בוני התלמוד

    מסכת נדרים דף ל״ו עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    אם היה כהןהמדיר:

    יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמוקתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו:

    לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו'. דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול:

    מזידין חייביןלשלם קרבן לבעלים:

    אלא מעתהיביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו':

    לתקוני שויתיךשליח ולא לעוותי:

    אמרילעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול:

    לא יחשב לופיגול יהיה מכל מקום:

    אלא מעתהיביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהיא חייבת אפי' אם אכלה חלב:

    ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמישתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו':

    פסולהקרבן דהואיל ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם מביא קרבן חלב על אשתו שוטה וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת:

    וקפריך תו יביא אדם כו'אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כו':

    אמר רבי זירא שה לבית אבותדמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים:

    לאו דאורייתא הואלהכי הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום:

    וממאידלאו דאורייתא הוא מדתנן וכו':

    ואי אמרת שה לבית אבותדאדם שוחט על בניו הקטנים דאורייתא:

    על בישרא קאי ומזכי להוכלומר היאך יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט והא תנן (פסחים פט.) נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך משנה משמע דבבניו קטנים מיירי:

    אלאהואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן במצות:

    תניא נמי הכיכדי לזרזן קאמר מדקאמר בנים שפלים ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר:

    נדרים 36 עמוד א

    1מתיב רב שימי בר אבא: אם היה כהן, יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו.

    2דם חטאתו של מצורע ודם אשמו של מצורע. דכתיב: ״(ויקרא יד״, ב) זאת תהיה תורת המצורע בין גדול ובין קטן.

    3תנן: (משנה גיטין ה, ד) הכהנים שפיגלו במקדש, מזידין חייבין. הא שוגגין פטורין, אלא שפיגולן פיגול.

    4אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול. אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול? לימא ליה: שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי!

    5אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא ״(ויקרא ז״, יח) ״לא יחשב לו״, מכל מקום.

    6גופא, אמר רבי יוחנן: הכל צריכין דעת חוץ ממחוסר כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים. אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו, שכן אדם מביא על אשתו שוטה, כרבי יהודה. אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום!

    7אשתו שוטה היכי דמי? אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא.

    8ואי דאכלה כשהיא פקחת, ונשתטית הא אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן, ונשתטה וחזר ונשתפה פסול, הואיל ונדחה ידחה.

    9אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו, שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים. אלמה אמר רבי אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום!

    10אמר רבי זירא: שה לבית אבות (שמות יב, ג) לאו דאורייתא.

    11וממאי מדתנן: (משנה פסחים ח, ג) האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו. ואי אמרת ״שה לבית״ דאורייתא, על בישרא קאי ומזכי להו?!

    12אלא למה להו דאמר להון אבוהון? כדי לזרזן במצות. תניא נמי הכי: מעשה היה וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים.

    13ותורם את תרומותיו כו'.

    תוספות

    אם היה כהןאותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה"ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות:

    אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי:

    אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו'תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ"ע וי"ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים:

    שוטה לאו בת קרבן היאוהא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי:

    יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא - כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים:

    על בישרא קאי ומזכה להוןבתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי:

    בקטנים למה לי למימר להוכיון דלא המנום. לזרזן:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן כו'והא דלא מותיב לה ממתניתן דקתני נמי מקריב עליו חטאות ואשמות, משום דההיא לא מוכחא בחטאת חלב, דדלמא בחטאת ואשם של מצותו דומיא דקיני זבין וזבות, מדלא קתני מקריב עליו קרבנותיו וכדאמרינן לעיל.

    ואי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני (שותיך) [שויתיך – לפי הש"מ] ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהו וכדאמרינן בעבודה זרה [נד, א]. ויש לומר דהני מילי בשאר איסרים, אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך, ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנותר, ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר, אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי.

    גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת כו'וכאילו אמר כו' דהא הוה ליה למיתני שכן אדם מביא על אשתו שוטה, ובתר הכי אלא מעתה. כן נראה לי.

    האי שוטה היכי דמי כו' אלא הא דאמר רב יהודה מביא אדם קרבן על אשתו שוטה. לא בחטאת חלב קאמר אלא ביולדות, ואי נמי בכל הקרבנות ובפקחת.

    שה לבית לאו דאורייתאכלומר וקטנים אינן צריכין להמנות ואם מאכילים מפסחו לא הוי מאכיל פסח שלא למנויו, דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנהו במצות תכוסו, אבל הני דלא שייך בהן הנאה לא מתסרי כדין שלא למנוייו, מידי דהוי אנשים דרשות. תוספות [כאן ד"ה יביאו אדם].

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת נדרים דף ל״ו עמוד א׳

    מסכת נדרים דף ל״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־276 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    אם היה כהן המדיר:

    יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע"ג דלא מחוסרי כפרה נינהו:

    לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו'. דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה"ה לגדול:

    מזידין חייבין לשלם קרבן לבעלים:

    אלא מעתה יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו':

    לתקוני שויתיך שליח ולא לעוותי:

    אמרי לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול:

    לא יחשב לו פיגול יהיה מכל מקום:

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Nedarim 36a · Sefaria

    תוספות

    אם היה כהן אותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה"ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות:

    אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי:

    אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו' תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ"ע וי"ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים:

    שוטה לאו בת קרבן היא והא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי:

    יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא - כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים:

    על בישרא קאי ומזכה להון בתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי:

    בקטנים למה לי למימר להו כיון דלא המנום. לזרזן:

    Tosafot on Nedarim 36a · Sefaria

    רשב"א

    מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן כו' והא דלא מותיב לה ממתניתן דקתני נמי מקריב עליו חטאות ואשמות, משום דההיא לא מוכחא בחטאת חלב, דדלמא בחטאת ואשם של מצותו דומיא דקיני זבין וזבות, מדלא קתני מקריב עליו קרבנותיו וכדאמרינן לעיל.

    ואי אמרת שלוחי דידן הוו אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני (שותיך) [שויתיך – לפי הש"מ] ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהו וכדאמרינן בעבודה זרה [נד, א]. ויש לומר דהני מילי בשאר איסרים, אבל הכא אי בעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך, ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנותר, ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר, אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי.

    גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת כו' וכאילו אמר כו' דהא הוה ליה למיתני שכן אדם מביא על אשתו שוטה, ובתר הכי אלא מעתה. כן נראה לי.

    האי שוטה היכי דמי כו' אלא הא דאמר רב יהודה מביא אדם קרבן על אשתו שוטה. לא בחטאת חלב קאמר אלא ביולדות, ואי נמי בכל הקרבנות ובפקחת.

    שה לבית לאו דאורייתא כלומר וקטנים אינן צריכין להמנות ואם מאכילים מפסחו לא הוי מאכיל פסח שלא למנויו, דלא אסר רחמנא פסח שלא למנוייו אלא להני דאיתנהו במצות תכוסו, אבל הני דלא שייך בהן הנאה לא מתסרי כדין שלא למנוייו, מידי דהוי אנשים דרשות. תוספות [כאן ד"ה יביאו אדם].

    Rashba on Nedarim 36a · Sefaria

    מאירי

    הכהנים שפיגלו במקדש כגון שעשו אחת מן העבודות על מנת לאכלן חוץ לזמנן מזידין חייבין לשלם דמיהם לבעלים מתורת קנס כמו שביארנו בחמישי של גיטין שהרי חייבים הבעלים להביא אחרים ואף כשהיו נדבה ומכל מקום רוצה הוא להביא דורון ולשלם ובשוגג כגון שהיה סבור שהן שלמים ושחטה על מנת לאכלה לשני ימים ולילה אחד פטורים אלא שפיגולם פיגול שמאחר ששלוחי שמים הם התורה הפקיעה את הקרבן מרשות הבעלים ומסרתו לכהנים להיות ברשותם עד שאין הפגול תלוי במחשבת בעל הקרבן אלא במחשבת העובד כמו שיתבאר במקומו זו היא שיטתנו וכן כתבנוה בחמישי של גיטין ואף גדולי המחברים הסכימו בה וגדולי המגיהים כתבו שאף במזיד פטורים מדיני אדם ומפני שהלכה היזק שאינו נכר לא שמיה היזק ואין נראה כן שאף אנו לא כתבנוה אלא מתורת קנס:

    ממה שכתבנו למדת שזה שאמרנו הפריש חטאת חלב על חברו לא עשה כלום פירושו שלא מדעת ואע"פ שבמחוסרי כפרה אף שלא מדעת מהני ומטעם שאדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים ואף זו היה לנו לומר כן הואיל ואדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה מכל מקום אין זה ראוי עד שתשתפה וזה שתירצו כאן אשתו שוטה היכי דמי כלומר שאין אדם מביא חטאת חלב על אשתו שוטה משום דסבירא ליה הואיל ונדחה ידחה ומכל מקום הלכה שחוזר ונראה כמו שכתבנו ואם כן אנו צריכין לתרץ קושייתו בזו שמכל מקום אינו ראוי עד שתשתפה:

    אף מה שאמרו הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום דוקא שלא מדעתו אבל מדעתו רשאי ואע"פ שמתוך הטעם שהזכרנו במחוסרי כפרה היה לנו לומר אף בשלא מדעתו שהרי אדם שוחט פסח על בניו ובנותיו הקטנים אף שלא מדעתם מכל מקום שה לבית לאו דאוריתא ר"ל שהקטנים אין צריכים לימנות ואף בשלא שחטו לשמן רשאי להאכילן אע"פ שאינו נאכל אלא למנוייו שלא אסרה תורה לאכלו לשלא למנוייו אלא לאותם שישנם במצות הפסח ומאחר שמן התורה אינן צריכים מנין שוחט עליהם אף שלא מדעתם וכן בעבדו ושפחתו הכנעניים הא המחויבין בפסח ושצריכין מנין אין שוחטין עליהם אלא מדעתם:

    הפסח אין נמנין עליו משנשחט אלא כשהוא חי נמנין עליו כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ואחד ושוחטו לשם כולם וכל הנמנין עליו יכולין לחזור ולמשוך ידיהם בעוד שהוא חי אבל משנשחט לא אמר הריני שוחטו לשם כל מי שירצה לימנות עמי לאחר שחיטה או לשם מי שיבא ראשון לימנות עמי אינו כלום ואין אומרין הוברר הדבר שלשמו נשחט מכל מקום האומר לבניו הריני שוחט על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים דנין אותו מן הסתם שלא נתכוין אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את אחיו עמו ואלמלא טעם זה אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וכל שכן האחרים שכבר נשחט קודם מנינם ואין יכולין עוד לימנות והוא שתמה קאי אבישרא ר"ל שכבר נשחט וממני להון אלא לאו דאוריתא ואם תאמר אם כן למה להו לאבוהון דלימא להו לא אמרה אלא כדי לזרזם על הדרך שביארנו וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות וכו' ולא אמר בנות זוכות שאף הבנים זכו עמהן ושוחט אדם על ידי אשתו ובניו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים שלא בידיעתם אלא שאם מיחו מיחו ואם שחטו לעצמן הרי זו מחאה כמו שיתבאר במקומו:

    Meiri on Nedarim 36a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    ברש"י אשמו קתני כו' הד"א פגול לא יחשב כו' הד"א חלב על חבירו שכן כו' דאורייתא הוא מדתנן כו' הד"א הקטנים דאורייתא הד"א קטנים מיירי הס"ד כצ"ל:

    ברא"ש דעת בעלים הס"ד על חבירו דכיון כו' אינן זוכין הס"ד:

    בר"ן ממתניתין משום דכיון כו' דאין דנין אפשר כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Nedarim 36a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    אימא דם חטאת ואשם של מצורע דהוי קרבן דמחוסר כפרה והני אין צריכין דעת דהא אשכחן ממשמעות דקרא דאדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו דכתיב זאת תהיה תורת המצורע בין גדול בין קטן וקטן ודאי לאו בר דעת הוא. הרי"ץ ז"ל.

    ואי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול לימא ליה לתקוני שויתיך ולא לעוותי. קשיא לי והא אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה רבה מיהא וכדאמרינן בעבודה זרה. וי"ל דהני מילי בשאר איסורין אבל הכא איבעי שליחות כשהוא משנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן. אלא כנוחר ולא הוי פיגול וכשר מיהא לא הוי ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא ליה כן נראה לי. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הריטב"א ז"ל: וא"ת היכי אמרינן אי שלוחי דידן הוו נימרו ליה בעלים לתקוני שדרתיך והא אפילו שאינו שלו אדם אוסר במעשה רבה מיהא. ויש שתירצו דלא דמי הא דהכא לההיא דהתם משום דהתם עשה מעשה שלא היה לו לעשות ששחט בהמת חברו לעבודה זרה או ניסך יינו לעבודה זרה אבל הכא כבר שחט הזבח כהלכתו ולא עשה מעשה שאין לו לעשות אלא שחישב לעשות אחת מן העבודות חוץ לזמנו או חוץ למקומו ואין זה מעשה. עד כאן.

    וזה לשון הרי"ץ ו"ל שפגלו שחשבו בעבודת הקרבן מחשבת פיגול חייבין לשלם לבעלים כדמפורש בגיטין. אמאי פיגולן פיגול הואיל ושגג במחשבתו והוא אינו חייב לשלם יכול למימר ליה לא היה בדעתי לעשותך שליח אלא לתועלתי אבל להזק שלי לא דאין אדם אוסר בכי האי גוונא דבר שאינו שלו מאחר דליכא מעשה כדאמרינן במסכת חולין המשתחוה לבהמת חבירו וכו' לא אסרה אלא אם כן עשה בה מעשה. עד כאן. שאני גבי פיגול דאף על גב דאין אוסר דבר שאינו שלו וגם לא שלחו אלא לתקוני כיון דגלי קרא דבמקריב תלוי הוי כאילו אמרו לו הבעלים עשה לדעתך (ונראה לי דהא) אמר המגיה אפשר דצריך לומר: והוי ליה כהא דאמרינן בשילהי השוחט עשה בה מעשה אסרה ולעולם שליח הבעלים הוא. המקריב מהא דריש דאי ממקריב לגופיה איצטריך. הרא"ם ז"ל. יביא אדם חטאת חלב על חברו קרבן שבא על חטאת שעשה כגון שאכל חלב ודם או שאר איסורין ובעבור שרובם באים על אכילת חלב בשוגג קרי ליה חטאת חלב. הרי"ץ ז"ל. אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חברו שלא מדעתו אף על פי דלא הוי מחוסר כפורים דגבי חטאת חלב אף על גב דלא הביא כפרה אוכל בקדשים דארבעה מחוסרי כפורים הן ותו לא. פירוש.

    שהרי אדם מביא קרבן על בניו וכו' הכי נמי מצי למימר שהרי אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדאפקי מקרא דלעיל אלא מעתה דילפת איפשר משאי אפשר שאתה אומר כי היכי דלא בעינן דעת קטנים הכי נמי לא בעינן דעת חברו יביא חטאת חלב על חבירו שלא מדעתו שכן אדם מביא על אשתו שוטה. והשתא מצי למימר התם מנלן דהא לא אשכחנא שיביא אלא במחוסרי כפרה והיינו דמי דמסיק היכי דמי דהא לא אשכחנא שיביא. שטה.

    אלמה א"ר אלעזר הפריש חטאת חלב על חבירו לא עשה כלום צריך עיון דברייתא היא בערכין בפרק האומר משקלי על חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמיו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא ומוכח התם דבחטאת ואשם בעי דעת בשעת הפרשה ובשעת כפרה ובעילה פליגי התם שמואל ועולא ומילתא דרבי אלעזר ליתא התם. הרא"ם ז"ל. אשתו שוטה תירוצא היא לא ס"ד דמה שאדם מביא על אשתו חטאת חלב הוא אלא קרבן יולדת לבד דחטאת חלב לא איפשר דהיכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה לאו בת קרבן היא ואם אכלה כשהיא פקחת ונשתטית הא אמר רבי יוחנן דהשטות דוחה את האדם מן הקרבן המחוייב קודם שנשתטה ואפילו הוי עתה פקחת כל שכן אם היא שוטה עכשו דאין בעלה חייב להביא קרבן בשבילה. ואם כן מכאן לא תיקשי לרבי יוחנן אלא תרצה להקשות לרבי יוחנן כך תקשי יביא פסח על חברו דאשכחן בעלמא שמחוייב האדם מדין תורה להביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים ולא יתכן להיות כן לפי האמת דהא א"ר אלעזר דהעושה כן לא עשה כלום. הרי"ץ ז"ל.

    שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים אף על פי שצריכין למנות על הפסח שפסח אינו נאכל אלא למנוייו ולהם אין דעת למנות מועיל דעת אביהם למנותם דהא כתיב שה לבית דמשמע שאמרה תורה שישחוט אדם פסח על כל בני ביתו ואפילו על הקטנים. ולדבריך שאתה למד למחוסרי כפרה דלא בעינן דעת אפילו בגדולים מדלא בעינן דעת בקטנים הכי נמי יביא פסח על חבירו וימננו שלא מדעתו מדאשכחנא דמימני קטנים שלא מדעתם. ומתרץ אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא. פירוש המנאת שה לבית לאו דאורייתא מה שאמרה תורה שה לבית לאו משום דלהוו דעת האב להמנותם במקום דעתם דאלו בעי המנאה לא הוו אכלי מפסח דהמנאתם לאו כלום היא ודעת אביהם לא מהני. אלא הא דאמר רחמנא שה לבית לאו דאורייתא שיאכלו הקטנים מפסח אביהם ואף על גב דלא בני המנאה נינהו אכלי וגזירת הכתוב היא להאכיל פסח שלא למנוייו בבני ביתו דכתיב שה לבית. אי נמי לא מיתסר פסח שלא למנוייו אלא בגדולים דבני המנאה שמצווין בעשה דתכוסו על השה אבל היכא דלאו בני המנאה נינהו לא מיתסרי מידי דהוה אנשים בראשון דהוי רשות דאכלי שלא אסרה תורה אלא במצווין בעשה דתכוסו כדפרי'. והא דאמר רבי זירא בפסחים דשה לבית דאורייתא (מכל מקום) הכי קאמר להאכילם שה שלא בהמנאה קאמר אבל המנאתם לאו הויא דאוריתא. ממאי ידעינן דהמנאת קטנים לאו דאורייתא מדתנן בפסחים בהאשה האומר לבניו הריני שוחט כו' ואי אמרת שה לבית אבות דאורייתא מן התורה להמנותם ובלאו המנאה לא מצי אכלי על בישרא קאי אחר שנשחט היכי מצי לאמנויי אחיהם הראשונים את האחרים והתנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט. אלא ודאי לא בעי המנאה אלא כיון דלא בעי המנאה למה להו דאמר להון אבוהון הריני שוחט וכו' שממנין אותן ומתרין כדי לזרזן במצות אבל המנאה לא בעי. תניא נמי הכי וכו' דכדי לזרזן הוי מעשה היה וכו' ונמצאו בנות זריזות אלמא דמשום לזרוזינהו עביד ובפסחים בפרק האשה אמרינן טעמא אחרינא דהא דאמנינהו על בישרא משום (דאזמני) דאמנינהו מעיקרא קודם שחיטה ובנים גדולים קאמר דבעי המנאה לפי ההוא טעמא. (ואין) ואיפשר לתרץ דתרי טעמי נינהו דהכא לרבי יוחנן קיימנא והתם לא רבי יוחנן קאמר לה אלא תלמודא קאמר לה אבל לרבי יוחנן טעמא לזרזן כדאמרינן הכא משום דלא בעי המנאה. ורבי אמר לי דלאו תרי טעמא נינהו ובפסחים לא מוקי לה בדאמנינהו מעיקרא והתם הכי פירושו יש ברירה ומתרץ לזרזן במצות ולאו משום דבעי המנאה דכיון דקטנים נינהו לא בעי המנאה דשה לבית כתב שיאכילם האב בלא המנאה דייקא נמי דקתני ומזכה אחיו עמו (דהימיני) דהיינו לאחר שחיטה. אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר פירוש אי (מאי) מצית למימר דמתניתין בגדולים דבני אמנויי מעיקרא ובדאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה לירושלם ראשון שפיר כלומר יפה הוכחת ממתניתין דיש ברירה. אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא שלא זכו האחין עד לאחר שחיטה כדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ראשון כיון שהגיע שאותו ראשון לא זוכה לאחיו עד לאחר שחיטה ואז אינן בני המנאה דבתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו הילכך כיון שהמשנה מוכחא דלאחר שתישחט קאמר אלמא בקטנים דלאו בני המנאה מיירי כדכתיב שה לבית אבות ואם כן למה המנה אותן אם לא לזרזן ולעולם בקטנים קאמר ולא בעי המנאה מהאי טעמא דאמרי הכא שה לבית כך שמעתי מרבי. שטה. וכן כתב הרא"ם ז"ל.

    ויש לשון אחר בפסחים דבגדולים מיירי ובאמנינהו מעיקרא ורבינו תם מיישבו גם לפי זה ואין הלשונות חלוקים. והכי קאמר התם שמע מינה יש ברירה ומתרץ כדי לזרזן במצות וקטנים היו ולא בעי המנאה מגזרת הכתוב דשה לבית כדפריש' והכי פירושו דהא נמי בלאחר שחיטה מיירי מדקתני ומזכה אחיו עמו אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא ומצית למימר דבגדולים מיירי דבני אמנויי נינהו מעיקרא ובאמנינהו קודם שחיטה ועל מי שיעלה ראשון לירושלם שמע מינה דיש ברירה ממתניתין אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא ומפרש אתה המשנה כמשמעה דלא אמנינהו מעיקרא דכן משמע מדקתני הריני שוחט על מי שיעלה ומזכה אחיו עמו משמע נמי דלאחר שחיטה קאמר ובתר דאשתחיט מי מצי לאמנינהו והתנן נמנין וכו' אם כן קשיין מתניתין אהדדי לפירושך אם אתה מפרשה כמשמעה אלא על כרחך בקטנים מיירי והא דמשמע דאמנינהו לאחר כן דקטנים אינן צריכין הזמנה ולזרזן במצות אזמינהו ולא משום דצריך הזמנה דשה לבית לאו דאורייתא כמו שפירש כאן רבינו תם ועיקר. מצאתי. ויש אומרים דהתם ירד להשוות שתי המשניות בדאמנינהו מעיקרא ובכאן לא ירד לכן. עד כאן.

    Shita Mekubbetzet on Nedarim 36a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' שכן אדם מביא על אשתו שוטה כר"י קשה לי הא מה דאמרינן לעיל גבי יולדת שכן מביא על אשתו כר"י היינו כיון דחיובי קרבן דאשה על בעלה מוקמי לקרא דזאת תורת היולדת לרבות אשתו שוטה וכמ"ש הר"ן שם אבל בחלב דלא כתיב תורת ליכא רבויא ובאמת אין מביא על אשתו שוטה כיון דצריך דעת וצלע"ג:

    Gilyon HaShas on Nedarim 36a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת נדרים, דף ל״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־276 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 114 מילים

      נפתחת ב״מתיב רב שימי בר אבא: אם היה…״

      חכמים: רב שימי בר אבא, אבא.

    2. קטע 220 מילים

      נפתחת ב״דם חטאתו של מצורע ודם אשמו של…״

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״תנן: (משנה גיטין ה, ד) הכהנים שפיגלו…״

    4. קטע 425 מילים

      נפתחת ב״אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו…״

    5. קטע 514 מילים

      נפתחת ב״אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא (ויקרא…״

    6. קטע 647 מילים

      נפתחת ב״גופא, אמר רבי יוחנן: הכל צריכין דעת…״

      חכמים: רבי יוחנן, רבי יהודה, רבי אלעזר, רבן על.

    7. קטע 712 מילים

      נפתחת ב״אשתו שוטה היכי דמי? אי דאכלה כשהיא…״

      חכמים: רבן היא.

    8. קטע 826 מילים

      נפתחת ב״ואי דאכלה כשהיא פקחת, ונשתטית הא אמר…״

      חכמים: רבי ירמיה, רבי אבהו, רבי יוחנן.

    9. קטע 926 מילים

      נפתחת ב״אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו,…״

      חכמים: רבי אלעזר.

    10. קטע 1011 מילים

      נפתחת ב״אמר רבי זירא: ״שה לבית אבות (שמות…״

      חכמים: רבי זירא.

    11. קטע 1139 מילים

      נפתחת ב״וממאי מדתנן: (משנה פסחים ח, ג) האומר…״

    12. קטע 1222 מילים

      נפתחת ב״אלא למה להו דאמר להון אבוהון? כדי…״

    13. קטע 134 מילים

      נפתחת ב״ותורם את תרומותיו כו'.…״

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: נדרים דף ל״ו ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026