מסכת נדרים דף ז׳ עמוד א׳

מעמך כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך:

לנפקותא בעלמא כלומר והדין זוז אחר ליהוי לי להוצאה ודבורא הוא דלא אסקיה דלא גמר דיבורו דאמר עלי לנפקותא:

דכתיב בפיך כאשר דברת בפיך יצא מפי צדקה (ישעיהו מ״ה:כ״ג):

או דלמא שאני צדקה להכי אית לה יד דלא חזיא אלא לעניים אבל הפקר דהא נמי אפי' לעשירים חזי מי אמרת דיש להן יד:

יש יד לבית הכסא היכא דלא אמר בפירוש דלהוי בית הכסא מי הוי הזמנה ואסור להתפלל בו:

חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא:

מנודה אני לך כלומר כמנודה שאסור לההנותו כך אהא אסור ליהנות ממך:

ר׳ עקיבא היה חוכך בזה להחמיר כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור:

הפקר היינו צדקה דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים ומסיק מ"מ הפקר הוי לעניים ולעשירים:

ואם תמצא לומר דאין היקש למחצה וא"ת שפיר קאמר דאין היקש למחצה ומאי מיבעיא ליה גבי צדקה י"ל דשאני הכא דסברא הוא שלא לעשות ההיקש אלא לענין בל תאחר הכתוב שם שהרי כמה דברים הכתובים באותו פסוק שחלוקים זה מזה בכמה ענינים ולא נכתב שם אלא לענין בל תאחר:

הפקר היינו צדקה דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים ומסיק מ"מ הפקר הוי לעניים ולעשירים:

יש יד לבית הכסא ה"נ לא מספקא ליה דאורייתא אלא חומרא בעלמא מדרבנן מספקא ליה אם החמירו לענין לאסור כך לדבר ק"ש כיון דביה"כ [שאמרו] שאין בו צואה (אי נמי) כיון דיש זימון כדמסיק אם כן תאסור ע"י דבור בעלמא כמו אינך הפקר וצדקה דמ"מ מדרבנן מיבעי ליה דהא לא איתקש:

מכלל דיש זימון כאן משמע דאפי בדיבור בעלמא בעיא ליה דשמא יש זימון ובשבח מוכח דגם בעשיה מבעיא [דשמא] אין זימון ומוקי התם בחדתי שבנאו לכך וכן האמת והבעיא הויא בין בדבור בין במעשה:

הזמינו לבית הכסא הזמינו לבית המרחץ מהו בשבת (פ"א דף י) פ"ה ול"ג למרחץ דקמייתי התם בעיא דרבינא הזמינו לבית הכסא וקאמר התם מאי לאו ה"ה למרחץ מיהו יש לישבו דגריס ליה הכא אע"ג דרבינא לא הזכיר בבעיא רק בית הכסא כדמוכח בשבת מ"מ התלמוד הזכיר כאן המרחץ לפי מה דס"ד התם ה"ה למרחץ:

חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא:

תיבעי לך פי' כמו תיקו ולשון נדרים משונה:

אמר רב פפא דנדינא ממך דכולי עלמא לא פליגי דאסור יש מי שפירש דנדינא בלחוד אסור, ואע"ג דלא אמר דלא אכילנא בהדך, ואפילו לשמואל דאמר במרוחקני ממך דאינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך הכא מודה, משום דהתם הוא דמורחקני לא משמע אלא דלא יתיב בד' אמות דידיה, אבל נדינא מינך משמע שיהא (יטול) [נטול לפי הש"מ] ממנו לגמרי וידים מוכיחות הוי, וכן כתוב בתוס'. ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור, דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דדילמא לישנא דמשמתינא הוא, אבל אמר שאני אוכל לך י"ל דלישנא דנדויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (הפלאה פ"א ה"ד) שכתב אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול. ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן. ויש מפרשים דבכלהו אי לא אמר שאני אוכל לך לאו כלום הוא, דלא עדיף נדינא ממך ממרוחקני ממך, ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הוי, ובין לר' עקיבא בין לרבנן מותר, ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוה דקאמר משמתינא מנכסיה דרב יהודה, והלכך נדינא ממך בלחוד לכולי עלמא שרי. אבל נדינא מינך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר דלכולי עלמא אסור, ומשמתינא ממך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור, משום דלית הלכתא כר' עקיבא מחבריו, ועוד דאמר ר' חסדא בהדיא לית דחש לה לדר' עקיבא, וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך, דבהא אפילו לר' עקיבא מותר דליכא ידים מוכיחות, וכן דעת הרמב"ן נר"ו. ירושלמי (כאן פ"א ה"א): ר' עקיבא היה חוכך בזה להחרים את כל נכסיו, כמה דתימא יחרם כל רכושו והוא יבדל וגו', מה עבדין ליה רבנין חומר הוא בנדוי בית דין. וכתב הרב ר' ברוך בר שמואל בפירושיו, מהא שמעינן בהדיא שמנודה שנידהו בית דין אסור ליהנות מכנסיו כלל, ואיתסרו אכולי עלמא כל שכן מוחרם עכ"ל. ושמא לא אמרו אלא בבית דין וכל (של לפי הש"מ) ישראל כי התם, שאפילו העובר על גזירתם ורחמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן, מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום, כדכתיב יחרם כל רכושו, אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא, ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינא שמן הדין יש להם לעשות כן, וכיון שכן סתמן כפירושן.

אמר רב פפא נדינא ממך דכולי עלמא אסור פי' כשאמר נדינא ממך שאני אוכל לך דאי לא ידים שאין מוכיחות הוא דלא אתינן למימר אלא דנדינא לישנא דרחוקה הוא כמרוחקני ממך ולא עדיף מיניה וכדמפרש רבינו ז"ל וכל לשונו מבואר בעצמו ואינו צריך פי':

כתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא דכתיב בפסקין דיליה מנודה אני לך שאני אוכל לך אסור פי' פסק הלכה כר"ע שחוכך בו להחמיר ולפי' אסור ואינו לוקה דקסבר דלא דחי רב חסדא לדר' עקיבא אלא במשמתינא אבל במנודה אני לך הלכתא כוותיה. אמר לו נדינא מינך הרי זה אסור ליהנות לו פי' ואע"ג דלא קאמר שאני אוכל לך דסבר הרב ההוא דמאי דאמרינן בגמרא אמר רב פפא נדינא מינך דכולי עלמא אסיר כפשטיה הוא אע"ג דלא אמר שאני אוכל לך וליכא למימר שכוונת הרב. ההוא כשאמר שאני אוכל לך וארישא דמילתא סמך דא"כ לא הוה ליה לאיתסורי אלא מאכילה ואמאי כתב אסור ליהנות לו אלא ודאי כדאמרן ולית הלכתא כוותיה אלא כמו שכתב רבינו ז"ל נכון ועיקר:

וכן נסתפקו בצדקה אם יש לה יד מוכיח אם לאו וביררו בה שאם אמר הדין זוזא לצדקה ואמר אחר כן והדין נמי צדקה גמורה אבל אי לא אמר נמי ולא נתבררה ואף זו מחמירין בה וכן שאלוה בהפקר וכגון שאמר הרי זה הפקר ואמר אחר כן וזה ובזו יראה שכל שלא זכה בו אחר אין מניחים אותו לזכות ואם קדם וזכה אין מוציאין ממנו:

ממה שנאמר בסוגיא זו הפקר היינו צדקה למדו קצת מפרשים שההפקר כנדר לענין שאינו יכול לחזור בו ואף גדולי המחברים כתבוה בהלכות נדרים כן ומכל מקום אין ראיה מזו לדעתי שהרי אף הוא מספק לומר שאין הפקר כצדקה ומשום דהפקר חזי לעשירים כלעניים:

בית הכסא אע"פ שאין בו צואה כבר ביארנו במס' ברכות שאסור לקרות שמע או להתפלל כנגדו אבל אם הוזמן לבית הכסא ולא נעשה עדין בית הכסא ר"ל שלא התחילו עדין ליפנות בו לקרות כנגדו מותר אבל בתוכו הדבר בספק אם יש זמון לבית הכסא אם לאו ואע"פ שבשאר דברים אמרו הזמנה לאו מילתא היא שמא בקרית שמע ותפלה החמירו והדבר בספק ולא עוד אלא שאף כשתאמר בו יש זמון נתחדש לנו בו ספק אחר אם יש יד להזמנה זו אם לאו ואם אמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא ואמר והדין נמי זו בכלל הראשונה היא שאין זה יד אלא הזמנה גמורה אלא דאמר והדין ולא אמר נמי ואע"פ כן יד מוכיח הוא אלא שעל צד רחוק אפשר לדון את דבריו לתשמיש בעלמא ולא הובררה וזו ודאי נראה לפסוק בה לקולא חדא דהא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא ועוד שהרי תרתי ספיקי נינהו דהא זמון עצמו ספיקא הוא כמו שכתבנו ולמדת שבהוזמן בהדיא מיהא אסור לקרות בתוכו לכתחלה וכמו שכתבנו במסכת ברכות ובית המרחץ של מים חמין כל שרחץ בו אדם אע"פ שאין בו אדם עכשו אסור להתפלל בתוכו כמו שביארנו במסכת שבת אבל זמון מיהא אע"פ שבסוגיא זו נשארה בספק לפי מה שביארנו במסכת ברכות ובמסכת שבת אין זמון אוסרו כלל וכל שלא רחץ בו אדם מותר להתפלל בתוכו:

כבר ביארנו במשנתנו במנדה אני לך שלדעת תנא קמא אינו כלום שלשון נדוי ושמתא הוא ואינו מצוי לחצאין ולדעת רבי עקיבא הלשון מספק אם מענין שמתא שלא לדונו בכלום אלא כמפליג בחירום שאין נדוי מצוי לחצאין אם לשון רחוק לדונו כמרוחקני ממך שאם צירף בו מה שאוכל לך יהא אסור באכילה מכל מה שלו ואם לא צירף בו כן יהא אסור לישב בארבע אמות שלו והלכה כדבריו ואסור אלא שאינו לוקה וכן ביארנו במשמתינא מינך שאינו כלום שאין זה לשון שמתא ואינה חלה לחצאין וייעדנו לבאר בנדינא מינך שלדעתנו דינו כמרוחקני ממך ושיש מפרשים בו שאסור בכל מיני הנאה ונמצאת למד מדבריהם דנדינא מינך אף בלא שום צירוף לשון הנאה אסור מפני שלשון זה לדעתם משמע שיהא נטול מכל הנאה שבו לגמרי שאלו אמר נדינא מינך שלא אוכל לך באכילה הוא דאסור ולוקה הא בשאר הנאות לא ומכל מקום יש מפרשים שמחמירים בענין זה בלשון נדוי של שמתא ומפרשים שמנדה אני לך אם צירף בו שאני אוכל לך אסור באכילה ולוקה ולא נאמר שחוכך אלא בלא צירוף ולאיסור הנאה שנסתפק אף הוא לשון נדוי לדון בו כל איסור הנאה או לשון משמתינא מינך שלא היה חמור אצלם לאיסור הנאה או אכילה כלל אלא אם כן צירף בו לשון פרטי ואף בתלמוד המערב מוכיח כן והוא שאמרו שם רבי עקיבא היה חוכך לאסור כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו' מה עבדין ליה רבנין חומר בנדוי בית דין:

וכתבו בקצת תוספות שיש ללמוד מכאן שהמנודה שנדוהו בית דין נאסרו כל נכסיו בהנאה וכל שכן מוחרם הא המנדה את חבירו לא נאסר בנכסיו אלא שיש חולקין שלא לומר כן אלא בחרם בית דין של כל ישראל וכמו שמצינו בו אף חיוב מיתה כמו שמצינו בעכן ואני תמה אחר שנידוי הגמור אמור אצלם בלשון זה מה ראו להפריש בין נדינא למשמתינא והלא שמתא כנדוי וחמורה הימנה אלא שנראה שלא דנו אלא כפי מה שראו בזמנם ברגילות הלשונות ואפשר לפרש מפני שהשמתא אין המלה מונחת על ריחוק דברים שבממון אלא על עסקי עבירה ושם מיתה ונדינא הוא לשון כולל כל מיני ריחוק אף בלא נדוי עד שיש קורין מתוך כך בקמצות הנון וברפיון הדלת מלשון לנדה היתה ואין צריך בכך שאף בדגשות הדלת אפשר לפרשו ומתבל ינדוהו כמו שביארנו במשנה:

ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא ואין נראה כן שלא אמרה אף במשמתינא ואינו כן וראוי לפסוק כדבריו להחמיר לכתחלה ושאף חכמים לא ראינו במשנה שחלקו עליו בהדיא ואע"פ שבגמרא אמרו כי פליגי במנדה אני לך פירושו שמאחר שלא דברו בה חכמים וייחסה לרבי עקיבא ענין הדברים שלא היו חוככים בה כלל ויש שאין פוסקין כרבי עקיבא כלל ומדאמר רב חסדא לית דחש לה להא דרבי עקיבא כלום ומנדה אני לך שרבי עקיבא חוכך פירושו על ידי צירוף ואין הלכה כמותו ואין בו כלום אלא שדינו כמרוחקני מינך ונדינא מינך בלא צירוף אף הוא כחביריו ואם אמר נדינא מינך שאני אוכל לך בזו אמרו כוליה עלמא לא פליג דאסור וכן כתבו קצת חכמי הדורות ואין נראין הדברים:

בפירוש רש"י להכי אית לה יד כו' שיהא ודאי אסור הס"ד ואחר כך מ"ה לענין מלקות כו' כצ"ל:

ברא"ש העני עמך הס"ד בל תאחר הס"ד דמספקא ליה הס"ד איכא דלא תנא הס"ד כצ"ל:

בר"ן ולא שייכא באם ת"ל הס"ד וכצ"ל:

לשון הרחקה הס"ד ואח"כ מ"ה משמתינא מינך דכולי עלמא שרי דאפי' כו' כצ"ל:

אין יד לצדקה אם תמצי לומר יש יד לפיאה משום דבעל כרחו אבל צדקה דמדעתיה לא. וקשיא לי גבי צדקה אם בדעתו היה לצדקה למה לא נחייבנו משום נדיב לב דאמר בשבועות גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו. ושמא גמר בלבו פירושו שנתישב בלבו לעשות הצדקה ולא יתחרט אבל כאן לא נתישב עליו לבו כל כך. הרא"ם ז"ל. ובשיטה כתוב: ועוד איפשר דרב פפא כולהו בחד זימנא בעינהו ותלמודא קבעם כל חד באפי נפשה לפרשם. וכתב שם שלא הוצרך להזכיר רב פפא כי אם בפיאה לפי שכולם ענין אחד הם. עד כאן.

בפיך זו צדקה ובההוא קרא איתקש לקרבנות דדרשינן בראש השנה פרק קמא שדורש כל הקרא דמוצא שפתיך לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות וכו' לבל תאחר דכתיב בההוא קרא תשמור דהוא לאו לבל תאחר. הרא"ם ז"ל. וכן בשיטה וזה לשונו: לבל תאחר הוא דאיתקש דכתיב בההוא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית ואמרינן התם תשמור זו מצות לא תעשה וכדר' אבין והיינו בל תאחר. עד כאן.

יש יד לבית הכסא קא סלקא דעתין הזמנה מילתא היא והיכא דהזמינו לבית הכסא הוי כבית הכסא ממש ואסור לקרות שם קריאת שמע כדכתיב והיה מחניך קדוש. ומשום הכי בעי היכא דאמר והדין מי הויא הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע או לא הויא הזמנה ומותר לקרות שם. וקדייק תלמודא מדקמבעיא ליה לרבינא אידות מכלל דהיכא דאמר בהדיא פשיטא דיש הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע. ומשני חדא מגו חדא קמיבעיא ליה בעיא אחר בעיא מיבעיא ליה. ואף על גב דהכא לא איפשיט מידי מבית המרחץ שמעינן דאיפשיט ליה לרבינא גופיה פרק קמא דשבת דאין זימון דקא מתפלל אדם במרחץ חדש. ולא דמי לבית הכסא משום דנפיש זוהמיה. מתוך ששאל אם מועיל אם אינו מועיל הוצרך לשאול אם יש לו יד אם לאו ואם תמצי לומר קאמר.

תיבעי במקום תיקו השנוי בתלמודא גרסינן הכא ובמסכת הוריות תיבעי כלומר עדיין עומדת היא בשאלה שלא נפשטה בבית המדרש. והאי תיבעי אכל הני בעיא דבעינן לעיל קאי. שיטה.

הזמינו לבית הכסא ולבית המרחץ והא דאמר בפרק קמא דשבת וכו' ככתוב בתוספת. עוד יש לומר דודאי ממרחץ נמי בעי ואלא אי פשיט ליה מקשי ובהא תירץ דממרחץ איפשיטא דאין זימון. שיטה. ועיין תוס' שבת דף י' ע"א.

פיסקא ר' עקיבא היה חוכך כלומר מתחכך ומחזר בדבר להחמיר דמשמע כל אדם המחפש בדבר עומק מנענעו כל גופו כאדם המתחכך. בעל ערוך פירש מקוה כמו חוכה ופירוש להחמיר ולאסור וללקות לא. ויש אומרים חוכך מדבר בחכו ובפיו. ודרכו של תנא בנדרים לשנות לישני קלילי. הרא"ם ז"ל. ובפירוש הארוך פירש בפירושו וז"ל: ר' עקיבא היה חוכך בה להחמיר. מחכה בזה להחמיר ומשמע מאם יתמהמה חכה לו. עד כאן.

גמרא נדינא ממך אית דגרסי נדינא ממך. א"ה נראה דחסר כאן. ואולי צריך לומר ואית דגרסי נדירנא וכן הוא בהרא"ש. ובספר אגודה כתוב נדרנא. ולפי דברי הרב המאירי אפשר דחילוק הגירסאות הוא רק בקריאת מלת נדינא שיש קורין ברפיון הדל"ת ויש קורין בדגשת הדל"ת ולזה נוטה הלשון המגומגם בהכתב יד. וז"ל הפרשה ודכולי עלמא לא פליגי דאסור דהיינו ידות נדרים ממש דכמאן דאמר ליה מופרשני הימך דמי. פירוש.

נדינא ממך דכולי עלמא דאסיר דטפי משמע הרחקה ממרוחקני דמשמע מתנודד כמו נע ונד בארץ. והאי דלא חשיב ליה בהדי ידות במתניתין דתנא ושייר דטובא ידות הוו לבר מהני. משמיתנא ממך כולי עלמא לא פליגי דשרי. דהוי כלשון הדיוטות כמו מקוללני ממך. אף על גב דבלשון חכמים הוי יותר מנדוי הני מילי לחכמים שתקנו לקלל בזה הלשון דהוי שם מיתה וגם צריך הרחקה ארבע אמות כדאיתא במועד קטן. אבל הדיוטות אינם מכירין שהוא דיבור של הרחקה אלא דיבור של קללה ובנדרים אחר לשון הדיוטות אזלינן. כי פליגי במנודה אני לך. דר' עקיבא סבר לישנא דנדויא הוא כמו נע ונד. ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא אף זה כלשון הדיוטות. וכן בשיטה וז"ל: אמר רב פפא היכא דאמר ליה איניש לחבריה נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאיתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה הוא דמשמע מתנודד אני ממך ומרוחק מכל דבר. דלא דמי למרוחקני ממך דהתם כיון דאמר לשון הרחקה איכא למיתלי ולמימר דהכי קאמר מרוחקני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות. אבל הכא כיון דאמר נדינא ידים מוכיחות הן דהכי קאמר הריני נטול מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך ואי לא יתיבנא קאמר לשון הרחקה איבעי ליה למימר. והיכא דאמר משמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי לאיתהנויי מיניה דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא ואף על פי שהוא לשון מעין מנודה אני לך. אבל נדינא לא הוי לשון נדוי ולשון בני אדם לא קרי לנדוי אלא בלשון שמתא ונדוי. כי פליגי ר' עקיבא ורבנן במתניתין דר' עקיבא מחמיר ורבנן מקילי במנודה וכו' לישנא דנידויא הוא מה התם אסור ליהנות ממנו אף כאן אסור ליהנות ממנו. לישנא דמשמתינא הוא שהוא מותר שכן רגילין בני אדם לומר מנודה אני לך היכא דבעי למימר משמיתנא ממך משום דעל ידי השמתא הוא צריך לנוד ולהתרחק ממנו ארבע אמות אבל בנדינא ממך לא רגילי אינשי למימר משמתינא ממך. עד כאן. וז"ל הרי"ץ ז"ל: נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה. שאם אין בדעתו לומר אלא ריחוק בעלמא הוה ליה למימר מרוחקני. אבל השתא דאמר נדינא מוכיח הוא כי לענין איסור הנאה נאמר ומשמעותו כן הוא הריני נודד וסר מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך. ומשמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא כלומר שאתרחק ממך ארבע אמות. ובלשון מנודה אני לך פליגי דר' עקיבא סבר לישנא דנדינא הוא ואסור ליהנות ממנו ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא וריחוק דארבע אמות קאמר.@9 ויש מפרשים דנדינא דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל משום הכי מודו כולן לאיסור דלשון נדוי הוא שמשים את חברו בנידוי עליו וכיון שכן אסורין לו כל נכסים דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומשמיתנא הוא לשון שמתא שהוא לשון מיתה כדאמרינן במסכת מועד קטן מאי שמתא שם מיתה ונכסיו מותרים. ובמנודה אני לך פליגי דמאן דשרי סבר כי לשון מנודה לשון מיתה. וזה הפירוש אינו נכון בעיני כלל כי המנודה ודאי נכסיו אינן אסורין אם לא יחרימו נכסיו בפירוש. ועוד איך נאמר כי הנדוי שם מיתה והלא לא נאמר שם כי אם על השמתא ולא על הנדוי כלל. ויתכן לפרש כי נדינא מינך שלא אוכל לך משמע בין בתוך ארבע אמות בין חוץ לארבע אמות ובכל ענין אסור ליהנות ממנו. ובמשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה ולא אסר הנאתו עליו אלא תוך ארבע אמות אבל חוץ לארבע אמות מותר. ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו כמו נדינא ואפילו חוץ לארבע אמות משמע או כמו משמתינא ודוקא בתוך ארבע אמות אבל חוץ מותר. וכן נראה שפירש הראב"ד ז"ל.

גמ' יש יד לצדקה קשה לי הא הר"ן לעיל ד"ה בעי ר"פ כתב הא דמיבעי בקידושין ולא ילפי' במה מצינו מנדרים דדלמא נדרים חמירי דאפי' בדבורא בעלמא חיילא משא"כ בקידושין א"כ מאי מספקא ליה הכא בצדקה הא צדקה דמתפס בדיבור שפיר יש ללמוד מנדרים:

בהר"ן ד"ה ולענין הלכה כו' דיש יד לצדקה עי' בר"ן פ"ק דקדיושין ד' רח ע"ב:

בהר"ן ד"ה מודה היה ר"ע דידות נמי למלקות עי' לעיל ד' ד ע"ב בר"ן ד"ה תיתי במה מצינו: