דף ביאור

מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳

מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־361 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ויקדש עצמו לשמש בצניעות:

שמשהין להוציא את הזרע:

פחדא צמית דאגת יראה כי הכא מפני פחד כרכום והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה שהחרדה מסלקת הדמים:

ביעתותא הבהלות פתאום שאדם רואה או שומע נבהל מרפיא:

אלא הא דתנן כל האנשים המתים מחזקינן להו כזבין סמוך למיתתן ואי טעמייהו דב"ש משום ביעתותא דמלאך המות זכרים היכי מטמאו הא זכר אינו מטמא באונס דקרינן ביה מבשרו ולא מחמת אונסו:

אלא טעמייהו דב"ש מדרבנן משום כבוד זבין התקינו שיהו מטבילין כלים של סמוך למיתה אף על פי שלא נגעו בהם לאחר מיתה:

[כלים] אף הכלים של קודם למיתה:

מתביישין שאפילו במיתתן הם משונין מכל אדם:

ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Niddah 71a · Sefaria

תוספות

והאנן תנן שחרדה מסלקת הדמים בלאו מתניתין דהכא הוה מצי למפרך אדרב אלא אגב דקאי לפרושי מתני' פריך אמתניתין:

אלא טעמא דבית שמאי כדתנן בראשונה משמע דהך לא אתי כב"ה ותימה דבסוף מועד קטן (דף כז:) תני לה גבי שאר בראשונה דקתני התם דהוי הילכתא פסיקתא משמע דבכולהו הלכתא כמו שהתקינו לבסוף ובתוספת' דמכילתין (פ"ט) קתני לכולהו ואומר ר"ת דברייתא דהכא איירי בכלים שהיו עליה סמוך למיתה ומודו ב"ה בכלים שיש עליהם טומאת זבה אבל פלוגתא דמתניתין ארישא דזב וזבה מטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר כו' שמא יתעלפה והך חומרא מוקי בית שמאי בכל הנשים שמטמאין באבן מסמא עד שימוק הבשר ואהא דוקא פליגי ב"ה ועוי"ל דבראשונה דהכא היינו דמתחילה היו נוהגין כב"ה ולבסוף התקינו לכ"ע שיהיו נוהגין כבית שמאי:

מטמא משום כתם פי' כדם נדה במשהו דאי משום מת בעי רביעית:

מקור מקומו טמא איכא בינייהו לת"ק מקומו טמא ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע דאפילו בלא מקור ליטמא אפי' פחות מרביעית משום דנגע במת אלא כתם ראייה גמורה קאמר שיטמא הדם במגע ובמשא אע"ג דלאו רואה היא לאחר מיתה הואיל והיה במקור מחיים ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם דהא ודאי השתא הוא דאתא דם ולא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית [במשהו]:

בין בחייו בין במותו מפרש ואזיל ספק בחייו כולו ספק במותו כולו ספק בחייו ובמותו קצת בחייו קצת במותו:

ה"ג בפי' ר"ח ובתוספתא דאהלות (פ"ד) הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ועדיין לא פסק ספק רובו מחיים כו'. ורבינו שמואל כתב דלא איתפרש ומפרש ר"י ועדיין לא פסק הדם משמת ושמא הולך ורבה עד שיהא רביעית שלמה ואף ע"ג דהשתא ליכא אלא רובו לאחר מיתה דגזרו אטו כולו מדין דם תבוסה אבל כשראינו כשפסק משמת לא גזרו עליו דין דם תבוסה כי בודאי לא יצא רביעית לאחר מיתה במה שיצא אחרי כן ודמו מטפטף לגומא (שמא) מספקא ליה לר"י אי בעי רבי יהודה ועדיין לא פסק כרבנן וטיפה של מיתה לאו דוקא אלא הכי קאמר ומה שיטפטף לאחר מיתה אינו מתבטל ראשון ראשון אלא מצטרפין כולן עד שיהא בו שיעור לטמא ורבנן מטהרים דראשון ראשון בטל או דילמא לא בעי עדיין לא פסק וטיפה דנקט דוקא מדקאמר לקמן שאני אומר טיפה של מיתה עומדת לה על העץ הא אם ירדה למטה הוה מטמא רבי יהודה אע"ג דאין דרך לעמוד על העץ אלא מעט ורבנן דקאמרי ראשון ראשון נפסק רבותא קאמר אפילו לא פסק כיון דאינו אלא מטפטף ראשון ראשון בטל והרב ר' יהודה בן ה"ר י"ט מפרש ועדיין לא פסק פירוש מלהיות שותת אילו היה מטפטף היה טהור דראשון ראשון בטל וחכמים דבתר הכי היינו תנא קמא דמפרשי טעמייהו אמאי פליגי אדרבי יהודה מפני שראשון ראשון נפסק וכן נמי ר' יהודה בתר הכי מפרש טעמא אמאי פליג אדר"ש שאני אומר טיפה של מיתה עמדה על העץ ור"ת מפרש ועדיין לא פסק שאחר שנודע לנו שמת ראינו שלא פסק ובודאי איכא מיעוט לאחר מיתה כדמפרש ואזיל ספק רובא מחיים ספק מיעוט כו' ואתא לאפוקי מתנא קמא דאמר אפי' היכא דאיכא לספוקי שמא יצא כולו מחיים טמא:

ודמו מטפטף לגומא רבי יהודה נקט גומא משום שהזכיר טפטוף שיהא יחד ומצטרף דבלאו גומא אינו מתערב יפה אלא נוטף כאן וכאן אבל רבי שמעון דנקט שותת אפילו בארץ מתערב יפה:

Tosafot on Niddah 71a · Sefaria

מאירי

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השלישי במה שחזר לענין הדמים בענין דם האשה שמתה מה דינו לענין טהרות והוא שאמר האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם וכו' פי' כבר ידעת שדם הנדה מטמא אדם וכלים בכל שהו וכן ידעת שדם המת מטמא במגע ובמשא ובאהל כמת עצמו אלא ששיעורה ברביעית ואמר שהאשה שמתה ויצא ממנה בשעת מיתתה רביעית דם הרי אותו הדם מטמא משום כתם ר"ל לטמא בכל שהו במגע ומשא ולא באהל שאף הכתם מטמא בכל שהו כל שנמצא בבשרה שלא נאמר כגריס אלא בבגד כמו שהתבאר ומטמא באהל מצד שיש בו רביעית שנותנין לאותו דם חומר חיות לטמאו מדין נדה לטמא בכל שהו וחומרי מיתה לטמא באהל ברביעית ואם לא יצא רביעית מטמא מיהא משום נדה אלא שהוא תופשה בחומר שניהם ואפילו מתה כשיצא שהרי מ"מ עבר דרך מקור והמקור מקומו טמא ואף לאחר מיתה ור' יהודה חולק לומר שאינו מטמא משום כתם ר"ל משום נדה אלא שמודה ביושבת על המשבר ומתה שמטמאה אף משום נדה שמחיים נעקר והוא הדין שמטמא באהל ור' יוסי אומר בזו שאינו מטמא באהל ואין הלכה כשניהם אלא כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כבר ביארנו שדם החי טהור היה דם שותת ממנו בחייו סמוך למיתתו ומת ונתערב אותו דם שבחייו עם אותו דם שאחר מיתה הרי זה נקרא דם תבוסה וכל שיש בו רביעית דם בין דם שמחיים ודם שאחר מיתה מטמא במגע ובמשא ואהל ככל דם המת אלא וטומאתו מדברי סופרים בין שהיה רובה מחיים בין שהיה רובה לאחר מיתה חציה מחיים וחציה לאחר מיתה הואיל ומ"מ הדבר ידוע שלא נשלם הרביעית אלא משניהם:

היה ספק אם יצא כל הרביעית מחיים או כלו לאחר מיתה הואיל ומ"מ הרי זו ספק טומאה וברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור:

היה ההרוג מוטל על המטה ודמו מטפטף טפה טפה והולך לגומא ומת ועדין הדם מיטפטף על הדם שבגומא כל הדם טהור שדם המת ראשון ראשון בטל בדם החי ואין הלכה כדברי האומר אין דם מבטל דם ולמדת שאין דם תבוסה אלא כשהדם שותת ויורד בלא הפסק והילכך צלוב שהיה דמו שותת לארץ בלא הפסק ונמצא תחתיו רביעית דם מן הדין היה לנו לדונו כדם תבוסה אלא שמטהרין אותו מפני שמאחר שהעץ אינו מתחלחל ומתגלגל לנדנוד הצלוב כמטה אף אנו אומרים שהדם שיצא לאחר מיתה עמד לו על העץ ומ"מ אם ראינו העץ עשוי בדרך שאין הדם מתקבץ בו אלא מתפזר ויוצא ממנו דנין אותו כדם תבוסה:

Meiri on Niddah 71a · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

תד"ה ה"ג בפי' ר"ח כו' ואתא לאפוקי מת"ק דאמר אפי' היכא דאיכא לספוקי שמא יצא כולו מחיים טמא עכ"ל הא ודאי בדאיכא לספוקי כולו מחיים ואיכא לספוקי נמי כונו לאחר מיתה דחכמים מחמירי טפי וברה"י הוה ספיקא דאורייתא ולא הוה דם תבוסה אלא דמשמע להו לת"ק דאפי' בדליכא לספוקי בכולו לאחר מיתה כגון שראינו קצת מחיים ואיכא לספוקי בכולו מחיים מטמא ואהא פליגי חכמים ואמרו דאם ראינו קצת מחיים וליכא לספוקי בכולו לאחר מיתה אינו מטמא אח"כ לא פסק דאיכא מיהת מיעוט לאחר מיתה וליכא לספוקי נמי בכולו מחיים וק"ל:

גמ' ומודה ר' יהודה כו' מכלל דת"ק סבר באהל כו' היינו ר' יהודה שהוא ת"ק דר"י כפרש"י ובגמרות ישנות מכלל דר' יהודה סבר כו' וק"ל:

Chidushei Halachot on Niddah 71a · Sefaria

מהר"ם

ד"ה אלא טעמא דכ"ש וכו' ותימה דבסוף מ"ק קתני לה גבי שאר בראשונה דקתני התם וכו'. כנ"ל להגיה:

ד"ה ה"ג בפירוש ר"ח וכו' ודמו מטפטף לגומא מספקא ליה לר"י אי בעי ר"י עדיין לא פוסק וכו' כצ"ל:

Maharam on Niddah 71a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

וַיְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ.

קטע 2

אָמְרוּ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן, וְלֹא הוֹעִילוּ! אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַבָּנִים שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה נַחֲלַת ה׳ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן״.

קטע 3

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? דְּהָא בְּלָא הָא לָא סַגִּי.

קטע 4

מַאי ״שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן״? אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׂכַר שֶׁמְּשַׁהִין עַצְמָן בַּבֶּטֶן, כְּדֵי (שֶׁתַּזְרִיעַ אִשְׁתּוֹ) [שֶׁיַּזְרִיעוּ נְשׁוֹתֵיהֶן] תְּחִילָּה — נוֹתֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר פְּרִי הַבֶּטֶן.

קטע 5

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים [וְכוּ׳]. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? אִי נֵימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה״, וְאָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה. הָכָא נָמֵי, אַגַּב בִּיעֲתוּתָא דְּמַלְאֲכָא דְמוֹתָא — חָזְיָא, וְהָאֲנַן תְּנַן שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים! הָא לָא קַשְׁיָא: פַּחְדָּא — צָמֵית, בִּיעֲתוּתָא — מְרַפְּיָא.

קטע 6

אֶלָּא, הָא דִּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל הָאֲנָשִׁים מֵתִים זָבִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין זָב אֶלָּא מִי שֶׁמֵּת זָב.

קטע 7

אִקְּרִי כָּאן ״מִבְּשָׂרוֹ״, וְלֹא מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ!

קטע 8

אֶלָּא טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי, כִּדְתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין כֵּלִים עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת, וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּישׁוֹת — הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כׇּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת.

קטע 9

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי זָבִין מֵתִין, וְהָיוּ זָבִין חַיִּין מִתְבַּיְּישִׁין — הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כׇּל הָאֲנָשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִין חַיִּים.

קטע 10

מַתְנִי' הָאִשָּׁה שֶׁמֵּתָה, וְיָצְאָה מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם — מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, וּמְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.

קטע 11

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינָהּ מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱקַר מִשֶּׁמֵּתָה. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּיוֹשֶׁבֶת עַל מַשְׁבֵּר וָמֵתָה, וְיָצְאָה מִמֶּנָּה רְבִיעִית דָּם שֶׁהִיא מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לְפִיכָךְ אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּאֹהֶל.

קטע 12

גְּמָ' מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר, אַף עַל גַּב דְּנֶעֱקַר דָּם מִשֶּׁמֵּתָה, מְטַמְּאָה מִשּׁוּם כֶּתֶם?

קטע 13

אָמַר רַבִּי זְעֵירִי: מָקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

קטע 14

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה.

קטע 15

מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר בְּאֹהֶל נָמֵי מְטַמֵּא? אָמַר רַב יְהוּדָה: דַּם תְּבוּסָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

קטע 16

דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה: הָרוּג שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ דָּם בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין בְּמוֹתוֹ, סָפֵק בְּחַיָּיו יָצָא, סָפֵק בְּמוֹתוֹ יָצָא, סָפֵק בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ — זֶהוּ דַּם תְּבוּסָה.

קטע 17

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — סְפֵקוֹ טָמֵא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — סְפֵקוֹ טָהוֹר.

קטע 18

אֶלָּא אֵיזֶהוּ דַּם תְּבוּסָה? הָרוּג שֶׁיָּצָא הֵימֶנּוּ רְבִיעִית דָּם בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, וַעֲדַיִין לֹא פָּסַק, סָפֵק רוּבּוֹ בְּחַיָּיו וּמִיעוּטוֹ בְּמוֹתוֹ, סְפֵק מִיעוּטוֹ בְּחַיָּיו וְרוּבּוֹ בְּמוֹתוֹ — זֶהוּ דַּם תְּבוּסָה.

קטע 19

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרוּג שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רְבִיעִית דָּם, וְהָיָה מוּטָּל בַּמִּטָּה וְדָמוֹ מְטַפְטֵף לְגוּמָּא — טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהַטִּפָּה שֶׁל מִיתָה מְעוֹרֶבֶת בּוֹ. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי

מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳

מסכת נדה דף ע״א עמוד א׳

רש"י

תוספות

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מהר"ם

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור