מסכת נדרים דף ל״ו עמוד א׳
חזרה לאינדקסAlso cited as: Nedarim 36a, Chapter 4 Ein Bein HaMuddar
רש"י
אם היה כהן - המדיר:
יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו - קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו:
לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו'. דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול:
מזידין חייבין - לשלם קרבן לבעלים:
אלא מעתה - יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו':
לתקוני שויתיך - שליח ולא לעוותי:
אמרי - לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול:
לא יחשב לו - פיגול יהיה מכל מקום:
אלא מעתה - יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהיא חייבת אפי' אם אכלה חלב:
ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי - שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו':
פסול - הקרבן דהואיל ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם מביא קרבן חלב על אשתו שוטה וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת:
וקפריך תו יביא אדם כו' - אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כו':
אמר רבי זירא שה לבית אבות - דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים:
לאו דאורייתא הוא - להכי הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום:
וממאי - דלאו דאורייתא הוא מדתנן וכו':
ואי אמרת שה לבית אבות - דאדם שוחט על בניו הקטנים דאורייתא:
על בישרא קאי ומזכי להו - כלומר היאך יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט והא תנן (פסחים פט.) נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך משנה משמע דבבניו קטנים מיירי:
אלא - הואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן במצות:
תניא נמי הכי - כדי לזרזן קאמר מדקאמר בנים שפלים ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר:
1מתיב רב שימי בר אבא: אם היה כהן, יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו.
2דם חטאתו של מצורע ודם אשמו של מצורע. דכתיב: ״(ויקרא יד״, ב) זאת תהיה תורת המצורע בין גדול ובין קטן.
3תנן: (משנה גיטין ה, ד) הכהנים שפיגלו במקדש, מזידין חייבין. הא שוגגין פטורין, אלא שפיגולן פיגול.
4אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול. אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול? לימא ליה: שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי!
5אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא ״(ויקרא ז״, יח) ״לא יחשב לו״, מכל מקום.
6גופא, אמר רבי יוחנן: הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים. אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו, שכן אדם מביא על אשתו שוטה, כרבי יהודה. אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום!
7אשתו שוטה היכי דמי? אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא.
8ואי דאכלה כשהיא פקחת, ונשתטית הא אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן, ונשתטה וחזר ונשתפה פסול, הואיל ונדחה ידחה.
9אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו, שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים. אלמה אמר רבי אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום!
10אמר רבי זירא: שה לבית אבות (שמות יב, ג) לאו דאורייתא.
11וממאי מדתנן: (משנה פסחים ח, ג) האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו. ואי אמרת ״שה לבית״ דאורייתא, על בישרא קאי ומזכי להו?!
12אלא למה להו דאמר להון אבוהון? כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי: מעשה היה וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים.
13ותורם את תרומותיו כו'.
תוספות
אם היה כהן - אותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה"ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות:
אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי:
אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו' - תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ"ע וי"ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים:
שוטה לאו בת קרבן היא - והא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי:
יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא - כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים:
על בישרא קאי ומזכה להון - בתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי:
בקטנים למה לי למימר להו - כיון דלא המנום. לזרזן:
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
מפרשים נוספים
רשב"א
מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן כו' - והא דלא מותיב לה ממתניתן דקתני נמי מקריב עליו חטאות ואשמות, משום דההיא לא מוכחא בחטאת חלב, דדלמא בחטאת ואשם של מצותו דומיא דקיני זבין וזבות, מדלא קתני מקריב עליו קרבנותיו וכדאמרינן לעיל.
ואי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני (שותיך) [שויתיך – לפי הש"מ] ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהו וכדאמרינן בעבודה זרה [נד, א]. ויש לומר דהני מילי בשאר איסרים, אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך, ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנותר, ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר, אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי.
גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת כו' - וכאילו אמר כו' דהא הוה ליה למיתני שכן אדם מביא על אשתו שוטה, ובתר הכי אלא מעתה. כן נראה לי.
האי שוטה היכי דמי כו' אלא הא דאמר רב יהודה מביא אדם קרבן על אשתו שוטה. לא בחטאת חלב קאמר אלא ביולדות, ואי נמי בכל הקרבנות ובפקחת.
שה לבית לאו דאורייתא - כלומר וקטנים אינן צריכין להמנות ואם מאכילים מפסחו לא הוי מאכיל פסח שלא למנויו, דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנהו במצות תכוסו, אבל הני דלא שייך בהן הנאה לא מתסרי כדין שלא למנוייו, מידי דהוי אנשים דרשות. תוספות [כאן ד"ה יביאו אדם].
מסכת נדרים דף ל״ו עמוד א׳
מסכת נדרים דף ל״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 13 קטעים ממוספרים, כ־276 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאחיפוש מקורות חכם
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: נדרים דף ל״ו ע״א
פתיחה בקורא