו [בבא מציעא י, א] וארבע אמות קונות לו, ולפיכך הקדש תופס בה אפילו קודם שנטלה, הא לאו הכי אין הקדש תופס בה ואפילו נטלה לבסוף, דבשעת הקדש בעינן ביתו שלו, ופירושים אחרים ראיתי ולא נראו לי. ומשום הכי נקט לה בשל הפקר ולא בככר שלו ממש, משום דבעי למסקנא דמימריה דאמר נטלה לאכילה, לומר דאפילו לא אכלה משעה שנטלה לאכלה מעל והיינו דוקא בשל הפקר, משום דכשנוטלה מעל גבי קרקע הוה ליה כנוטל מרשות גזבר דמדאגבהה אפקה לחולין, אבל בככר שלו ממש בשנטלו מרשות עצמו לא עשה ולא כלום, ועד שאכלה או שיתננה לאחרים לא מעל, נטלה לאוכלה מעל לפי כולה דמיד יצאת לחולין, כדאמרינן בפרק קמא דמסכת חגיגה [י, א] גבי נטל אבן או קורה, מה לי הוא מה לי חברו, מדאגבהה אפקה לחולין,‪

להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה (בה) [שבה - לפי השי"מ]. לפי שלא יצאת לחולין על ידי הגבהתו, לפי שאינו מתכוין לקנותו אלא להקנותו לבניו, ואינהו לא קנו עד דמטיא לידייהו, וכיון דלא קני לא מעל, דתנן נתן לבלן מעל, ואמר רב עלה בפרק הזהב [בבא מציעא מה, א] (דלאו דוקא במחוסר משיכה מיירי דבמחוסר) [דלאו מחוסר משיכה, מידי אחריני, דמחוסר – לפי השי"מ] משיכה לא מעל עד דמשך, דכל שלא קנה לא נפקא מידי הקדש, אף על פי שיש בידו להקנות, ואפילו בשקבלה כבר האחר כיון שאין דעתו להקנותה עד שימשוך [כתספורת וכיוצא בו – לפי השי"מ] אבל מכל מקום לפי טובת הנאה שבו מעל, וכדאמרינן נמי גבי קרדום בפרק השואל [שם צט, א], תוס'. ולי נראה דדווקא בשנתנה להם הא לא נתנה לא מעל כלל [וכל שהוא אינה נוטעה למוכרה או לאכלה אלא ליתנה לאחר מועל בטובת הנאה קרי ליה – לפי השי"מ], דהא (במקדיש) [במשאיל – לפי השי"מ] קרדום של הקדש, למאן דאמר דלא תקנו משיכה בשומרים כדרך שתקנו ללקוחות ועד שלא בקע בו יכול לחזור בו, אמרינן התם בפרק השואל משאיל אמאי מעל ליהדר ליה ולא לימעול, ומהאי טעמא דייק התם דמדקתני המשאיל קרדום של הקדש לחברו מעל לפי טובת הנאה שבו, דכיון שמשך אף על פי שלא בקע בו קנאו ולפיכך המשאיל (קנה) [מעל – לפי השי"מ], אלמא כל שלא קנה לא מעל המשאיל, וכל שאינו משתמש בו הוא אלא שמשאילו מועל בטובת הנאה קרי ליה, ואפשר נמי דאפילו נתנו מועל בטובת הנאה קרי ליה, לפי שהוא אינו נהנה ממנו אלא טובת הנאה בלחוד היא דאית ליה.

אמר ליה פשיטא דאף על גב דיהביה ניהליה במתנה אסור - דאף על גב דככרי אמר ליה ואילו מת או שנתנה לו במתנה לאחר הרי זה מותר, כיון דנפק מרשותיה, וכדאמרינן נמי בסמוך ותנן נמי לקמן [נדרים מו, א] בפרק השותפין, קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר, וביתך וככרי לא משמע אלא כל זמן שהוא שלו הא נפק מרשותו שרי, היינו דוקא בדנפק מרשותו עד שלא בא לרשותו של מודר ואפילו מת יירשנו, משום דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה דכבר נפק מרשות המדיר, ולא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו.

הכי גרסינן - אלא עליך לאפוקי מאי לאפוקי דאי מגנבא איגנב, אמר ליה לא לאפוקי (דלאזמינה) [דאזמינה – לפי השי"מ] עליה. וכן הוא ברוב הספרים, והאי אלא עליך לאפוקי מאי לסיומא דמלתיה דרבא הוא, כלומר פשיטא דאסור, ותדע לך דאי לאו הכי למאי קאמר ליה עליך ולאפוקי ככר זה לאיסורא (עלי) [עליה – לפי השי"מ], דהאי עליך היכי משכחת לה אילימא דבעי לאוסרה [עליה – לפי השי"מ] אי גנבא מיגנב, והא ודאי לא מסיק אדעתיה, ולא אצטריך לאוסרה עליה כי היכי דלא ליגנבא, אלא ודאי משום דמטריד ליה למיהבה ניהלי הוא דאסר עליה כי היכי דלא ליטרדיה ליה, אמר ליה לא דאזמינה עליה, כלומר הא דאיצטריך לאוסרה דאי אזמניה עליה [ליתסר מטעם מתנה משום דלא דמי למתנה דמתנה הא נפקיה מרשותיה אבל אזמניה עליה – לפי השי"מ] כי אכיל משל מדיר אכיל. ויש ספרים דגרסי ככרי עליך לאפוקי מאי, דאי גנבא מיגנב אי נמי דאזמניה עליה, ולפי גירסא זו קושיא היא דמקשה רב חייא בר אבין לרבה, כלומר אם איתא דאסירא עליה אפילו בדיהבה ניהליה אם כן למה ליה דאמר ככרי, לימא ככר זה עליך וככרי לאפוקי מאי, ואמר ליה רבה לאפוקי דאי גנבא מיגנב קודם שאסרו עליו דההיא לאו ככרי הוא דאין דעתו עליה על מה שנגנב – לפי השי"מ], אי נמי כיון דאינו ברשותו אין איסורו חל עליו בהקדש, שאינו יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו, אי נמי דאזמניה על הככר קודם שאסרו עליו, דכיון דהזמינו על אותו ככר שוב אינו קרוי ככרו, כן נראה פירוש שיטה זו לפי הגירסא. ויש מי שפירש דאי גנבא מיגנב, שאילו גנבה אחר ונתיאש בעל הככר לאחר שבאת ליד הגנב דהוה כנתנה או שמכרה לאחר ומותר, ואין גירסא זו נכונה כלל, דאם כל (למה) [לימא – לפי השי"מ] ליה לאפוקי שנתנה או שמכרה לאחר או שמת ויורשה ואזמניה עליה נמי אמאי אינו אסור, אי כבר קנאו לאו ככרו הוא והאי לאו אזמניה הוא, אלא שנתנו לו במתנה קודם לכן, ואם לא קנאו אכתי ליתסר עליה דככרו הוא. וקשיא לי מאי קא מיבעיא ליה, מתניתין הוא בפרקין [לקמן (נדרים מג, א)] מודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל, ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, הרי זה נותן לו ובא ונוטל מזה, היה מהלך במדבר נותן לאחר וכו', אם אין עמהם אחר מניח על גבי הסלע, דאלמא מידו לידו אסור, והתם באומר הנאתי עליך או נכסי עליך, ולא באומר נכסים אלו עליך, דההיא בנותן לאחר נמי אסור. ויש לומר דהתם דוקא במדירו מהנאתו, וכיון שכן אם נותן לו מתנה בשעת מתנה הרי הוא נדור ממנו, והיינו נמי טעמא דמחזיר אבדה במקום שנוטלין עליה שכר שתפול הנאה להקדש, אבל באוסר נכסיו כיון שנתנן לו ויצאו מרשותו של מדיר איכא למימר דמודר מותר בהם, דבשעה שהוא נהנה מן הככר לא משל מדיר הוא נהנה אלא משל עצמו, ואמר ליה רבה דלא להכי אדריה מיניה, דאי לא עליך למה לי, והכי קאמר ליה וכל דאתי ממני יהא לך אסור. והא דקא בעי בנתנה לו במתנה, מסתברא והוא הטעם בלקחה ממנו, דכל שבאה לו מיד המדיר הרי זה אסור, דעליך אמר למימר נתנה לו או מכרה לו מהו, והכי נמי משמע בפרק השותפין [לקמן (נדרים מו, א)] דתנן התם קונם ביתך שאני נכנס מכרו לאחר דוקא שרי, הא מכרו לו אסור, אף על פי שבשעה שהוא נכנס לביתו של עצמו הוא נכנס ולא לבית מי שנדר ממנו, ואכתי קשיא לידוק מההיא מתניתין דפרק השותפין לאיסורא, דתנן קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן לאחר מותר, דאלמא לאחר דוקא אבל לעצמו אסור, ויש לומר דדלמא אוסר עצמו בככרו של חברו שאני. כן נראה לי.