מסכת נדרים דף נ״ד עמוד א׳

ירושלמי - הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ביבש, נשמעינה מן הדא אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש, לא אמר אלא פול המצרי דבר שיש לו גורן הא דבר שאין לו גורן אסור אפילו יבש.

גמרא - והא מן ירק נדר.. ולרבי עקיבא פריך דהאי איהו לא נדר אלא מן הירק, וזה אינו ירק אלא פרי, ופול המצרי לח לא קשיא ליה דאף על גב דהוי פרי, כיון דעיקרו עומד להאכיל יבש ולעשותו גורן הוי בכלל ירק, אבל דלועין קשיא ליה. ואיכא למידק והא טעמא דרבי עקיבא מפורש בהדיא במתניתין משום דמימליך עליה שליח, ויש לומר דהכי קאמר אף על גב דמימלך עליה שליח היכי אפשר דאסור דהא פרי הוא, ואסיקנא באומר ירק המתבשל בקדרה, וכיון דאמר הכין, ועוד דמימליך עליה שליחא אסור, ורבנן סברי אדרבה אף על גב דאמר הכין, כיון דאיצטריך שליחא לאמלוכי עלייהו לאו מיניה הוא.

באומר ירק קדרה עלי, ודלמא ירק הנאכל בקדרה קאמר - פירוש הנאכל בקדרה להטעים את התבשיל כשום ובצלים. תמיהא לי ומאי קושיא דהא כיון דאיכא למימר הכין ואיכא למימר הכין דהא דלמא קאמרי, דינא הוא דנאסור אותו אף בדלועין ובשאר ירקות, דהא סתם נדרים להחמיר וספיקא דאורייתא לחומרא, ומסתברא לי דהא דאמרינן ודלמא ירק הנאכל בקדרה קאמר, לאו למעוטי שאר ירקות חוץ מירק הנאכל בקדרה קאמר אלא למעוטי דלועין, וטעמא דמלתא משום דדלועין מן הסתם אינן בכלל ירק, אלא שאתה בא לרבותו ולאוסרו מתוך יתור לשונו שאר ירק הנאכל בקדרה, ואמאי, כיון דסוף סוף אינו בכלל ירק, אף כשאמר ירק הנאכל בקדרה לא בא אלא לרבות ירק הנאכל להטעים את הקדרה, ולעולם שאר ירקות אסורין משום דבדלמא לא שרינן להו, אלא שלפי פירוש זה יראה דנודר סתם מן הירק אינו אסור בירק הנאכל בקדש, דאי לא למה ליה לרבויי וצריך לי תלמוד. ואסיקנא.

באומר ירק המתבשל בקדרה, הא בסתם אי נמי באומר ירק הנאכל בקדרה אינן אסור בדלועין. מיהו בירושלמי אמרו דלא נחלקו אלא בדלעת מצרית אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו בה שהיא בכלל ירק, דגרסינן התם [שם] מה פליגי בדלעת מצרית, אבל בדלעת יונית כולי עלמא מודו שהיא כירק, רבי קרספא בשם רבי יוחנן קורא וקרובתא דאנן אכלין דלעת יונית אינון, וכיון שכן נראה דאפילו בנודר סתם בזמן הזה אסור אף בלדועין, שהרי אין אנו בקיאין בדלעת מצרית ויונית, ועוד מדאמר ר' קרספא משמיה דרבי יוחנן דכל אילין דאנן אכלין דלעת יונית אינון, משמע שהמצרית מרה היא וצריכה למתקה בקדירה, ושלנו מתוקים הם כיונית. ירושלמי [שם]: רבנן אמרין אין הדלועין בכלל הירק, אף למדת הדין כן, ירקא של גנה זו מכור לך והיו שם דלועין, על דעתיה דרבי עקיבא מכורין, על דעתייהו דרבנן אינן מכורין, אף בהפקר כן [אף בהקדש כן – לפי השי"מ].

הא דאמר אביי מודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה - איכא דמפרשי דאכל מידי דמימליך עליה שליחא קאמר, ואיכא מאן דמפרש דדוקא בירק ודלועין קאמר, וזה נראה לי נכון. (ואם איתא בברייתא) [דאם איתא כפירוש הראשון אברייתא – לפי השי"מ] דהנודר מן הבשר, הוה ליה למימר הכין ואנא ידענא דכל שכן בירק ודלועין, ועוד דבסמוך נמי משמע הכין לכאורה, גבי ההיא דאמר לשלוחו תן בשר לאורחין ונתן להם כבד, וכדכתיבנא עלה בסייעתא דשמיא, וטעמא דפטר רבי עקיבא בדלועין וירק טפי מבשאר הנמלכין, משום דדלועין פרי ואינו דומה לירק, ואפשר דלא אלימא המלכת שליח לשווינהו בכלל ירק, אבל כבד שהוא קרוב יותר לבשר דין הוא שהמלכת השליח תעשנו כמינו לגמרי, תדע לך שהרי מודה רבי עקיבא בדלועין, שאילו הנודר מן הירק סתם אינו אסור בדלועין אלא אם כן אמר ירק המתבשל בקדרה, ואילו הנודר מן הבשר סתם אסור בראש וברגלים ובכבד כדברי רבי עקיבא, אלמא בדלועין הוא דאיסתפק ליה לרבי עקיבא. כן נראה לי.

ואי רבי עקיבא הא אמר כל מידי דמימליך עליה שליחא מיניה הוא, למעול בעל הבית ולא למעול שליחא. איכא למידק ואי רבי עקיבא היכי מעל בעל הבית, דהא אמר אביי דמודה רבי עקיבא לענין מלקות שאינו לוקה, והכין הוה ליה לאקשויי לא למעול לא בעל הבית ולא שליח. ויש לומר דלא אמר אביי אלא לגבי ירק ודלועין וכדאמרינן לעיל, אי נמי איכא למימר דרב חסדא לא הוה שמיעא ליה הא דאביי ואביי נמי דאמר מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאמלוכי ביה היינו כסברתיה, לומר דמודה רבי עקיבא דאינו ברור שיהא מיגו אלא להחמיר אמר כן, ולפיכך צריך השליח לימלוך בו, והקשו בתוספות [כאן ד"ה מיניה או] לפי זה דאם כן שליח אמאי מעל. ומיהו לדידי לא קשיא לי דודאי השליח דינא הוא דלמעול, דכיון שצריך לימלך ואינו נמלך גלי אדעתיה דלא מתורת שליחות בעל הבית הוא דקא יהיב להו אלא מדעתו. ונראה לי דעל כרחין אית לן למימר הכין לכל הפירושים, משום דקא קשיא לי מאי קאמר אביי מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי ביה, דאם כן נמצאת אומר דכשאמר לו תן בשר הכבד אינו בכלל דבריו עד שימלך בו השליח. שאילו היה הכבד בכלל דבריו ובכוונתו מפני מה צריך לימלך [בו – לפי השי"מ], דהא חשבינן ליה כאומר לו תן להם בשר או כבד, אלא ודאי לא הוי כבד בכלל [בשר שאמר לשלוחו. ואם כן אפילו כשנודר מן הבשר לא יהיה הכבד בכלל – לפי השי"מ] נדרו, אלא ודאי שאנו צריכין לומר דפעמים שהאדם מכניס בכלל דבריו כל מה שהוא ממין הדבר שאסר עליו, וכיון שכן בנדרים אסור בכלל שסתם נדרים להחמיר, אבל לגבי שליח כיון שלא אמר אלא בשר סתם, ופעמים שאין דעתו אלא על בשר ממש ולא על מינו עד שימלך בו שליח, נמי הוה ליה לאימלוכי, וכי לא ממליך גלי דעתיה דלא מדין שליחותיה יהיב להו, אלא עוקר שליחותיה ויהיב להו מדעתיה.