מסכת נדרים דף ל״ח עמוד א׳

זאת המצוה כתיב בירמיה:

ידרוך דהדורך כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין:

דכי גואל אתה ברות:

חמש דפאת נגב וטעמייהו לא מפרש ליה:

ללמד אתכם אלמא הקב"ה צוה ליתנה לישראל:

כתבו לכם אלמא שניתנה נמי להן לישראל:

למען תהיה לי לעד שילמדו כל התורה וילמדו אותה אלמא לישראל נמי ניתנה:

פלפולא בעלמא להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל:

זאת דהמצוה פרשה ואתחנן ואינו כך בשום חומש:

ידרוך הדורך בירמיה:

צדקתך כהררי אל ולא קרי כהררי אל צדקתך וי"א הוי"ו מוצדקתך שאמר אנחנו וצדקתך:

[אותי צוה] הכי אמר משה לישראל אותי צוה ואני לכם:

למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל ואי בשירה לחוד מאי עדות איכא:

אלא פלפולא בעלמא שיטת חריפות והבינה נמסר למשה רבינו ונהג טובת עין ואמר משה כו':

[וכתיב עשר אמות אורך הקרש] אלמא ארוך היה וכיון דהיה ארוך גבור היה:

עביין ג' והוצרך לחבטן בקרקע בכח גדול:

הא דתנן זן את אשתו ואת בניו לחנן אתיא שפיר כפשטא דמבריח ארי מנכסיו הוא, אבל לרבנן דחנן איכא לאוקמא במזונות יתרים כך כתוב בתוספות [כאן ב"מ וזן את אשתו]. ואינו מחוור בעיני, דאי במזונות יתרים שאין הבעל חייב בהן, מאי קאמר בגמרא גבי משיא לו בתו, גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו כו', ואי בשאינו חייב באותן מזונת מאי גדולה, ועוד דבהדיא תנן אף על פי שחייב במזונותיהן. ונראה לי דלא שייך הכא פלוגתא דחנן ורבנן, דהתם הוא בפורע לה בפירוש מחמת מזונות הבעל דומיא דפורע חובו של חברו, דלדידיה משוינן לה בכתובות, ולעיל בריש פרקין, אבל הכא לשון במתנה מפורשת שהוא נתן להם מחמת עצמן ולא מחמת הבעל, והלכך לכולי עלמא אינו אלא כגורם הנאה, דכשהוא זנן ואינן צריכין מזונות ממילא קא מיתהני מאידך.

מתני' לא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה. פירוש מפני שמשביחן בדמים ומהני ממש הוי, רבי אליעזר אומר זן הוא את הטמאה, וכדמפרש ואזיל מפני שגופה ונפשה לשמים, מסתברא דלרבי אליעזר מותר הוא לזונה בכל עת, אף על פי שאילו הוא לא זנה וכן הבעלים לא זנוה היתה מתה ואם כן מהני הוי שהרי (מציל') [מצילה – לפי השי"מ] ממיתה מכל מקום כל שעה ושעה הוא מותר לזונה, דכיון דשעה ראשונה היתה בהיתר גם בשניה מותר וכן בכל שעה ושעה, ועוד שהרי זה משיב אבדה.

גמרא טובת עין כצ"ל:

רש"י למשה וניהג כו' הד"א אגרא כל כו' הד"א:

בא"ד חבירו בלא שכר כצ"ל אפילו כו' שופר ואלו הד"א:

ברא"ש בד"ה דאריך וקטן כו' יליף מקרשים וישם את קדשיו כצ"ל:

בד"ה וזן כו' בניו קטנים ולאו כצ"ל:

בא"ד ואהדר' ופסקה עמו לזון הס"ד:

בד"ה את כו' וקא מהני ליה כצ"ל והס"ד:

ר"ן ומשפטים הס"ד היה הס"ד בלא שכר הס"ד:

לתלתא פסוקי ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי אתך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'. הרא"ם ז"ל.

ובמערבא פסקי משום דקרו חמשה חומשי תורה לתלת שנין וצריך לקצר להם הפרשיות. פירוש.

פסל לך הוה ליה למיכתב עשה לך הרא"ם ז"ל.

בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו מאד קשה הדבר לפרש אותו כפשטו כי ודאי לא נברא העולם אלא כדי שיקבלו ישראל התורה וכל הפסוקים שכתובים על מתן תורה מפורשים באר היטב כי כונת ה' לא היתה אלא כדי ליתן תורה לישראל. אלא כך נראה לפרש כי דעת רבי יוסי בר חנינא היא בתחלת דבריו כמו שפירש בסוף לפלפולא בעלמא כלומר להבין הדברים הסודיים וטעמי התורה המכוסים והעמוקים עמוק עמוק עמוק מי ימצאם לא נתנו להבין ולרדת בסוף עומקם אלא למשה שהיתה מעלתו גדולה ממעלת כל בריה והפשיט צורתו מן החומר והשיג השגה גדולה שאין למעלה הימנה ולזרעו אחריו אף על פי שלא הגיעו למעלתו בזכותו נתן להם כמו מתנה הניתן לאדם. אבל פשטי המצות והאזהרות הצריכות להמון נתנו להבין להמון שאם לא יבינו איך יעשו והתורה לכלם נתנה. ורב חסדא הבין כי דעת רבי יוסי בר' חנינא היה כי אף על פי שנתנה התורה לכל ישראל לא נתן להבין פשטי החוקים ולסמוך על דעתם בהכנת המצות והאזהרות אלא אם כן יבאר להם משה בעת העשייה כזה תעשו ומטעם זה (או) אומר זרעו הבאים אחריו כגון הכהנים והלויים שהיו כלם זרע אחד ושבט אחד ולפי שהיה גדול השבט נקראו כלם זרעו. על כן הקשה לו לרבי יוסי בר' חנינא מן הכתוב שאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם משמע דבשעת נתינת התורה צוה לו השם ללמדם החוקים והמשפטים באר היטב לעשות אותם כדי שלא יצטרך כל אחד בשעת מעשה לשאול ממנו איך יעשה. ותירץ דה' צוה לו ללמוד הדבר בעצמו ומשה למדם מעצמו בלא צווי השם. ועוד הקשה מראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי משמע מפשט הכתוב שה' צוה לו ללמדם בסיני. ותירץ כתירוץ הראשון. ועוד הקשה מועתה כתבו להם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל משמע שלא היו צריכים עוד לזרעו כי הוא ילמדם הכל באר היטיב. ותירץ השירה לחודה. ועוד הקשה מסוף הפסוק אלא לפלפולא בעלמא. עתה גילה לו כי עיקר דבריו דר' יוסי בר חנינא לא היה על למוד המצות והחקים והמשפטים כי בלי ספק מאת השם נצטוה משה ללמדם בסיני ולאחר סיני עד שידעו כלם המצות המעשיות והחוקים והמשפטים והאזהרות שצריכין ליזהר מהן עד שיהיה כשלחן ערוך לפניהם. ודעת רבי יוסי בר חנינא לא היתה אלא בסודות התורה וטעמיה והבנת דבר מתוך דבר שנקרא פלפול כי אף על פי שהשם לא צוה לו לגלות להם דברים אלו כי אינן נתנין לגלות אלא לשרידים אשר ה' קורא וכתיב כבשים ללבושיך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת ידיך אפילו הכי משה לא רצה ליטול עטרה זו לעצמו וגילה להם בטובת עין לראויין לגלות הדברים ההם שהם פינות התורה וסודותיה. הרי"ץ ז"ל. מתיב רב חסדא על רבי יוסי דאמר למשה לבד ניתנה ומה שנתנה לישראל לא במצות המקום נתנה והכתיב ואותי צוה. ומשני ואני לכם מדעתי וללמד אתכם לאו אציוה קאי. ועתה כתבו לכם שהקדוש ברוך הוא צוה לכתוב וללמדה. ומשני השירה לחודה פרשת האזינו. הרא"ם ז"ל. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אם לא יקיימו את התורה שתהא פורענות באה להם אלמא ניתנה תורה לישראל דכל התורה קרי שירה. אלא פלפולא בעלמא הוא דנתנה למשה שנתן בו דעת לדקדק ולפלפל בסברא לעמוד בעומק ההלכה ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל. פירוש. אלא מאי דקאמר רבי יוסי שניתנה למשה הפלפולא בעלמא להבין בה בחריפות ובהבנה והיינו כתוב לך ופסל לך כאדם המדקדק בהלכה שלו ופוסל אותה מכל צד כדי לישבה.

אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא על גבור וכו'. משה רבינו פרסו ולא מצינו סולמות במשכן ומסתמא לפי אריכותו כחו ואימא אריך בקומה וקטן בכח. וקצת קשה אמאי לא יליף מכבידן של קרשים שהקים דכתיב ויקם את המשכן. ושמא בהקמת הקדש מצד אחד אין צריך כח כל כך לאדם ארוך אבל לישא על כפיו כמו הלוחות שהיה נושא צריך כח גדול. הרא"ם ז"ל. אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו שיהיה שלם מכל דבר ולא יצטרך לאחר זולתו. הלוחות ארכן ששה וכו' שהוו מרובעות ממש וזו היתה גבורתו ששיבר דבר מרובע בידיו. ולפי פשט הכתוב משמע כי (כהשליך) כשהשליך אותם ארצה נשברו מדקאמר ואשליכם יחד ואשברם. ואולי הבינו כי פירוש ואשברם וכבר שברתים בידי קודם שהשלכתים כי יש במקרא דוגמתו לאלפים. וגם נראה שגרסתן היתה ועביין ששה וכן בקצת ספרים. (וגם) אמנם מפשט המקרא משמע שלא היה עוביין כרחבן דאם כן למה לא נכתבו מארבעה העברים וכתוב משני עבריהם לבד. הרי"ץ ז"ל.

והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין ששה ואשכחנא במילי דאגדתא שבעים וקנים היו אוחזים בלוחות ושמטם משה בעל כרחו ושברם. דילמא משום הכי גרסינן (דעניו) דעני הוה דילמא הא לא אגיר חמריה משום דעני הוה דלא הוה ליה מידי למיגר. תלמודא משתעי בלישנא מעליא. פירוש. ודילמא משום דעני היה ולא היה רוצה להטריח אדם או ירא היה מרוב חסידות שמא ישכירו לו בפחות ולא משום (שעשיר) שעני היה כי שם ביתו מיותר למדרש כל צרכי ביתו עמו אלמא עשיר היה. ואלו גבי שמואל כתיב ולא רצותי דאפילו ברצון כלומר אפילו היו מפייסין ומרצין אותי ליקח מהם אפילו בשכר לא רצותי ולא נרציתי להם לעשות כן אבל גבי משה לא מצינו שאם היו מרצין לו ליקח בשכר שלא היה לוקח אמנם בלא רצוי אנו מוצאין כדאמרינן. הרא"ם ז"ל. אפילו ברצון לא שכרה מהם שהם היו מבקשים ממנו שישכירנה מהם ולא רצה מדכתיב ולא רצותנו כלומר לא נתרצית לנו (לסבור) לשכור. ואלו במשה לא כתיב ענין שיורה שלא לקח מהם ברצונם כי ממאמר משה משמע שבא לומר שבעל כרחן לא לקח דבר מהם ואפילו בשכירות ואיפשר שברצונם לקחו כי הם בקשו ממנו. וקצת נראה דרבא חולק עם רבי יוחנן שפשט למעלה דמשה רבינו עשיר היה. כי בוקר אנכי ובולס שקמין ומתרגם רב יוסף ארי מרי גתין ובוקר נקרא על שם המלאכה ששומר בקר כדאשכחן קדר נפח חמר גמל. ויש אומרים כי להכי אמרינן בכל מקום כדמתרגם רב יוסף לפי שהיה סגי נהור וקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה על כן היה מתרגם. והעיקר לפי שהיה בקי במיני תרגומין כן פירשו בתוספות. הרי"ץ ז"ל.

שנתן שכר כל הספינה מדלא קאמר ויתן שכרו אלא ויתן שכרה קא דריש שנאמר ויתן אל משה ואלו היה משכחה מכאן ולהבא לאו מתנה היא. הרא"ם ז"ל.

מתניתין וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שחייב במזונותם שגם זה אינו מהנה שיתן לו משלו כלום אלא שמגין עליו שאינו נותן להם מזונות וגם הוא יכול לפטור עצמו מליתן להם מזונות כי יכול לומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך וכן אם לא רצה לזון את בניו אין מי שיכפנו לזון. הרי"ץ ז"ל. וז"ל הרא"ם ז"ל: ומדלא קאמר בגמרא הא מני חנן היא מכלל דאתיא אפילו אליבא דרבנן והיכי דמי כגון שהבעל כאן ולא הלך למדינת הים דכיון דבפניו זנה ולא שאל ממנו לזונה מסתמא מחל לו והנאה לא הויא שהיתה בטוב טורחת במזנותיה. והר' יצחק מפרש וזן אשתו ובניו מזונות יתרים שדי היה להם במה שהבעל היה נותן לאשה ובנים ובזה אפילו לאותה האשה אינו חייב כלום (וגם אינו חייב כלום) וגם אינו מהנה לו כלל. והיינו טעמא דרבי אליעזר דסיפא שמחלק בין טמאה לטהורה דאי במזונות הצריכין אמאי שרי טמאה הא אי אפשר לה בלא מזונות אלא ודאי במזונות יתרים מיירי והטהורה לפטמא עבידא וצריכה היטב למזונות יתרים אבל הטמאה למנהרותא לעבודה עבידא ואין לפטמה. עד כאן.

לֹא הֶעֱשִׁיר מֹשֶׁה אֶלָּא מִפְּסָלְתָּן שֶׁל לוּחוֹת הנה הפשטנים חושבין פשוטן של דברים הוא שנתעשר מפסולת של הלוחות שהיו אבנים טובות של סנפירון ומכר הפסולת בדמים יקרים ונתעשר. אך באמת כל איש משכיל ונבון לא ירצה לקבל פשט זה לומר דמשה רבינו ע"ה עשה סחורה במה שנשאר בידו מפיסול הלוחות שהם קדשי שמים! ואפילו אם נאמר שלא מכרם אלא נשארו אצלו איך זה נקרא עושר אם לא ישתמש בהם ולא יהנה מהם? אך ודאי סוד עמוק יש במאמר זה ואינו כפשוטו כלל. והנה התורה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע לכן נראה לי בס"ד אגדה זו היא מליצה יקרה ודבר נסתר רמוז בה והוא כי על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בספר הכונות בדרוש נפילת אפיים דף עא) דראוי שתנתן התורה על ידי משה רבינו ע"ה שהוא הדעת, שמשה רבינו ע"ה הוא מרכבה אליו עיין שם. והנה המילוי נקרא פסולת של אותיות הפשוט יען כי המלוי הוא טפל לאותיות הפשוט שיוצא ונגזר מן הפשוט תמלא אותיות לוחות מלאה בשני ווי־ן כאשר יוצאין במבטא כזה למ־ד וא־ו חי־ת וא־ו ת־ו [474] אז עולה מספר המלוי כמספר דעת בדקדוק [474]. ולזה אמר לא נתעשר משה רבינו ע"ה אלא מפסולת של לוחות רוצה לומר מן הדעת הרמוז במלוי הלוחות דכתיב וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד) ולזה אמר 'פסולתן יהא שלך' רוצה לומר משלך אתה נוטל מאחד שאתה מרכבה לדעת אשר בו חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים.

לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֱלָה לְמֹשֶׁה וְזַרְעוֹ (שמות לד, כז) הנה המאמר הזה כפי הביאורים שראיתי מבארים בו אינו מתיישב על פי השכל וכמה דקדוקים יש להעיר בו על פי הביאורים אשר ביארוהו וכן כמה דקדוקים יש לדקדק בשקלא וטריא דתלמודא ולא אאריך להציעם כי גלויים הם לכל קורא ישר ומשכיל. ונראה לי בס"ד כונת המאמר דסבירא ליה ל רבי יוסי ברבי חנינא לימוד המקרא של התורה לא ניתן אלא למשה רבינו ע"ה וזרעו שהוא ילמוד הכתובים של תורה שבכתב בדקדוק שלהם כאשר מסרם השם יתברך למשה רבינו ע"ה בכתיבת ספר תורה שהיה אומר לו וכותב מתחלת בראשית עד הסוף אבל לישראל לא ימסור להם ספר תורה ללמוד אלא יהיה מצוה להם ככל מצות הכתובים בתורה בעל פה והם ימסרו לדור שאחריהם ולזרעם גם כן בעל פה שזו היא הנקראת 'תורה שבעל פה' ולזה אמר: מה פסולתן שלך אף כתיבתן שלך, דהיינו הספר תורה אשר כתבת יהיה לך, דרק אתה וזרעך תלמדו בו! ומשה רבינו ע"ה נהג טובת עין ונתן כתיבת התורה לישראל שהם ילמדו בספר תורה כאשר הוא לומד בו והטעם כי אמר כל ישראל הם תלמידי ונחשבים זרעי וכיון שאמר לי הקדוש ברוך הוא 'לי ולזרעי' אם כן יש לי רשות ליתן זה הכח לישראל גם כן ועליו נאמר טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב, ט) רוצה לומר משה הנקרא טוֹב דכתיב וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) שילדתו אמו בת ק"ל שנה כמנין עַיִן [130] הוּא יְבֹרָךְ כי נתן מלחמו הוא חלק שנתן לו הקדוש ברוך הוא בתורה שנקראת לחם לדל, אלו ישראל שהיו דלים מזה החלק. ומתיב רב חסדא מפסוק וְאֹתִי צִוָּה הֳ' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (דברים ד, יד) וכיון דלא אמר 'לצוות אתכם' שמע מינה ללמדם המקרא מה שכתוב בספר תורה? ומתרץ אותי צוה ואני לכם. והא דלא הקשה רב חסדא מן פסוק 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם' (דברים ד, ה) דכתיב קודם וְאֹתִי צִוָּה? משום שאין מזה קושיא חזקה דיש לפרש ראה למדתי אתכם תורה שבכתב מטוב רצוני ובטובת עין כאשר צוה ה' ללמוד וחזר, תלמודא ופריך מהאי קרא של 'רְאֵה לִמַּדְתִּי' וגם בזה כדשני לרב חסדא. וחזר והקשה מפסוק וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (דברים לא, יט) וכיון דצוה אותם לכתוב ודאי מצוה אותם שילמדו במקרא גם כן דאם לא ילמדו למה יכתובו? ומשני זה קאי על השירה בלחודה וסוף דבר תירץ אלא פלפולא בעלמא וכיון דנקיט אלא שמע מינה דחה דברי רבי יוסי ברבי חנינא. מיהו יש לומר דלא נדחו דברי רבי יוסי ברבי חנינא ונמצא בתלמודא אלא שאינה דחיה והכי קאמר רבי יוסי ברבי חנינא לא נתנה בסוג מתנה שניתנת בעין יפה אלא למשה כיון דנתנה לו בעין יפה זכה לפלפול ואחר כך נתן שפע השגה זו של פלפול לישראל גם כן ולכך זכה עתניאל בן קנז לברר אותם הלכות שנשכחו על ידי הפלפול שלו.

אֶלָּא עַל גִּבּוֹר עָשִׁיר וְחָכָם וְעָנָיו נראה דנקיט הקל תחלה ונראה לי דודאי אין יתרון הגבורה והעושר שייך לנבואה אך העיקר שצריך להיות עניו אמנם אם יהיה תש כח ועני אין כל כך רבותא בענוה שלו אבל אם הוא גבור ועשיר דכפי הטבע יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ וְהֶעָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ (ירמיה ט, כב) ועם כל זה הוא עניו! יש יתרון גדול לענוה שלו דאז ראוי שישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליו בעבור ענוה הנמצאת בו. ברם מקשים והלא נמצא אנשים שלא היו שלמים בכל ד' מדרגות אלו וזכו לנבואה ורוח הקודש? ונראה לי בס"ד דכאן איירי בהיכא דזוכה לנבואה בלתי שיעשה הוא הכנה לכך על ידי שמות ויחודים וכמו שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בשער קדושה בענין הנביאים שיש להם כונות ויחודים שיעשו אותם כדי שיהיו מוכנים להשראת הנבואה ולכן נקראו 'בני הנביאים' ותרגם תלמידי דנביאייא עיין שם. וכאן קאמר אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו מאיליו אפילו אין האדם עושה הכנה לעצמו בכך על ידי כונות שמות ויחודים אלא אם כן הוא שלם בארבעה מדרגות אלו. ונודע כי משה רבינו ע"ה זכה לנבואה בסנה בלתי הכנה ולכן אמר משה רבינו ע"ה נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, טו) כלומר אם הוא כמוני שלם בארבעה מדרגות אז יקים לך ה', הוא יקים אותו ברוח הנבואה אף על פי שאינו עושה הכנה לעצמו בכונות ויחודים כאשר היה לי! ואם תאמר אם כן איך זכו כל ישראל בהר סיני לנבואה שדבר ה' עמהם פנים בפנים למקטנם ועד גדלם? ובודאי לא היו כולם שלמים בארבעה מדרגות הנזכר! הנה מתן תורה שאני שעשה הקדוש ברוך הוא כן לתיקון העולם כדי שיתוודע אמיתות הנבואה של משה רבינו ע"ה אשר נותן הקדוש ברוך הוא כל המצות על ידו בלא אות ומופת אלא כל אחד ואחד מישראל ישמע באזניו דבר ה' שאמר להם: משה הוא נביאי ושלוחי כל אשר יגיד לכם הוא אמת ותאמינו בו כאלו שמעתם ממני! כי לכן אין נביא רשאי לחדש דבר אחרי משה רבינו ע"ה ונמצא דבר זה שנעשה לישראל הוא צורך כי בזה נעשה יסוד קים ואמיץ לאמיתות התורה עד סוף כל הדורות! ועוד נראה לי גם שם עשה משה רבינו ע"ה הכנה לכולם בשלשת ימים קודם מעמד הר סיני כמו שאמר לו הקדוש ברוך הוא וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות יט, י) וכן אמר הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים (שמות יט, טו). והא דיליף לענין גבור מפסוק וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וכו' (דברים ט, יז) ולא יליף מפסוק וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן (שמות ב, יז) דתרגם יונתן 'וְקָם משֶׁה בְּכחַ גְבוּרְתֵּיהּ' תירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו דהתם לאו מוכח מגוף הפסוק גבורתו דאפשר הרועים היו חלושים ותשי כח מאד ואשר גירשו לבנות יתרו מפני שהנקבות הם תשי כח בטבען וגם אין להם לב לעמוד בפני אנשים, ולכן קם משה והושיען לכך יליף מלוחות, עד כאן דבריו נר"ו.

חָכָם רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה חָסֵר אַחַת. פירוש אף על גב דודאי משה רבינו ע"ה ידוע שהיה חכם גדול דהא השיג כל התורה כולה והוא לימדה לישראל הנה כאן בא להוכיח דקודם שנראה אליו בסנה היה חכם גדול ולכך זכה לנבואה בסנה ואל תאמר כי החכמה זכה אליה אחר הנבואה, ולזה מביא מפסוק וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים (תהלים ח, ו) דנרמז בו שזכה למ־ט שערי בינה ואחר כך אמר וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ זו הנבואה. אם כן משמע שזכה למ־ט שערי בינה קודם הנבואה כי כבוד קאי על הנבואה דכתיב כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ (שופטים יג, יז) בעת שחשב מנוח על המלאך שהוא נביא, ואמר לו כן.

גָּדוֹל הַנֶּאֱמָר בִּשְׁמוּאֵל (שמואל א' יב, ד) מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה (במדבר טז, טו). נראה לי ודאי גם משה רבינו ע"ה נזהר בדבר זה שלא ליקח אפילו ברצון אך מרוב ענוה שלו לא סיים השבח כולו על עצמו שלא אמר 'ולא רצותי אותם' ולכן דקדק רבא לומר גדול הנאמר בשמואל ממה שנאמר במשה ולא אמר גדול שמואל ממשה דבאמת גם במשה רבינו ע"ה הוה חסידות זו של הרצון ולא נאמרה בדבריו.

דִּמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף אֲרִי מָרִי גִּתֵּי אֲנָּא פירש מהרש"א ז"ל אף על גב דבאמת היה נביא כונתו לומר 'לא נביא שקר אנכי' ועדיין צריך להבין איך אומר הפסוק לֹא נָבִיא אָנֹכִי (עמוס ז, יד) בסתם דמשמע נביא אמת, דהוה ליה למימר לא נביא שקר אנכי? ועוד דנביא דקאמר על עצמו היינו רוצה לומר לא נביא שקר, אם כן איך יבא סיום דבריו שאמר וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי? ונראה לי בס"ד יש עושה עצמו נביא בשקר מסיבת הנאת ממון שרוצה להתעשר מן המתנות ודרונות שדרכם להביא לנביא והשניה בשביל הנאת הכבוד אך סיבת הכבוד תהיה על הרוב אם הוא בן נביא אמת שהיה מתכבד בחיי אביו מכח כבוד אביו ואם הוא אינו ממלא מקום אביו בנביאות ימנע ממנו הכבוד ודא קשיא ליה טובא, ולכך הוא עושה עצמו נביא בשקר כדי שיכבדוהו! והנה כאן בדבריו יש קושיא דאמר לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, תרתי אנכי למה לי? וסגי לומר: לא נביא ובן נביא אנכי! אמנם הוא כונתו לומר 'לא נביא שקר אנכי' יען כי נביא אמת נעשה נביא מן השמים כמו שנאמר (דברים יח, טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ, כי מן השמים נעשה נביא אבל נביא השקר הוא עושה עצמו לכך דקדק לומר לֹא נָבִיא אָנֹכִי כלומר אין אני נביא בשקר שאנכי עשיתי עצמי נביא בשביל הנאת ממון להרויח וגם לֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי דעל כן עשיתי עצמי עתה נביא בשקר בשביל הכבוד יען כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי דעשיר גדול אני ואין אני צריך לא לממון ולא לכבוד דהעשיר יש לו ממון וגם יש לו כבוד העולה על כל כבוד שבעולם כמו שאמרו העולם 'כסף מטהר ממזרים' ויש לי כבוד גדול בעבור עושרי!

שֶׁנָּתַן שְׂכָרָהּ שֶׁל הַסְּפִינָה כֻּלָּהּ נראה פשוט דמפיק לה מדכתיב וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ (יונה א, ג) דאם שכר הראוי להיות בשביל עצמו פשיטה, מאי קא משמע לן וכי יורד אדם לספינה בחנם? אלא ודאי נתן שכר הספינה כולה! ברם צריך להבין למה הוצרך ליתן שכר כולה? ונראה כי רצה שתלך במהרה ודרך בעלי הספינות להתעכב איזה ימים כדי שיבואו להם בני אדם יותר ומשאות יותר וגם דרכם להתעכב כנגד הכפרים כדי שיקחו משם בני אדם ומשאות להרבות שכר הספינה לכך נתן שכר כולה כדי שילכו מהרה וגם לא יתעכבו בכפרים. ועוד נראה מן השמים היה הדבר הזה שעלה בדעתו לשכור כל הספינה דשכירות חשיב ממכר ואז תחול הגזרה עליה בשבילו כאלו כולה שלו.

בַּתְּחִלָּה הָיָה מֹשֶׁה לָמַד תּוֹרָה וּמִשַּׁכְּחָהּ עַד שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה (שמות לא, יח). נראה לי בס"ד דיליף לה מדכתיב כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ (שמות לא, יח) דלא צריך לומר אִתּוֹ אלא הוה ליה למימר 'ככלותי לדברו' כמו שנאמר וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (בראשית לז, ד), על כן הכי קאמר ויתן במתנה ככלותו לדבר ועל ידי כך כל מה שלמד נשאר אתו ולא נשכח ממנו כאשר היה לו בתחלה. והא דנתן לו במתנה לסוף ארבעים ולא נתן לו במתנה תכף ביום ראשון דאז לא היה נשכח מעיקרא ממנו כלום, נראה לי בס"ד כדי שישמח בלימודו ביותר כי בהיות שתחלה היה שוכח ואחר ארבעים יום בא לו כח הזכירה שלא נשכח ממנו כלום נעשה לו שמחה גדולה בלימוד התורה. אי נמי דאמרו רז"ל (ברכות ה.) שלשה ניקנין על ידי יסורין וחד מנייהו תורה דכתיב אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ולכן תחלה היה שוכח והיה לו יסורין גדולים בזה ואחר כך בא לו כח הזכירה שקנה אותה על ידי יסורין. והא דהיתה המתנה מסוגלת לתורה, נראה לי בס"ד כי כח הזכירה הוא בחסדים שהוא סוד שם הוי־ה דאלפין שעולה מ־ה וידוע שכל דבר שבקדושה כלול מעשר הרי היא מספר ת־ן בפרטות ומספר מ־ה בכללות כי עשר פעמים מ־ה הוא ת־ן [45×10=450] וחיבור הכללות והפרטות הם מ־ה ות־ן אותיות 'מתנה' [45×450=495] לכן כיון שנתנה לו במתנה בא לו כח הזכירה מסוד החסדים שהם מ־ה ות־ן ונתייסדה התורה בלבו.