מסכת נדה דף ס״ו עמוד א׳

ותנשא לאחר כדמפרש לקמיה שאין כל האצבעות שוות:

ותנשא לאחר דתלתא זימני בעינן לחזקה כרשב"ג. בכולה גרסינן ושלישית:

מכחול קיסם ארוך ומוך על ראשו של מכחול:

מן הצדדין וטהור:

ואם יש לה וסת לקלקול הזה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת:

דברי רבי הך מילתא לחודה דנאמנת אשה קאמר רבי אבל רישא כולה רבן שמעון היא:

אפגורי מפגרא שהעץ אינו חלק ומסרטט ומוציא דם:

רצוף כפול:

ונאמנת אשה לומר וכו' דברי רבי פרש"י דדוקא הך סיפא דנאמנת כרבי אבל כולה רישא כרשב"ג דסבירא ליה בג' זימני הוי חזקה ור"י מפרש דאפילו רבי מודה ברואה מחמת תשמיש דבעי ג' זימנין לאחזוקה דומיא דהך דלעיל דאמר לימים ב' ולמה שלא מנו חכמים ג' כגון אכלה שום או פלפלין דאפילו לרבי בעי תלת זימני:

ותבדוק עצמה בביאה שלישית כו' פירש בקונטרס מביאה שלישית ואילך תשמש על ידי בדיקה ולמה תתגרש מתוך לשונו משמע דאסורה לראשון אפי' בבדיקה וה"ה דהוה מצי למיפרך לפי פירושו דגם לשני לא תשתרי אלא ע"י בדיקה כיון דלא ידע שינויא דלאו כל האצבעות שוות ור"ת מתיר לראשון בבדיקה ויש להעמיד הברייתא כשאינה רוצה לטרוח בבדיקה או שאינה יודעת לבדוק וכן משמע בירושלמי בפ' דם הנדה דפריך ותבדוק עצמה בבעל שני ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות כן י"ל דהש"ס דידן נמי פריך אשני ובתוספתא (פ"ח) נמי תניא עד כמה מותרת לינשא עד שלשה כו' פירוש עד כמה מותרת בלא בדיקה ומדלא מהדר אאיסורא לפרש עד כמה היא אסורה אפילו בבדיקה משמע דבבדיקה שריא אפילו לראשון ואתי שפיר לפירוש ר"ת דפירכא קמייתא הוי כמו פירכא שניה:

ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי תימה למאי דלא ידע שינויא דאין כל הכחות שוות ליפרוך דתבדוק עצמה בביאה שניה של בעל שני דלענין אצבע שלו אין לומר לא כל האצבעות שוות שהרי כבר ראתה פעם ראשונה על ידי בעילתו ומשום חזקת כחות אין להתירה שהרי הוחזקה בג' כחות של בעל ראשון ואין להתירה אלא מטעם זה דאין כל הכחות שוין ואין חזקת כחו של ראשון מועלת לשני ואכתי לא ידעינן הך טעמא:

כי היכי דתהוו עליך להך גיסא פירש"י תחת אשר קנאו באהבת אישך יאמרו כמה שנאה גדולה ותשוב קנאתם ממך ובערוך פי' ששלטו בך עינים להתרחק מבעליך תודיעם עכשיו שאת בת דמים מרובים שבניך מרובין ביותר ויתנו עיניהם בך ויאמרו אשריה שדמיה מרובים שמתוך כך בניה מרובים ומתוך העין שיתנו בך יפסקו הדמים ותתרפא:

שנים תשב ששה שמא ראתה יום ראשון דם ירוק ואינו מן המנין:

ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד מסתברא דה"פ נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכל שהיא נאמנת במכה מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם הדם מן המכה או מן המקור ואם בבדיקה מאי שנא כי אית לה מכה אפילו בלא ידיעת מכה טהורה דהא קתניבידוע שהוא מן הצדדין ועוד דהא קתניבהדיא ואם יש לה מכה תולה במכתה אלמא מן הסתם תולה ובלישנא דתוספתא לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך היא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לה מן המקור ודרך הגמרא היא להוסיף בלשון התוס' דרך פירוש בעלמא וכאלו היא מגוף התוספתא. הא דקתני: אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה הכי קאמר אם נשתנה בודאי מראה דם מכתה מדם ראייתה אינה תולה לומר שמא דם המכה הוא שנשתנו עכשו מראייתה אבל מן הסתם אינה חוששת שאלו מן הסתם חוששת עד שתדע בודאי שלא נשתנו מראה דמים שלה הכי הוה ליה למימר תולה במכתה אם היה דם מכתה דומה לדם ראייתה. והלכה למעשה היא זו אפילו עכשו כדי שלא תוציא אשה מבעלה ואינו דומה לבועל את הבתולה שאמרו בועל בעילת מצוה בלבד ופורש ואע"פ שאין לך מכה גדולה ממכת השרת בתולים דשאני התם שאינה אסורה לעולם אבל לאסור אותה לעולם לא גזרו ותדע לך דלגבי בעילת הבתולה שנינו בהדיא חזרו ונמנו וכאן לא הזכירו כלל וכבר הארכתי יותר בפסקי ההלכות בס"ד.

אמר לה בתי שמא דמות עירך עלתה ביך ליכי והבעלי לו על גב הנהר. הרמב"ן ז"ל פירש לאו משום חשש קביעות וסתות שהיא חששא לכך ואמר לה ר' יוחנן שאין זה וסת אוסר יומו לפי שלא היה וסתה אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותיה מרגישות בה ושמא אף היא היתה מתביישת מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת והוה ליה כוסת של קפיצות ואכילת שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת, אי נמי דימא לא קבעה וסת דאקראי בעלמא הוא והכי קאמר לה לאו טבילה גרמה ליך ותתסרי אלא דמות עיריך גרמה לך ומותרת את אגב הנהר. תוספתא: היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל, בחצר והיא טהורה בטרקלין והיא טמאה לא תבדוק אלא בחצר, בעצמה והיא טמאה בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.

יש מי שגורס התקין ר' בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והיא שנים תשב ה' והם ג' תשב ז' נקיים. וכן היא גם בהלכות הרבה אלפסי ז"ל וכן מצאתיה בחבור הרב אל אברצלוני ז"ל משמן של ראשונים ז"ל ופירש הוא ז"ל לפי גירסה זו שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירים קצת בין דם טהור לדם טמא והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עיקר הוסתות ולכך די להם בשנים כעיקר נדה דאוריתא אבל אם ראתה ג' חוששת לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזבה לא הן ולא אותן בני הכפרים שמראות להן את הדם ולפיכך חשש ר' ותיקן להם לג' ז' נקיים. ומכל מקום גרסא הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להם לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא וגם מן הראשונים יש שהיו גורסין כן והיא הגרסא הנכונה וששה דקאמרינן ששה נקיים קאמר והא דקאמרינן ג' תשב ז' נקיים לאו למימרא דג' דוקא בעינן נקיים אבל לא' וב' לא בעיא נקיים אלא מכלל מה שאמרו בג' דבעינן נקיים אנו יודעים שטועות הן בימי זיבה ונדה והילכך על כרחין ו' דקאמ' נקיים קאמ' ולא רצה להאריך ולומר בכל אחד ואחד נקיים כיון שמשמשת האחד אנו יודעים בבירור את השאר, ואי נמי י"ל דנקיים דקאמרינן בסופה אכולהו קאי ומ"מ בין הכי ובין הכי אין ספק דכולהו נקיים בעינן להו.

אמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים פי' ואפילו בדקה ומצאתה טהור דחיישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפיכך צריכה לישב ז' נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא גדולה ולא שנא קטנה, ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז' לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת בת ז' ואע"פ שאמרו צריכה לישב ז' נקיים לאו נקיים הספורים לפנינו ואפילו בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה בעלמא אמרו, אלא כל שלא הרגישה בדם תוך ז', נקיים קרינן להו, וכנ"ל מעובדא דרבינא דאעסק ליה לבריה בי רב חביבא וא"ל ליום פלוני נכתוב כתובה ואיעכב ז' יומי ובתר הכי אתא ומדקאמר איעכב ז' יומין בר ההוא יומא ואתא משמ' דלבתר כל שבעה ממש הוא דאתא, ורב חביבא לא רמא אדעתא דמשום דרבא קא"ל, דסבור היה דלא אמר רבא אלא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אלמא לא בדקה איהי כלל ורבינא אע"ג דלבתר שבעה הוא דאתא לא אשכחן דאצריכה שבעה אחריני אלמא כל שנתעכבה ז' אינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה, אבל ראיתי בפיסקי הלכות הראב"ד ז"ל ובפסקי הרמב"ן נ"ר שלא הצריכוה הפסק טהרה אבל הצריכוה בדיקה תוך ז', ולא ירדתי לסוף דעתם אם עשינו אותה כרואה דעלמא אף היא צריכה הפסק טהרה, ואם אינה צריכה הפסק טהרה וכודאי הפסיקה בטהרה משוית ליה הואיל ואינו אלא ספק בעלמא. אף נאמר שהיא בחזקת טהרה כל ז' אלא שצריך לחוש לדבריהם ז"ל. ממעשה דרבינא ורב אחא חביבא שמענו שמיום התביעה אנו מונין לה ז' דמשעת תביעה היא שמחמדת ולא משעת כתיבת הכתובה דהא רבינא ליום פלוני נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא דתביעה זו נתעכב ז' יומי מדרבא, ועוד דתניא לעיל (נדה סה, א) בזו שב"ה אומרים כל הלילה שלה ונותנין לה עונה שלמה וכמה עונה שלמה פי' רשב"ג לילה וחצי יום, ואקשינן ומי בעינן כולי האי ורמינהו הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וכו' וכמה עונה חצי יום וחצי לילה ופרקינן שאני כתובה דמגהי בה טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממש שריא ואינה צריכה להמתין כלל ודברים פשוטים הם ואינן צריכין לפנים. ועוד מדאמרינן בפ"ק דכתובות (ז, א) בההוא דלא כתב כתובה בערב שבת ואתו ושאלו לר' אמי ואמר להו אתפסוה מטלטלי וכן ביבמות (לז, ב) ברב דהוה מכריז כי הוה אעיל לדרדשיר ורב נחמן לשכנציב ואמרי מאן בעיא ליומי ואקשינן מיהא דרבא ופרקו רבנן שלוחי משדרי ומודעי להו. ומ"מ יש לעיין מאימתי מונין לה וכי אם תבעוה לינשא לאחר י"ב חדש מונין לה מיום זה, ושמא לא אמרו אלא משעה שמתקנים לה צורכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה דכל שמשתדלים לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמדת.

אמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל פי' חפיפה חפיפת מקום שער ראשה ובית השחי ובית הערוה וכל מקום שיש שם שער אבל בשאר הגוף בעיוני בעלמא סגי וחפיפה זו מתקנת עזרא היא דאי מדאוריתא אפילו במקום שיער בעינוי בעלמא סגי כיון דלא מיקטיר מידי וליכא מידי דמימאיס וחאיץ בעיוני סגי וכדאמר' בפרק מרובה (בבא קמא פב, א) גבי עשר תקנות שתקן עזרא ושתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן דאוריתא הוא דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, ופריק מדאוריתא בעיוני בעלמא דילמא מקטי' אי נמי מיאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקין חפיפה אלמא מדאקשינן את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו משמע דחפיפה בשער בלבד היא ומתקנת עזרא ושאר כל הגוף בעיוני בעלמא דמדאמרינן דילמא מיקטיר אי נמי מיאוס מידי משום חציצה, שמע מינה בשאר כל הגוף צריכה עיוני מדאוריתא דלענין חציצה מקום שער ושאר כל הגוף שוין.

וכיון דחפיפה לאו דאורייתא אע"ג דאתא עזרא ותקין סמוך לטבילה חפיפה היכא דלא איפשר שרי והיינו דאמרינן לקמן אשה חופפת בערב שבת וטובלת למוצאי יום טוב ראשון שלאחר השבת דהיכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשטא. ואמרינן תו לקמן והילכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והילכתא אשה לא תחוף אלא בלילה ולא קשיא הא דאיפשר הא דלא איפשר, ואלו היתה חפיפה דאוריתא לא היו מקילין בה ואפילו היכא דלא איפשר, והילכתה עיוני בעלמא דמדאוריתא צריכה, דבדאורייתא לא מקילין ואי טבלה במוצאי יום טוב ראשון דלאו סמוך לחפיפה ולא עיינה לא עלתה לה טבילה, והיינו דאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה, ואע"ג דהשתא ליכא אימר ברדיוני נפל, כלומר אם לא חזרה ועיינה סמוך לטבילה, ואם לשעה קלה שנתנה התבשיל לבנה חוששין, כ"ש לזו שחפפה בערב שבת וטבלה בשני בשבת שנתעסקה בנתים בכמה מיני חציצה.

ונאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם שותת ויורד מסתברא דה״פ נאמנת אשה לומר מכה יש לה וכל שהיא נאמנת במכה מן הסתם היא תולה שממנה הדם שותת ויורד שהרי היא אינה בקיאה בלא בדיקה אם דם מן המכה או מן המקור.

ואם בבדיקה מ״ש כי אית לה מכה אפי׳ בלא ידיעת מכה טהורה דהא קתני בידוע שהוא מן הצדדין ועוד דהא קתני בהדיא ואם יש לה מכה תולה ובלישנא דתוס׳ לא מצאתי שממנה הדם שותת ויורד אלא כך הוא שנויה בתוספתא ונאמנת אשה לומר מכה יש לי מן המקור ודרך הגמרא להוסיף בלשון התוספתא דרך פירוש בעלמא דכאלו מגוף התוספתא הא דקתני אם היה הדם מכתה מדם ראיתה אינה תולה לומר שמא דם המכה הוא שנשתנו עכשו מראיה אבל מן הסתם אינה חוששת שאלו מן הסתם חוששת עד שתדע בודאי שלא נשתנו מראה דמים שלה הכי הוה למימר תולה במכתה אם היה דם מכתה דומה לדם ראייתה והלכה למעשה היא זו אפי׳ עכשיו כדי שלא תוציא אשה מבעלה ואינו דומה לבועל את הבתולה שאמרו בועל בעילת מצוה ופורש ואעפ״י שאין לך מכה גדולה ממכת השרת בתולים דשאני התם דאינה אסורה לעולם לא גזרו ותדע לך דלגבי בעילת הבתולה שנינו בהדיא חזרו ונמנו וכאן לא הזכירו כלל וכבר הארכתי יותר בפיסקה הלכות בס״ד.

אמר לה בתי שמא דמות עירך עלתה ביך לכי והבעלי לו על גב הנהר. והרמב״ן ז״ל פירשה לא משום חשש קביעות וסתות שהוא חששא לכך אמר לה ר׳ יוחנן שאין זה וסת אוסר יומו שלא שלה הי׳ וסת אלא בהכנסתה לעיר שהיו חברותיה מרגישות בה דשמא אף היא היתה מתבייש מהן מפני שמדברות בה ומתחלחלת והוה לה בושת של קפיצות ואכילת שום שכל זמן שאינה אוכלת אינה חוששת אי נמי דיומא לא קבעה וסת דאיקראי בעלמא הוא וה״ק לה לאו טבילה גרמא ליך דמתסרי אלא דמות עירך גורמת לך ומותר את אגב הנהר.

תוספתא היתה בודקת בימין והיא טמאה בשמאל והיא טהורה לא תבדוק אלא בשמאל בחצר והיא טהורה בטרקלין והיא טמאה לא תבדוק אלא בחצר בעצמה והיא טמאה בחברתה והיא טהורה לא תבדוק אלא בחברתה.

יש מי שגורס התקין ר׳ בשדות ראתה יום א׳ תשב ששה והוא שנים תשב חמשה והם שלשה תשב שבעה והם נקיים וכן הוא בהלכות הרי״ף ז״ל וכן מצאתיה בחבור הרב אלברצלוני ז״ל משמן של ראשונין ופי׳ הוא ז״ל לפי גרסא זו שבאותן הימים היו גם בני הכפרים מכירים קצת בין דם טוהר לדם טמא והיו מכירות קצת וסתות אבל לא עקר הוסתות ולכך די להם בשנים דעקר נדה דאורייתא אבל אם ראתה שלשה חוששת הן לספק זבה שאינן מכירות כל כך בזיבה לא הן ולא אותן בני כפרים שמראות להם את הדם ולפי׳ חשש רבי ותקן להם לשלשה שבעה נקיים. ומ״מ גרסת הנכונה שנים תשב ששה והם דכיון דאינן בקיאות לגמרי יש להן לחוש שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה והוא וגם מן הראשונים שהיו גורסין כן והיא הנכונה וששה דקאמר ששה נקיים קאמר והא דקאמרי׳ ג׳ תשב ז׳ נקיים לאו למימרא דשלשה דוקא בעי נקיים אבל לאחד ושנים לאו בעי נקיים אלא מכלל מה שאמרו בג׳ דבעי׳ נקיים אנו יודעים שטועות הן בימי נדה וזובה והילכך על כרחין שששה דקאמר נקיים קאמר ולא רצה להאריך ולומר בכל אחד ואחד נקיים כיון שממשמעת האחד אנו יודעין בבירור את השאר. ואי נמי י״ל נקיים דקאמרי בסופא אכלהו דקאי ומ״מ בין הכי ובין הכי אין ספק דכלהו נקיים בעינן להו.

אמר רבא תבעוה לנשא ונתפייסא צריכה שתשב ז׳ נקיים פי׳ ואפי׳ נבדקה ומצאה טהור דחישינן שמא מתוך חמודה רואה דם טפה כחרדל ונאבד ולפי׳ צריכה לישב ז׳ נקיים חוץ מיום התביעה ולא שנא קטנה ומסתברא שאינה צריכה הפסק טהרה ולא בדיקה תוך ז׳ לא בתחלתן ולא בסופן לפי שאין זו אלא חששא בעלמא ודי לה בישיבת שבעה ואעפ״י שאמרו צריכה לישב ז׳ נקיים לאו וקיים הספורים לפנינו ואפילו בתחלתן או בסופן כשאר נקיים דזבה דעלמא דאמרו אלא כל שלא הרגישה בדם תוך שבעה נקיים קרינן להו וכן נ״ל מעובדא דרבינא דאיעסק ליה לבריה בי רב חביא וא״ל ליום פ׳ נכתוב כתובה ואיעכב ז׳ יומי ובתר הכי אתא ומדקאמר איעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא ואתא משמא דלבתר כל ז׳ ממש הוא דאתא ורב חביבא לא רמא אדעתיה דמשום דרבא קאמר דסבור הוא דלא אמר רבא אלא בגדולה דשכיחי בה דמים אבל בקטנה לא אלמא לא בדקה איהו כלל ורבינא אע״ג דלבתר ז׳ הוא דאתא לא אשכחן דאצריכא ז׳ אחריני אלמא כל שנתעכבה ז׳ אינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל אלא כל שמצאה טהור טהורה.

אבל ראיתי בפסקי הלכות הראב״ד ז״ל ובפסקי הרמב״ן ז״ל שלא הצריכה הפסק טהרה אבל הצריכה בדיקה תוך ז׳ ולא ירדתי לסוף דעת׳ אם עשינו אות׳ כרואה דעלמ׳ אף היא צריכ׳ הפסק טהרה ואם אינה צריכ׳ הפסק טהר׳ ובודאי הפסיקה טהרה משוית לה הואיל ואינו אלא ספק דעלמא אף אנו נאמר שהיא בחזקת טהורה כל ז׳ אלא שצריך לחוש לדבריהם זצ״ל.

ממעשה דרבינא ורב אחא שמענו שמיום התביעה אינו מונין לה ז׳ דמשמע שממחמרת ולא משעת נתינה הכתובה דהא רבינא ליום פ׳ נכתוב כתובה קאמר ובתר ההוא יומא מדרבא דתביעה זו נתערב ז׳ יומי ועוד תניא לעיל בזו שב״ה אומר כל הליל׳ שלה נותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פי׳ רשב״ג לילה וחצי יום ואקשינן ומי בעיא כולי האי ורמינהו הרי שהיו גיתו ובית בדיו טמאין ה׳ וכמה עונה חצי יום וחצי לילה ומפרקינן שאני כתובה דענה בי טפי עד שיכתבו אלמא משעת כתיבה ממשכיא ואינה צריכה להמתין ודברים פשוטין הם ואינה צריכין לפנים ועוד מקאמר בפ״ק דכתובות בההיא דלא כתב כתובה בע״ש ואתו ושאלו לר׳ ואמר להו אתפסוה מטלטלי וכן ביבמות כרב דהוה מכריז כי הוה על למדרש ורב נחמן לשכנציב אמרי מאן בעיא ליומא ואקשי מיהא דרבא ופרקי׳ רבנן שלוחי משגרי ומודעי להו ומ״מ יש לעיין מאימתי מונין לה וכן אם תבעוה להנשא לאחר י״ב חודש מונין לה מיום זה ושמא לא אמרו אלא משעה שמתקנין לה צרכי חופה וכאותה שאמרו מכי רמו שערי באסינתא וכיוצא בזה בכל שמשתדלין לה לתקן לה חופה נותנת דעתה ומחמרת.

אשה שיש לה וסת אלא שהיא רואה דם מחמת תשמיש הרי זו משמשת עם בעלה שלשה פעמים ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש הואיל ויש לה וסת אלא שבודקת לאחר תשמיש ואם נתרצפה בשלשתן לטומאה הרי זו מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ולא תשמש מכאן ואילך עם בעל זה ואפילו על ידי בדיקה אם נתרפאת אלא תתגרש מזה ותנשא לשני ואם אירעה כן שלשה פעמים תתגרש ותנשא לשלישי ואם ארעה כן שלשה פעמים הוחזקה זו לכל אדם ותתגרש ולא תנשא לעולם אלא על ידי בדיקה אם נתרפאת אם לאו ושאלו בה ונבדק בביאה שלישית של בעל ראשון כלומר ולא תתגרש אלא שתבדוק אם נתרפאת אם לאו ואם נתרפאת תהא מותרת לו ותירץ לא כל האצבעות שוות ושמא אצבעו של זה גורם ומוטב שתנשא לאחר ושמא לא תהא צריכה לכלום משנעמידה עם זה בספק כרת וכן שאלו ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי שמאחר שהוחזקה בשנים ואירעה כן בשלישי אף בביאה ראשונה נדון אותה במוחזקת בכולם ונאסרנה עד שתבדק ברפואה ותירץ לא כל הכחות שוות ושמא אף באצבע אחד שמא ביאה זו היתה בכח מרובה והילכך לא נאסרה לגמרי עד שאירע לה כן בשלשתם שלשה ביאות בכל אחד ומשם ואילך נאסרה לו ולאחר לעולם עד שתבדוק אם נתרפאית אם לאו ואם יש לה וסת תולה בוסתה ולא שתפרש אם יש לה וסת דמים שהרי באשה שיש לה וסת אתה עסוק אלא שפירושו אם שימשה סמוך לוסתה ר"ל באותה עונה תולה בוסתה ואין ראיה זו מחזקת לרואה מחמת תשמיש וגדולי הרבנים מפרשים אם יש לה וסת ר"ל שאינה מתרצפת שלשה ביאות לענין זה אלא פעמים שרואה לאחר תשמיש פעמים שאינה רואה תולה בכך ולא הוחזקה וי"מ אם יש לה וסת גוף כלומר שאין ראיה זו שבשעת תשמיש באה אלא על ידי מקרים שבגוף כגון פיהוק או עטוש והדומים להם תולה באותם הענינים ואין ראיה זו מחזיקתה ברואה מחמת תשמיש ואם היתה בה מכה תולה במכתה אפילו היתה במקור שסתם הדם מן המכה הוא יוצא ואף הוא עצמו טהור לענין טהרות ואע"פ שעובר דרך המקור שהמקור מקומו טהור אלא שמ"מ צריך שתהא היא מרגשת שהדם יוצא מן המכה וזו היא שאמרו נאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה דם שותת ויוצא וגדולי הדור פירשוה אף כשאינה מרגשת וממה שאמרו בבריתא נאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור ולא הזכירו בה שממנה הדם יוצא אלמא כל שאומרת שיש לה מכה תולין בה מן הסתם וזו שבכאן כך פירושו נאמנת וכו' כלומר שאין הדבר צריך להיות המכה ברורה לנו אלא שתהא נאמנת לומר מכה יש לי וכל שהיא אומרת כך תולה בה מן הסתם שאני אומר שממנה הדם יוצא ואם היתה דם מכתה משונה מן הדם שהיא רואה בשעת תשמיש שאינה תולה:

וקצת חכמי הדורות כתבו שבזמן הזה אין תולין במכה שאף בבועל את הבתולה חזרו ונמנו להיות פורש אחר בעילת מצוה ואינה תולה במכה וחבורה שבעקירת בתוליה ועוד שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראיתה ועכשו אין אנו בקיאין במראות הדמים אלא שגדולי הדור משיבים עליהם שאם החמירו בבועל את הבתולה מפני שחומרתה באה לידי הכשר תאמר בזו שאם אתה בא לומר כן נמצאת אסורה לעולם אלא אף בזמן הזה תולה ואף זו שאמרו אם היתה דם מכתה משונה מראייתה אינה תולה דוקא בשאפשר לעמוד על בוריו של דבר כגון זו שראתה ראשונה ושניה בלא מכה אי נמי שכל ביאות שבבעל ראשון היו בלא מכה ונתחדשה לה מכה ברשות שני או ברשות שלישי אבל כל שאי אפשר לעמוד על בוריו של דבר סופה כתחלתה ותולה אע"פ שלא נשתנה ואם כן הוא הדין לכל שאי אתה בקי במראות הדמים והדברים ברורים:

בדיקה זו שביארנו שאם בדקה עצמה ונתרפאת מותרת אף לרביעי או לשלישי שלא גירשה עדין או שרצה להחזירה כך הוא ענינה מביאה שפופרת של אבר שהוא חלק ופי השפופרת כפוף לתוכו כדי שלא יסרטה מבפנים ומכנסת בתוכו קיסם כעין מכחול ומוך נתון בראשו ודוחקתו בפנים עד שיגיע המוך לצואר הרחם מקום שאף האבר מגיע לשם ומוציאו אם נמצא טיפת דם בראש המוך בידוע שלא נתרפאת ואם לא נמצא דם בראשו בידוע שנתרפאת שאף זה כעין תשמיש הוא אלמלא שנתרפאת היה הדם מתעורר קצת ואפילו נמצא דם בשאר מקומות שבשפופרת כל שלא נמצא בראשו בידוע שהוא מן הצדדין וכבר ביארנו שאם בדקה בבעל ראשון אחר פעם שלישית ומצאה טהור אין מתירין אותה לו שמא האצבע גורם ומ"מ אם בדקה עצמה גדולי המפרשים מתירין שאף באלו הואיל וכעין צלמי זכר הם יש לומר בהן לא כל האצבעות שוות וכן יש דרך בבדיקה זו בדרך אחרת והוא שמבהילין אותה ואם הפילה לסיבת הבהלה זו חררת דם הוחזקה ברפואה ואם לא הפילה כלום אין זה אלא ממלאה ומערה ואין לה תקנה:

אשה זו לענין כתבה אם יש לה כתבה מראשון ומשני הואיל וראויה לשלישי ואם משלישי אין לה הואיל ובדקה עצמה ומצאה טמא וכן אם יש בה הפרש בין באו לה מומין אלו בבית בעלה לבאו עמה מבית אביה וכן מה שנחלק דין אשה זו מדין אשה שאין לה וסת כבר ביארנו הכל ביאור מרווח בכדי הצורך בסוף פרק ראשון:

כבר ביארנו בוסת הסיבה שהוא אוסר את שעתו ויראה שזו היא שאמרו כאן בההיא אתתא דכל אימת דהות סלקא מטבילת מצוה הות חזיא אתאי לקמיה דר' יוחנן ואמר לה דמות עיריך עלתה ביך לכי ותבעלי לו על גב הנהר שפירושו מפני שהיא היתה חוששת לוסת שלא להבעל לו לשעתה מפני שהיתה סבורה שהטבילה גורמת ושתהא צריכה להמתין כל שעתה ואמר לה שאין הטבילה גורמת אלא שאחר טבילה כשהולכת לביתה זוכרת את חשוקה ורואה מחמת חימוד ושתבעל לו על גב הנהר ר"ל תכף לטבילה בעוד שטרדת הטבילה עליה ואין הרעיון פנוי כל כך ופירוש דמות עיריך כלומר אוהבך והוא משל לבחור נחמד על דרך יונתך נזכרת ומה שאמר לה לא תגלי לחברותיך עצה אחרת היתה ומפני שחשב שהדבור עם חברותיה בשעת לכתה שמשתעשעות עמה בדברי חשק מעוררים אותה ואמר לה שלא תגלה להם שהיא באה ממקום פלני וכשם שעכשו מדברות בענינים אלו ידברו עמך מענינים אחרים ויטרידוך שלא לזכור ואיכא דאמרי גלי לחברתיך כי היכי דלבעו עלך רחמי וכדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים ויש גורסין דומת עיריך כלומר לעז בנות העיר מלשון דומי מתא ור"ל עין הרע על שם שמקנאות ביך לחבת בעליך כשרואות שאת טובלת תמיד ומתעוררת כל כך עליו ונתן לה עצה שלא תגלה להן טבילותיה ויחשבו שנתחדשה איבה ביניהן ותסור קנאתן ואין עין הרע שלהן שולטת ביך:

דין תורה בענין הנדה שכל שראתה יום אחד יושבת שבעה וטובלת בליל שמיני ואין הפרש בין שראתה יום אחד לראתה כל שבעה אלא אף בשלא ראתה אלא טפה אחת טמאה שבעה וכן אפילו ראתה כל שבעה כל שפסקה בשביעי טובלת בליל שמחרתו שמיני שלא הצריכה תורה בנדה ספירה אחר טהרה ר"ל אחר הפסק הדם אלא בזבה שכתוב בה ואם טהרה מזובה וספרה לה וכו' וכשהשלימה שבעת ימי נדה וטבלה אם ראתה בשמיני היא שומרת יום טהור כנגד יום טמא וכן בכל אחד עשר יום עד שתתרצף בתוכם שלשה ימים לטומאה ואם נתרצפה בהם שלשה ימים לטומאה נעשית זבה גמורה ובימי רבינו הקדוש מצא בקעה בכפר אחד ששמה שוריית והחמיר עליהן וחומרתו הוזכרה כאן בקצת ספרים שאם ראתה יום אחד תשב ששה נקיים והוא ואם ראתה שנים תשב חמשה נקיים והן ואם ראתה שלשה אף בימי נדה שתשב שבעה נקיים ולגירסא זו לא היתה התקנה אלא מפני שמצאן טועות בענין הוסתות בין ימי נדה לימי זיבה ושמא הראשון סוף זיבה והשני תחלת נדה וצריכה ששה אחריו ואם ראתה שלשה שמא כלם בימי זיבה ומ"מ עיקר הגירסא שאף בשנים התקין ששה והן ומפני שהתקנה היתה לשתי סבות אחת זו שהזכרנו והאחרת שהיה לב החכמים מתמעט שלא להכיר בין דם טמא לטהור וכמו שאמרו כ' ב' אמר ר' יוחנן חכמתיה דר' יוחנן גרמה לי דלא למיחזי דמא דמטמינא מטהר דמטהרנא מטמא ואע"פ שבימיו היו רואים את הדם הוא היה רואה את הנולד ותקן לפי מה שראה על העתיד והיה החשש שמא כל שראתה שנים הראשון דם טהור ואינו תחלת נדה עד השני וכן כל שהיא רואה כמה כלן דמן טהור עד האחרון ואין ראוי למנות אלא ממנו ולחששא זו על כל פנים צריכה ששה נקיים ובראיית שלשה חשש לשניה שמא טועה בין ימי נדה לימי זיבה ושמא באחד עשר יום היא עוברת מקצתן בלא ראייה ואחר כך היא רואה שלשה רצופים בסוף אחד עשר וסבורה שהם נדות והם זיבה ולפיכך תיקן שלכל ראיית שלשה תהא סופרת שבעה נקיים ובתקנה זו לא היתה צריכה לא להראות דם לחכם ולא למנות ימי נדה וזיבה כלל אחר כך ראו בנות ישראל שעל כל פנים צריכות ששה נקיים ודנו בעצמן אף בזה יש צדדין בכדי לטעות הגע עצמך שראתה שלשה והיא טעונה שבעה שמא כשעמדה לה ששה בטהרה היא סבורה שנדה היא ולא זבה ואע"פ שחששא רחוקה היא מ"מ נוח להן שלא להיות זו טעונה ששה וזו שבעה והסכימו להיות כלן מונות שבעה אף לראיה אחת ואפילו בטפה כחרדל ולא שראייה מועטת נאמרה כאן דרך ריבותא שהרי אף מן הדין אשה מיטמאה אף לפחות מכחרדל אלא כך פירושו אפילו בטפה כחרדל שהדבר מוכיח שהוא בא ממעיין סתום וכל שרואה מעיינת בעצמה יום שהיא פוסקת בו אם לאחד אם לשנים אם לכמה ולובשת בגדי נקיות ומונה שבעה ממחרתו של יום ההפסק וחכמים קבלו תקנתן ועשאוה כהלכה פסוקה וכבר ביארנו ענין זה כלו יפה בחמישי של ברכות:

האשה שקישתה שני ימים בתוך ימי זיבה ולשלישי הפילה הרי זו יולדת בזוב שאין קושי מטהר בנפלים ואפילו לא ראתה דם שהרי אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכבר ביארנוה בפרק ראשון ובשאר מקומות שבמסכתא זו:

האשה שתבעוה לינשא וניפייסה לכך צריכה שתשהא שבעה נקיים קודם שתנשא ומתחלת ממחרתו של יום התביעה והריצוי ולא סוף דבר בגדולה אלא אפילו בקטנה שאין דמיה מצויים ואפילו בדקה עצמה ביום הריצוי או אחר כן ומצאה טהור שמא מתוך חימודה ראתה טפה כחרדל ואבד ונמצא יום זה חמור מיום הוסת שהוסת אם לא בדקה בשעתו ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואלו יום התביעה והריצוי אע"פ שבדקה אחר התביעה והריצוי ומצאה טהור טמאה וגדולי המפרשים הקלו בה מצד אחר שלא להצריכה הפסק טהרה ר"ל שכל שמנתה שבעה אחר יום התביעה והריצוי אע"פ שלא בדקה אם פסקה דיה ולא כשאר נדות שצריכות לבדוק אם פסקו קודם שיתחילו במנין שבעה והביאו ראיה ממה שהוזכר כאן ברבינא דאעסק ליה לבריה בי רב חנינא ואמר להו ליום פלני נכתוב כתבה ונמצא שאותו יום פלני שיעד לכתיבת הכתבה הוא יום התביעה והריצוי ואיעכב שבעה יומי בתר הכי והרי הנשארים לא היו סבורים שתהא צריכה שבעה נקיים ונמצא שלא בדקה אם הפסיקה בטהרה ואעפ"כ עלו לה שבעה ומ"מ הם סוברים שבדיקה מיהא בעיא או בכלן או בתחלתן או בסופן כשאר נדות ואע"פ שאף בזו לא הצריכוה בדיקה והטבילה וכמו שאמרו סופן אע"פ שאין תחלתן וגדולי הדור סוברים עוד שאפילו בדיקה אינה צריכה לא בתחלתן ולא בסופן שמאחר שאינה אלא חששא בעלמא די לה בישיבת שבעה שלא בהרגש ראייה ואף הם מדקדקים אותה ממעשה דרבינא שמאחר שאמר איעכב שבעה יומי אלמא כל שבעה נתעכב ולא בא עד לאחר השבעה והרי לא הצריכוה כלום שהרי לא היו סבורים שתהא צריכה לכך והדברים נראין ומ"מ יש ספרים שאין גורסין ואתא אלא איעכב שבעה יומי כלומר אחר יום התביעה והריצוי נתעכב שבעה ימים שלא כנס ומ"מ שם היה והנהיגה כרצונו ומה ששאלו לו מאי טעמא עבד מר הכי אף ביום הראשון שנתעכב שאלו למה הוא מתעכב והם גורסים מאי טעמא עביד מר הכי ואין הכרח מכאן להפקיע ממנה צורך בדיקה ולא צורך הפסק טהרה אלא שהדברים נראין כדבריהם ולמדנו שהיום שהם מתרצים ביניהם לישא ביום פלוני שמחרתו מתחלת למנות ולדעת זה זה שאמרו ליום פלוני נכתוב כתבה פירוש שיכנוס באותו היום והיה אותו היום תוך שבעה ונתעכב שבעה כדי למנותן ממחרת יום הריצוי ויש מחמירין שלא למנות ממחרת היום שבו מתרצין על ענין הנישואין ומסכימין בו לעשות לזמן פלני אלא ממחרת היום שעליו מסכימין לנישואין מתחילין למנות ומתעכבין אותם עוד שבעת ימים והם מפרשים ליום פלני נכתוב כתבה כלומר שיכנוס ונתעכב שבעה אחר היום הנועד לנישואין ובקצת מקומות נוהגים להזקיקה שבעה מיום חתימת הכתבה ואילך ומפני שהם מפרשים כאן איעסק ליה לבריה לנשואין ומה שאמרו ליום פלוני נכתוב כתבה הם מפרשים שכתבוה והזקיקוה למנות שבעה אחר שנחתמה הכתבה ואין זה כלום שבמנהג הראשונים הכניסה וכתיבת הכתבה הכל נעשה בבת אחת ואיעסק ליה פירושו לאירוסין ומה שאמר ליום פלני נכתוב כתבה פי' ביום פלני נעשה הנשואין ומפני שהכתבה הוא מכוש אחרון לעניני הנשואין הוא מזכירה במקום נישואין ונתעכב שבעה אחר יום הריצוי לדעתנו או אחר היום שנועד לנישואין לשיטת אחרת הא משכנסה לא ומשנת כתובות ראיה ברורה לזה שכונס ברביעי ובועל בלילה והוא מה שאמרו שם בההוא דלא כתב כתובה ואמר להו אתפסוה מטלטלי והתירה וכן ממה שאמרו למעלה שני כתבה דמאחרי בה טפי אלמא שהלילה שבו כותבין כתבה הם מתיחדים אלא שאפשר שדוקא בנתקדשה מעיקרא אבל אותה שאינה מתקדשת עד היום שהיא נכנסת לחפה יראה לדעתם שצריכה שבעה ממחרת יום הקידושין והחופה ולדברי כולם אין מנין שבעה שקודם לכך מועיל שאין דם חימוד אלא במקודשת הא כל שנתקדשה ימי הספירה מתחילין מיום הריצוי לדעתנו או לדעתם מן היום הנועד לנישואין אפילו נועד שנה קודם כניסה לדעתם אם נתרצו לכך מתחלת השנה וגדולי הדור חוככים לומר שלא למנות אלא ביום ריצוי או ביום הנועד משעה שמתקנים צרכי חופה לצורך יום הנועד שכל שאדם נוהג ליעד זמן ארוך לשנה או לחדשים כשהגיע זמן חוזרים ומיעדים זמן קצר ליום פלני ואותו יום שנתרצו בו לאותו יום פלני או אותו יום פלני הנועד הוא שמתחלת למנות למחרתו וכן עיקר:

גמ' סבר ליה מר למכתב כתובה לארבעה יום כו' מפירוש מהרש"ל דהיינו ליום ד' שהבתולה נשאת ליום ד' וכפירושו איכא במרדכי ע"ש אבל מפרש"י שכתב איעכוב שבעה יומי בתר יומא שנתפייסה לינשא עכ"ל אין נראה לפרש כן כיון דנטר דיום ד' בשבוע אחרונה הוה ליה יום ז' מיום רביעי זה ולא מיום שנתפייסה ונראה לפירושו דנטר עד ארבע לאו היינו ליום רביעי בשבוע שהבתולה נשאת:

בגמ' התקין רבי וכו' ראתה יום אחד תשב ששה ימים והוא וכו' ששה והן. פי' הששה צריכין להיות טהורין דאל"כ איכא למיחש בכל פעם שיום אחרון של ראייה הוא תחלת נדה והראשונים היו סוף ימי זיבה לכן צריכין להיות כל הששה ימים טהורים וק"ל:

שם אמר ליה סבר ליה מר למכתב כתובה לארבע יום וכו' עיין באשר"י ולפי הפירושים שם מבואר דר"ל דרבי חנינא א"ל לרבינא ורב חנינא היה מחלק בין גדולה ובין קטנה והיה סובר דקטנה אין צריכה לישב ז' נקיים דאי הוה איפכא לא היו יכולין אותן המפרשים להביא מינה ראיה דאין צריכין הפסק טהרה ובדיקה וק"ל כשתעיין שם ואפשר דמפרשי הכי דרב חנינא א"ל לרבינא משום דלישנא דמכתב כתובה לא שייך לומר כ"א באבי החתן לא באבי הכלה וק"ל ועכ"פ הגירסא שלפנינו שכתוב א"ל סבר מר למכתב כתובה לד' יום א"ל אין כי מטא וכו' לא מתישבא דכיון דלא היה בדעת רבינא למכתב כתובה עד ז' ימים למה א"ל אין:

ברש"י ד"ה לפי שאין כל האצבעות שוות וכו' ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לירי כרת ע"כ. צ"ל דס"ל דאע"פ שתבדוק ולא תמצא דם בראש המכחול באולי לא תבדוק יפה והיא תסמוך על הבדיקה ותשמש ותבא לידי כרת לכך מוטב שתתגרש ותתקן בלא בדיקה:

בתוס' ד"ה ותבדוק עצמה בביאה שלישית ובו' וה"ה דה"מ למפרך לפי פירושו דגם לשני לא תשתרי וכו'. ר"ל ואם תקשה על פרש"י אמאי פריך גמרא ותבדוק עצמה מביאה שלישית ואילך ולא תתגרש ואמאי לא פריך נמי ותהא אסורה לשני ולא לשתרי ליה בלא בדיקה אין זו קושיא דאיכא למימר לפי פירושו דה"ה דה"מ למפרך וכו':

בא"ד ור"ת מתיר לראשון וכו' פי' וגמרא לא פריך כלל אראשון דפשיטא ליה דאם רוצה לבדוק גבי ראשון ושלא להתגרש דמציא לעשות וגמרא לא פריך אלא אשני דלא לשתרי אלא ע"י בדיקה:

ד"ה ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי וכו' ואין להתירה אלא מטעם זה דאין כל הכחות שוין ואין חזקת כחו של ראשון מועלת לשני וכו'. משמע דהתוספות אינן מפרשין הא דקאמר בגמ' לפי שאין כל הכחות שוין כפרש"י אלא ר"ל שאין כל כחות של האנשים שוין ואין חזקת ג' כחות של ראשון ושני מועלת לשלישי וק"ל:

גמ' א"ל אמינא לך איסורא עיין בראב"ן סי' שכ"ג שהיה לו גי' אחרת כאן:

שם לבריה בי רב חנינא ברי"ף ורשב"א ורא"ש איתא בי רב חביבא: