מסכת נדרים דף נ״ח עמוד א׳

כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל - שאפשר לתקנו ולעשר עליו ממקום אחר, ובשלהי עבודה זרה [עג, ב] מפרש טעמא אחריני, ושם כתבתי בארוכה בסייעתא דשמיא.

יש מי שגורס - אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא. ופירש כך אף אני לא אמרתי שיש לה שיעור אלא לביעור, כלומר שאם נטע של ששית בשביעית, והוסיף כל שהוא, בטלו אותן גדולין לגמרי לגבי העיקר הרוב שהוא של היתר, ואינו אסור לגמרי כדין גידולי שביעית, אלא מותרין באכילה, והוא שיבערום כלומר שיאכלם קודם יציאת שביעית, אבל לאכילה לאחר שביעית, כלומר אם נתערבו לו פירות שביעית בשל שמינית, בכי הא תנן השביעית אוסרת במינה במשהו, אלמא אתו גידולי היתר ומבטלי איסור, ודחה הא נמי לחומרא שאני. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחך לא איבעי ליה לישראל איש כפר ימא [אלא בגידולין, ולא בפירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית, וכדכתיבנא לעיל, דאם איתא למה ליה – לפי השי"מ] לדחוקי נפשיה ולמינקט בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ליבעי פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית. ועוד דמאי קא משני הא נמי לחומרא דאם בתערובת פירות שביעית שנתערבו בפירות שמינית הלכו בהן לחומרא כל שכן בגידולין ועיקר. ואינו נראה כלל ועיקר, אלא הכי גרסינן אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה כל שהוא בנותן טעם. ונראה לי דהכי קאמר אף אני אומר שלא אמרנו שם בשביעית שאוסרת בכל שהוא אלא לביעור, ולא אמרתי לאו דוקא ואמת ניתא קאמרוה כאילו הברייתא אומרת כן, וכמוה [מכילתא פרשת בא פרשה י"ז] בעבור זה לא אמרתי אלא כשיש מצה ומרור מונחים לפניך, וכן היא בירושלמי [פרק ששי הלכה ג'] של מסכת שביעית דגרסינן התם, אמר להם לא אם בשביעית שאוסרת כל שהוא אלא בביעור, אבל באכילה בנותן טעם.

לביעור - פירשו המפרשים אם נטע בצל של ששית בשביעית וגדל בשביעית כל שהוא חייב לבערו [באכילה שיאכלנו קודם הביעור – לפי השי"מ] כאילו כולו משביעית, דאתו גידולי האיסור ומבטלין העיקר של היתר ששית, אבל לאכילה כשנתערבו פירות שביעית בפירות שמינית בזה ודאי נתנו ליה חכמים שיעור בנותן טעם, אלמא לא אתו גידולין של שביעית ומבטלין את העיקר של ששית, והכא נמי בצל של שביעית שנטעו בשמינית ורבו גידולי על עיקרו אתו גדולי היתר ומבטלין את העיקר. ודחי

ודלמא הא נמי לחומרא - אבל להקל כגון בצל שביעית שנטעו בשמינית עדיין תיבעי. וגם זה אינו מחוור בעיני, דקשיא לי טובא דהיכי תיסק אדעתין דמשום ביטול הוא, וכי היכן מצינו שהמיעוט מבטל את הרוב, ואנן לא איבעיא לן אלא בשרבו גידוליו על עיקרו, הא בשרבה עיקרו על גידוליו פשיטא דאין המיעוט של גידולי היתר מבטלין ומתירין את העיקר. אלא דלגבי בצל של ששית שנטעו בשביעית שאוסרת בכל שהוא, לומר שהוא צריך לבערו באכילה בשביעית לא מדין ביטול [את ההיתר, כלומר שנתבטל ההיתר לגבי האיסור הוא, אלא שאין האיסור בטל לגבי – לפי השי"מ] ההיתר, ומחמת האיסור שבו שאינו יכול להתברר מתוך ההיתר אתה בא לחייב כל הבצל לביעור אכילה בשביעית, ואם כן מאי קא מייתי מינה לבצל של שביעית שיתבטל לגבי גידולי ההיתר. אלא נראה לי דהכי קא דייק, מדקתני שחייב לבערו מחמת גידולי האיסור, אלמא אין איסור שביעית מתבטל לגבי רוב ההיתר ואפילו גידולין לגבי העיקר, והוא הדין וכל שכן לעיקר של שביעית שאינו בטל לגבי הגידולין שרבו עליו, ומשני ודלמא הא נמי לחומרא, כלומר התם הוא שהחמירו עליו כיון שאפשר לתקן בביעור אכילה, אבל הכא שאם אתה אוסרו ילך לאיבוד ואפילו הגידולין דלמא בטיל הוא לגבי הרוב. כן נראה לי.

ולעיקר הא דתניא אף אני לא אמרתי אלא לביעור - יש מפרשים כגון בצל של ששית שנכנס בשביעית והוסיף כל שהוא. והקשו בתוספות [כאן ד"ה אמר להם] דאם כן היינו ספיחי ששית שנכנס בשביעית ותניא כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב, ועוד דאין גידולי כרוב שביעית אוסרין בכל שהן, וכדתניא בסמוך בצלים שירדו עליהם גשמים וצמחו אם עלין שלהן שחורות אסורין הוריקו מותרין, ולגבי כלאים נמי כהאי גוונא דאין אוסרין במשהו אלא בעינן תוספת אחד במאתים, וכדאמרינן במעביר עציץ נקוב בכרם, ומשום כך פירשו בתוספות דהא בבצל של ששית שנטעו לכתחלה בשביעית, ומשום הכי כיון שנעשית איסור בידים בתחלת נטיעתו גזרו עליו ואסרוהו בתוספת כל שהוא, וכענין שאסרה תורה בכלאים זרוע מעיקרא בהשרשה, וזרוע ובא בתוספת, כלומר זרוע באיסור מעיקרו אוסר בהשרשה לבד, אבל זרוע קודם נטיעתן בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב.

ודילמא במדוכנין - כלומר שדכן ושחקן קודם נטיעתן דכיון שדך בטל חשיבותן ומתבטלין לגבי הרוב.