מסכת נדה דף ס״ד עמוד א׳

קבעה לה וסת לדילוג ואסורה ליום י"ח לחדש רביעי וליום י"ט בחדש חמישי וכן לעולם:

עד שתשלש בדילוג ויום ט"ו אינו מן המנין שהוא תחלת ראייתה ואין שם דילוג:

היתה למודה וסת קבוע לט"ו ושינתה לי"ו זה וזה אסורין כלומר כשיגיע ט"ו וי"ו עוד תאסר חזרה ושינתה בשניה [לשבעה עשר] הותר ט"ז מכאן ואילך שלא קבעתו אלא פעם אחת הלכך בפעם אחת הוא נעקר:

הותרו כולן ט"ו שהרי עקרתו שלשה פעמים וט"ז וי"ז בחדא זימנא מיעקר ואפילו י"ח הבא לא יאסר אלא י"ט כדקתני משמונה עשר ואילך שהרי שילשה בדילוג וקבעה לה וסת לדילוג:

תיובתא דרב דהא קתני שינתה לשבעה עשר נאסר ט"ו וי"ו ולא קתני מי"ז ואילך ואע"ג דדילגה ב' זימני אלמא ראייה קמייתא לאו ממנינא:

למודה שאני כיון דוסתה קבוע לט"ו שדינן ראייה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה שהרי בזמנה ראתה והיכי הוה מצינן למימנייה עם הני דדילוג וכי אמינא אנא היכא דראיית ט"ו שהיתה תחלת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת ליום עשרים:

ודקארי לה מאי קארי לה הא ודאי היכי מצי לאקשויי מלמודה:

קס"ד ה"ה לשאינה למודה בעינן תלתא זימני דילוג והאי דנקט למודה לאו משום עקירת וסת דילוג למידק דלמודה הוא דבעי שתשלש בדילוג אלא משום עקירת וסת ראשון דקתני חזרה ושינתה לי"ז הותר ט"ז ונאסר ט"ו וי"ז ואע"ג דעקרתיה לט"ו תרי זימני דסד"א כיון דלמודה הואי בט"ו ועקרתיה ב' זימני תו לא הדרה ותשתרי לט"ו הבא:

איתמר ראתה ט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה פי' דווקא בכי האי גוונא אבל ראתה בג' חדשים או בב' לחדש או באחד לכ"ע אין צריך יותר כדאמר לעיל בסוף בנות כותים (נדה דף לט:) דחזאי ריש ירחא וריש ירחא כו' ואפילו שאחד מלא ואחד חסר ואין הימים שבין ראייה לראייה שוין מ"מ קביעות החדש גורם והיכא דבראשונה אין לה שיעור בחדש שתהא השניה נראת דילוג מן הראשונה דכ"ע דאין הראשונה מן המנין ובעינן שתשלש בדילוג כגון ראתה עכשיו ושניה בעשרים לה ושלישית בכ"א לשניה ומשום הכי נקט ט"ו בחדש זה ולפירוש זה קשה דבפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק לז:) מדמה נגח יום חמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה ושבעה עשר בחדש זה לפלוגתא דהכא ואם כן היכי קאמר התם לעיל גבי ראה שור ונגח שור ולא נגח דהויא ראשונה מן המנין הא בכי האי גונא אפי' רב מודה דלא הוי ראשונה מן המנין שהרי לא היתה לשום זמן לא לחדש ולא לשבת ויש לחלק בין סירוגין דימים לסירוגין דשוורים ור"ח פי' קבעה לה וסת לדילוג כשעשתה שלש פעמים כסדר הזה כגון שראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון וכן ראתה ט"ו בתמוז וי"ו באב וי"ז באלול ועוד ראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסליו חוששת מכאן ואילך ט"ו לחדש זה וי"ו לשני וי"ז לשלישי ולשמואל צריכה שתשלש בדילוג שתראה בחדש רביעי יום י"ח ובג' חדשים שאחריהם יום י"ו וי"ז וי"ח וכן בשלישי עוד שאחרי כן דראייה של ט"ו יום בחדש הראשון לא היה ממנינא ותימה למה פי' כן דא"כ כששאל הש"ס לימא בדרבי ורשב"ג קמיפלגי לא פליגי בראייה ראשונה לחוד אלא בשלש ראיות של דילוג ראשון ובמסקנא יהיה הפירוש בע"א ואמאי לא סגי בג' חדשים כדפי' בקונטרס:

ואינה אסורה אלא מי"ח ואילך וא"ת ויאסר נמי יום י"ח כי שינתה לי"ז שהרי דילגה ויהיה בכלל וסת דילוג כמו ט"ו וי"ו דחיישינן בחדא זימנא ואומר הר"י דאין לחוש בדילוג משום חדא זימנא:

מיחש בחדא זימנא חיישינן פירש"י דחיישינן לתשמיש וכן צריך לפרש מדלא פרי' הש"ס בהדיא לטהרות ואין להזכיר בשום קביעות וסת ג' פעמים לגבי תשמיש דהא בחדא זימנא חיישינן אלא לגבי שאם נקבעו שלש פעמים חוששין לו עד שיעקר שלש פעמים:

ראתה יום ט"ו בחדש זה יום י"ו בחדש זה י"ז בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדלוג וכו'. פירוש כגון שראתה יום ט"ו בניסן ויום י"ו באייר ויום י"ז בסיון קבעה לה וסת לדלוג והרי זו אסורה ביום י"ח בתמוז וביום י"ט באב וביום כ' באלול וכן מדלגת לעולם יום א' בכל חדש וחדש. ור"ח ז"ל פי' כגון שחוזרת לראות חלילה כגון הוסת הראשון ושלשה כן כיצד הרי שראתה יום ט"ו בניסן ויום י"ו באייר ויום י"ז בסיון וחזרה וראתה יום ט"ו בתמוז ויום י"ו באב ויום י"ז באלול ועוד חזרה וראתה יום ט"ו בתשרי ויום י"ו במרחשון ויום י"ז בכסלו הרי זו קבעה לה וסת מטבת ולהלן לדלוק כסדר הזה יום ט"ו לחדש זה ויום י"ו בחדש זה שני לו ויום י"ז לשלישי וכן לעולם חוזרת חלילה. ולפי פירושו הא דאמרינן בגמרא קבעה לה וסת לדילוג לאו בהכי בלחוד הוא דקבעה לה וסת אלא הכי קאמר אם תשלש כן קבעה לה וסת לדילוג ורב ושמואל לישנא קיטא נקטי ובריתא נמי דלקמן דקתני ראתה יום כ"א בחדש זה כ"ב בחדש זה כ"ג בחדש זה קבעה לה וסת לאו בהכי בלחוד קאמר אלא אם כן תשלש כן, וק"ל קצת דלמאי דאוקימנא כגון דרגילה למיחזי ביום כ' ושנתה לכ"א משמע לכאורה דכל היכא דעקרה וסת הראשון קבעה לה וסת לדילוגין אלו, ואלו וסת הראשון ודאי נעקר כשדילגה שלשה דילוגין הראשונים, וא"כ אף וסת הדילוג נקבע בכך, לפי' נ"ל הראשון עיקר ואפילו לא שלשה לחזור חלילה ג' פעמים קבעה לה וסת לדלוג כמו שאמרנו, ובודאי אם דלגה וחזרה לראות חלילה באותן דילוגין כפי' של ר"ח ז"ל קבעה לה וסת לדילוגין בחלילה. ואיכא למידק היכי דמי אי בחדשים כלם מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות מל"ב לל"ב, ואי בחדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר אין כאן דילוג שוה כיצד הרי שהתחילה לראות בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה בי"ו באייר הרי ראתה להפלגת שנים ושלשים, והשניה שהיא מי"ו באייר שהוא חסר לי"ז בסיון אינה אלא לשלשים ואחד נמצא שלא דילגה אדרבה קרבה ראייתה, וכשחזרה וראתה לי"ח בתמוז חזרה להפלגה של ל"ב, ולפיכך פירש הראב"ד ז"ל כשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת וסת בימי החדש כיצד אם ראתה ראש חודש וראש חדש וראש חדש קבעה לה וסת לראשי חדשים ואע"פ שאין הפלגותיה שוות שהאחד מלא ואחד חסר והילכך זו שהפלגות שדילגה כיון שאין בראיותיה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שוות שהאחד מלא ואחד חסר אומרין לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אלא בדילוג ולדבריו אם ראתה ט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זו וט"ו בחדש זה קבעה לה וסת לט"ו בין במלאים בין בחסרים. ורבותינו הצרפתים ז"ל מוסיפין שאף שם היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות, והיינו דאמרינן בפרק קמא (יא,.) קפצה וראתה קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ואוקמה רב אשי כגון שקפץ בחד בשבא וחזאי וקפץ בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה. אלמא ימי השבוע קבעי לה וסת. ונמצא לדבריהם ג' דרכים בוסתות דימים, האחד וסת ימים ידועים, וקביעות החדש וקביעות ההפלגה, ולדברי הכל וסת ההפלגות אינו נקבע אלא בארבעה ראיות לפי שאין ג' הפלגות אלא מתוך ארבעה ראיות וראיה ראשונה לאו בהפלגה חזיתיה. וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן הודו רבותינו הצרפתים. ואי קשיא לך הא דתניא בב"ק (לז, א) ראה שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשורים ואע"ג דקמיתא לאו בסירוגין הות אפילו הכי מצטרפת לבתרייתא. י"ל דשאני הכא דכיון שאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן, ג' הפלגות בעי דהיינו ד' ראיות, אבל התם הא איכא ג' נגיחות, וראיה מדקתני במתניתין היתה למודה יום ט"ו ושנתה ליום כ' זה וזה אסורין שנתה ג' פעמים ליום כ' הותר ט"ו וקבעה לה יום כ' אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים עשרים, וא"ת התם למודה שנו א"כ דקארי לה לרב מבריתא אמאי קארי ליה, הא מתניתין היא דלמודה שאני. ועוד מביאין ראיה מדקתני עלה דההיא מתני' שאין אשה קובעת וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אלמא אין הפרש בין קביעות של זו לקביעות אחרת שאינה למודה. ופלוגת' דרב ושמואל בדלקה היינו דרב סבר כיון שזו לימי החדש היא קובעת אף הראשונה מונין לה, שהרי היתה ביום ידוע מן החדש וכאלו ראתה ג' פעמים בט"ו בחדש שהיא ודאי קובעת לג' פעמים ואף זו קובעת דמתחלתה לדלוג כיוונה, ושמואל סבר אם השותה לימי החדש מונין לה את הראשונה אבל כיון שדלגה צריכה ג' דילוגין. ולענין פסק הלכה בוסת הדלוג פסק ר"ח ז"ל כרב דקי"ל כרב באיסורי וכן פסק הראב"ד ז"ל, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דאמרינן דיקא נמי דשבקיה ליום עשרין שמע מינה. והרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא כותיה, ויש להחמיר כדברי ר"ח ז"ל מהא דקתני שנתה לי"ז הותר י"ו ונאסר ט"ו וי"ז ולא מיתסר נמי י"ח דנימא זו כבר דלגה וניחוש בפעם אחת לוסת של דלוג שמע מינה שאין חוששין לוסת של דילוג כלל עד שתקבענו לגמרי כן כתבו בתוס' וכן הורה הראב"ד ז"ל וכן כתוב בחידושי הרמב"ן נ"ר. הכי גרסינן: היתה למודה להיות רואה ליום כ' ושנתה ליום ל' זה וזה אסורים הגיע יום כ' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל', הגיע יום ל' ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא והגיע יום שלשים. וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה כו' והגיע יום עשרים וראתה וראתה יום עשרים וראתה דקאמר יום כ' מיום ראיית הל' קאמר. ויש גרסאות אחרות וזאת היא הנכונה וכן היא בספרים שלפנינו וכן גירסת רש"י ז"ל וכן נר' מפר"ח ז"ל.

ה״ג היתה למודה להיות רואה ליום עשרים ושנתה ליום ל׳ זה וזה אסורה הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל׳ וחוששת ליום ל׳ וראתה הותר יום ל׳ ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא והגיע יום ל׳ וראתה יום עשרים דקאמר יום עשרים מיום ראיית השלשים קאמר ויש גרסות אחרות וזו הנכונה וכן היא בספרים שלפנינו וכ״כ רש״י ז״ל וכן נר׳ מפי׳ ר״ח ז״ל.

כבר ביארנו שיש בוסת הימים וסת אחד שנקרא ווסת הדלוג וכיצד הוא דינו הרי שראתה יום חמשה עשר לחדש ראשון ויום י"ו לחדש שני ויום י"ז לחדש שלישי לדעת רב קבעה לה וסת לדלוג ואסורה ביום שמונה עשר לחדש רביעי ויום י"ט לחדש חמישי וכן לעולם קבעה לה וסת לדלוג ליום אחד בחדש וזהו דלוג של חדשים והוא הדין אם ראתה עכשו וראתה בשלשים ואח"כ בשלשים ואחד ואח"כ בשלשים ושנים וזהו דלוג של הפלגות ולשמואל לא קבעה לה וסת עד שתשלש בדלוג והרי בראיה ראשונה אין בה דלוג ונמצא שלא קבעה לה וסת עד פעם רביעית ולענין פסק גאוני הראשונים פסקו כרב ומשום דהלכתא כרב באיסורי וכן כתבוה גדולי המפרשים ומכל מקום גדולי המחברים פסקו בה כשמואל וא"כ זה שאמרו בסוגיא זו ראתה בכ"א לחדש זה וכ"ב בחדש זה וכ"ג בחדש זה קבעה לה וסת פירושו בשהיתה רגילה לראות בעשרים ודלגה לעשרין וחד שיש כאן שלשה דלוגין וכן כתבוה גדולי הראשונים ויראה לי כן אי משום דטעמיהו מסתבר אי משום דבוסת ההפלגה אמרו כן שאין וסת הפלגה נקבע אלא בארבע ראיות וכן עיקר שהדלוג הפלגה הוא אלא שוסת ההפלגה בהפלגה שוה בלא שינוי כגון מעשרים לעשרים והדלוג הוא בהפלגה שאינה שוה אלא שמשתנית מעשרים לעשרים ואחד ומעשרים ואחד לעשרים ושנים ואף לדעת הפוסקים כרב דוקא בשראיה ראשונה של ט"ו לחדש אינה מתוך קביעות וסת אבל אם היתה למודה לט"ו שנמצאת ראייה שבו מקביעות וסת אף רב מודה שאין ראיית ט"ו מן המנין והוא שאמרו היתה למודה לראות בט"ו ושינת לי"ו חוששת לט"ו ולי"ו שינת לי"ז הותר י"ו וחוששת לט"ו ולי"ז שינת לי"ז הותרו כלם ואינה חוששת אלא לי"ח אלמא שבלמודה מיהא עד שתשלש בדלוג ולפי דרכך למדת ששניהם סוברים כרשב"ג שאין חזקה לוסתות אלא בשלשה פעמים ומ"מ לענין קטלנית הלכה כר' והוחזקה בשנים ולא תנשא לשלישי כמו שפסקנו ביבמות פרק הבא על יבמתו וי"מ בדלוג זה שבחדש רביעי חזרה לה לוסת ראשון ר"ל שהיא ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון וחזרה וראתה ט"ו בתמוז וי"ו באב וי"ז באלול וחזרה וראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסליו ולדעת רב קבעה לה וסת לטבת בט"ו ולשבט בי"ו ולאדר בי"ז וכן לעולם ולדבריהם זה שאמרו ראתה ט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחדש זה קבעה לה וסת לישנא קייטא הוא דנקט ולא בשלש אלו לבד אלא אם היא משלשת בדרך זה וכן בריתא האמורה למטה כ"א בחדש זה כ"ב בחדש זה כ"ג בחדש זה ענינו שתשלש בדרך זה ובאמת לענין פסק שניהם אמת שכל שהיא משלשת בדלוג שוה קבעה לה וסת לאותו דלוג אלא שלענין ביאור נראה כדעת ראשון חדא מסוגיא דשמעתא שלא אמרוה אלא ט"ו בחדש זה וי"ו בחדש זה וי"ז בחדש זה ועוד ממה שאמרו למטה דרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום עשרים ואחד ומשמע שכל שעקרה וסת הראשון קבעה לה וסת לדילוגין ווסת הראשון ודאי נעקר בשלשה דלוגין ואם כן אף וסת הדלוג נקבע בכך:

ומ"מ לענין ביאור דקדקו הראשונים בשמועה זו בענין החדשים שאם כלם מלאים כשאתה חושש ט"ו לזה וי"ו לזה וי"ז לזה אין כאן דלוג אלא הפלגה שזה משלשים ושנים לשלשים ושנים ואם החדשים אחד מלא ואחד חסר הרי אין הדלוג שוה שהרי אם ראתה בט"ו בניסן שהוא מלא ושחזרה וראתה בי"ו באייר ראתה לשלשים ושנים של ראיה ראשונה וכשראתה בי"ז בסיון ראתה לשלשים ואחד שהרי אייר חסר ונמצא שלא דלגה אלא שקירבה ראיותיה ומתוך כך גדולי המפרשים כתבו שכשם שהיא קובעת וסת להפלגות שוות כך קובעתו בימי החדש ר"ל שאם ראתה בשלשה ראשי חדשים על הסדר זה אחר זה קבעה לה וסת לראשי חדשים אע"פ שאין הזמן שוה שהרי אחד מלא ואחד חסר וכמו שהקדמנו במשנה ומעתה אף זו המדלגת אחר שאין בראיותיה צד שוה לא בדלוג שוה ולא בהפלגות שוות קובעת היא מצד ימי החדש שלא בהשואה ושלא בדלוג וכל שראתה בט"ו בחדש שלשה פעמים זה אחר זה קבעה לה וסת לט"ו בין מלאים בין חסרים שמכל מקום ט"ו לחידוש הלבנה וזהו וסתה וכן כתבו בתוספות שאף היום גורם וקובע וסת וכמו שאמרו דקפץ בחד בשבא וכו':

זה שביארנו שאין וסת ההפלגה נקבע אלא בארבע ראייות ממשנתנו אתה למד כן שאמרו בה היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים חוששת לט"ו ולעשרים ואם שינתה פעם שנייה ליום עשרים אף זו חוששת עדין לשניהם שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר ט"ו וקבעה לה יום עשרים אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים ואם תאמר למודה שאני הרי סתם אמרו עליה שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אלמא בין למודה בין אינה למודה ועוד שאם טעם משנתנו משום דלמודה שאני כשהקשו לרב בשמועת הדלוג מבריתא דקתני היתה למודה לראות יום ט"ו ושינת לי"ו זה וזה אסורים שינתה לי"ז הותר י"ו וחוששת לט"ו ולי"ז שינתה לי"ח הותרו כולם ואינה חוששת אלא לי"ח אלמא שלשה פעמים בדלוג בעינן עד שתירץ בה למודה שאני כלומר שאף רב מודה בה כמו שכתבנו לותביה ממתניתין אלא שמשנתינו אף בשאינה למודה ומפני שאין וסת הפלגה נקבע אלא בשלש הפלגות כמו שכתבנו וכן יראה בדלוג כמו שכתבנו ויש מקשים לדעת זה ממה שאמרו ברביעי של קמא ראה שור ונגח שור ולא נגח שור ונגח שור ולא נגח שור ונגח שור ולא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואע"פ שהראשונה לא בסירוגין היתה ואינה קושיא דהתם איכא שלש נגיחות ואתה עושהו מועד על הדרך שעשאן אבל זו היאך אתה דן ראשונה שבראיות ליום עשרים והרי עד שתראה מעשרים לעשרים אי אתה יכול לומר ראיה של עשרים אלא ודאי אין וסת הפלגה קבוע אלא בארבע ראיות שנמצאו בהן שלש מעשרים לעשרים הא כל שאר הוסתות נקבעים בשלשה כמו שכתבנו חוץ מן הדלוג לדעתנו כמו שכתבנו:

כבר ביארנו במשנה שאף עקירת וסת אינו אלא בשלשה פעמים ומה שאמרו בסוגיא זו סד"א כיון דלימודה היא ועקרתיה בתרי זימנא עקרא ליה סוגיא דעלמא הוא ואין להקשות בה היאך היה עולה על דעתו כן שלא נאמרה אלא בדחייה בעלמא:

כל שביארנו בוסת הדילוגין פירושו בדלוג שוה כמו שכתבנו אבל אם סירגה בהם יום אחד כגון שראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר ובסיון שהיתה ראויה לחשבון דלוגיה לי"ז ראתה בי"ח אין כאן קביעות לדלוג כלל וכן כל כיוצא בזה:

כבר ביארנו שאע"פ שאין קביעות וסת אלא בשלשה פעמים מ"מ חוששת היא לו אף בפעם אחת ר"ל שאם ראתה בראש חדש זה חוששת ליום ראש חדש הבא אלא שמ"מ כתבו גדולי המפרשים שוסת הדלוג אינה חוששת לו כלל עד שתקבענו לגמרי וזהו שאמרו היתה למודה לראות יום ט"ו ושינת לי"ו זה וזה אסורים שינת לי"ז הותר י"ו ונאסר ט"ו וי"ז ואלמא לי"ז הוא שחוששת אבל לי"ח שהוא יום הראוי לחשבון הדלוג אינה חוששת ולמדנו שאין חוששין לוסת הדלוג עד שתקבענו לגמרי וכן וסת ההפלגה אינה חוששת לו עד שתראה ראיה שניה שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מפלגת מעתה ראתה בראש חדש ניסן חוששת לראש חדש אייר ואם ראתה בו חוששת לראש חדש סיון ואם לא ראתה בו נעקר הוסת וחוששת לשני בסיון שהרי ראתה שתי ראיות שוות בהפלגה מל"א לל"א שהרי ראיית ראש ניסן וראש אייר שוה בהפלגה לשני בסיון מל"א לל"א ולעולם חוששת שתי חששות אלו לוסת החדש ולוסת ההפלגה עד שתקבע אחד מהם שלשה פעמים כיצד ראתה באחד בניסן ובעשרים בו חוששת לאחד באייר מצד ראייה שבראש ניסן ואם לא ראתה בו חוששת לתשיעי שבו שהוא שיעור הפלגה שבו מיום עשרים בניסן ובין שראתה בו בין שלא ראתה בו חוששת לעשרים באייר שמא מיום החדש תהא קובעת לעשרים וכן בדרך זה היא קובעת עד שתקבע וסת החדש שלשה פעמים או וסת ההפלגה ארבעה או שתטהר האחד בעקירת פעם אחת וכן הדין לוסת הסיבות שאינה חוששת לו עד שתתחיל בו ר"ל שאם ראתה באחד בניסן ושימרה לה באחד באייר ולא ראתה אינה חוששת לראש סיון מחשש וסת הסיבות שאין חוששין לסירוג עד שתראה בו:

זה שביארנו שכל בפחות משלשה אע"פ שלא קבעה לה וסת מ"מ חוששת היא אף בפעם אחת ואסורה לשמש כל היום אף בבדיקה לא סוף דבר שהוא כן כשעומדת בתוך ימי נדתה ר"ל ששינוי הוסת בתוך ימי נדות של וסת ראשון כגון שהיתה רגילה לראות בט"ו ושינתה לעשרים שאין בין יום הראוי ליום השינוי אלא חמשה ימים שנמצא יום השנוי תוך ימי נדות של יום הראוי אלא אפילו שינתה לכ"ה שנמצא יום השינוי תוך ימי זיבה של וסת ראשון כך הוא הדין אע"פ שהדמים מסתלקים בימי זיבה וגדולי הרבנים פירשו בה דרך אחרת ולענין פסק מיהא הכל עולה לענין אחד:

אע"פ שביארנו שאף בפעם אחת חוששת מ"מ אף בשנים אם עקרתן פעם אחת אינה חוששת לראשונות ואין מזקיקין עקירת שנים לשנים כשם שמזקיקין עקירת שלשה לשלשה מעתה היתה למודה להיות רואה ביום עשרים ושינתה ליום שלשים זה וזה אסורים ר"ל שחוששת לעשרים ולשלשים שמיום הראיה המחודשת וכשהגיע יום עשרים ולא ראתה משבדקה עצמה ומצאה טהור מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים הגיע יום שלשים וראתה והרי שתי ראיות לשלשים והגיע יום עשרים ולא ראתה ועוד הגיע יום שלשים שחוששת לו ולא ראתה ועוד הגיע עשרים וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים ואע"פ שקבעה וסת ליום שלשים שתי פעמים עקרתו בפעם אחת כך היא הגירסא בספרים שלנו ובפירושי גדולי הרבנים ולמדנו ממנה שאע"פ שנעקר הוסת בשלש פעמים אם חזרה אחר הוסת לוסתה הראשון חזרה לוסתה אף בפעם ראשונה הואיל ועדין לא קבעה וסת אחר ומכל מקום יש גורסין בשמועה זו כך היתה למודה לראות ביום עשרים ושינת ליום שלשים זה וזה אסורים הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים הגיע יום שלשים וראתה יום עשרים וראתה יום שלשים ולא ראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים ור"ל הותר יום שלשים שלא נקבע אלא שתי פעמים ונאסר יום עשרים שלא נעקר אלא שתי פעמים הא כל שנעקר הוסת הראשון שלשה פעמים אם חזרה בו אחר כן הרי היא כתחלת וסת ואינו וסת עד שתקבענו שלשה פעמים אע"פ שלא קבעה וסת אחר וכל שחוזרת לוסתה אינה חוששת לוסת האחר ששינתה בו ויש מחמירין לחוש בו ואין נראה כן שאם כן הרי אשה זו רואה כל ימיה מעשרים לעשרים וחוששת לשלשים אבל שלא קבעה וסת אחר וחזרה לוסת ראשון חזר הוסת למקומו אפילו לאחר שנה שאין וסת נעקר ברוב זמן אלא בקביעות וסת אחר:

תד"ה ואינה אסורה אלא מי"ח ואילך וא"ת ויאסר נמי יום י"ח כי שינתה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות הכי בשינתה ליום ט"ז שיאסר נמי יום י"ז לחוש לוסת הדילוג כיון שדלגה חדא זימנא אלא דאולמא להו לאקשויי בשינתה לי"ז שכבר דילגה פעמים וק"ל:

בפרש"י בד"ה אימא לא תיחוש לה דכי מטיא טבילה אחריתא ותטבול ויגיע יום עשרים לא כו' עכ"ל כ"ה בכל נוסחת רש"י שלפנינו ולפי שאינו מובן לכאורה לפי ענינו הגיהו רבים ויגיע יום עשירי לא כו' וא"א לומר כן דכיון דשינתה מתחלה ליום עשירי לטבילה דהיינו ביום י"ז לראייה הראשונה הויא טבילה אחריתא ביום י"ח שהרי אינה אלא שומרת יום ואם תראה שוב ליום עשירי לטבילה זו לא הוה מופלג מראייה שלפניה אלא י"ב יום ולא הוו הפלגות ראיותיה שוות ולמה תחוש לו ואם נדחוק לפרש דכי מטיא טבילה אחריתא ותטבול כו' דהיינו שתראה אח"כ בימי נדותיה ביום כ"ב שהיתה למודה לראות ותטבול ליום י"ז עיקר חסר מן הספר גם מי הכריחו לכל זה דלא ה"ל לפרושי אלא דכי מטא שוב יום י"ז לראייה זו אימא לא תאסר ועוד כיון דראתה אח"כ בלא הפלגת י"ז ימים הרי נעקרה ראיית יום י"ז דבחדא זימנא מיעקרה וע"כ הנראה לקיים כל ספרי רש"י הישנים אחר שנדקדק במה שפרש"י בסמוך בתוך ימים שראויה כו' דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילתה קיימא בימים הראוים כו' דלכאורה אין לכל זה מקום כאן דטפי ה"ל לפרש בפשיטות אהא דשינתה ליום כ"ז דכי הדר מטי יום כ"ז הויא ראויה לנדה ועוד דהא רב פפא גופיה סבר בפ' בנות כותים דיום ט"ו שהוא יום כ"ב מיום כ"ב מנינן ליה וה"ל בימי זיבה מיום כ"ז ומיהו הך דהכא ודאי דלא תפשוט מדהתם דלא דמיא דהתם מוכיח רב פפא מהך מתני' אשה שכבר ראתה ג"פ בימי זיבה ולא קבעה וסת לשמואל דלמיחש מיהת בעיא דניחוש לה והכא הוסיף רב פפא למימר דאפי' בחדא זימנא ובימי זיבה בעי דניחוש ועוד נדקדק במה שפי' אבל היכא דקאי בימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום ט"ו לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי כו' דלכאורה אין צורך במה שפי' שהיתה למודה כו' אלא דה"ל לפרש בפשיטות טפי אבל היכא דקאי בימי זיבתה שראתה מתחלה ושוב ראתה ביום עשירי לטבילתה דהוה בימי זוב אבל הנראה בכל זה פרש"י דלרב פפא אע"ג דסבר בפ' בנות כותים דכ"ב מכ"ב מנינן לה לחוש לוסת הראייה הראשונה קאמר הכא דניחוש נמי לשינוי ראייתה שהיתה חדא זימנא בכ"ז ובתרתי אשמועינן דניחוש לשינוי ראייתה חדא שמא תראה עוד בכ"ז וחוששת לאותו דילוג וגם ניחוש לה שמא תקבע וסתה הראשון שהיה מכ"ב לכ"ב מראייה זו שהיה בכ"ז ואהך חששא שמא תקבע וסתה הראשונה שהיה מכ"ב לכ"ב מראייה זו קאמר אי מהתם ה"א בימי נדותה דשינוי ראייתה היה בימי נדותה בכ"ז מראייה ראשונה וכי הדר מטי נמי ההוא יום כ"ב מראיית כ"ז ה"ל בימים הראוים לנדה ושתי הראיות בין ראיית כ"ז שבתחלה ובין ראייה כ"ב שאחר ראיית כ"ז הם בימי נדה ולהכי חוששת לו שתקבע וסת הראשונה מיום ראיית השינוי אבל היתה למודה לראות ליום כ"ב ושינתה ליום י"ז דה"ל שינוי ראייתה בימי זיבה אימא דכי תטבול ביום י"ח ששומרת יום כנגד יום י"ז ויגיע אח"כ עשרים יום מטבילה זו דה"ל כ"ב יום מראיית השינוי שהיה ביום י"ז ואימא לא תחוש לו שתקבע ממנו וסת הראשונה שהיה מכ"ב לכ"ב קמ"ל וה"ה דה"מ לפרש הכי אחששת ראיית הדילוג דגם בימי זיבה חוששת לו אלא חדא מתרתי דחוששת דקאמר רב פפא נקט ותו לא מידי:

סליק פרק האשה

ברש"י ד"ה ה"מ היכי דקאי אותו יום וכו' בתוך ימים שראויה להיות בהם נדה וכו' דכי הדר מטי יום ט"ו לטבילה וכו' ונכנסו ארבע ימים בימים הראוים לנדות וכו'. רש"י קיצר כאן במקום שהיה לו להאריך שהעיקר שהיה צריך לפרש הוא האי דחוששת כשמגיע אותו יום ששינתה לראות בו דהיינו יום כ' לטבילתה שהוא כ"ז לראייתה וצ"ל דיום כ' נמי קרוי בתוך נדתה אע"ג דכבר שלמו הי"א יום של זיבה וגם הז' ימים שראויה להיות בהם נדה ונכנסה ב' ימים לאחר הז' לא מקרו אותן ימים ימי זיבה הואיל ולא ראתה באותן ז' ימים שעברו דאין ימי זיבה אלא אחר ימי נדה וכל זמן שתראה אח"כ תחלת נדה היא שהרי מתחלה נמי כששינתה וראתה ליום עשרים מטבילתה היתה נחשבת תחלת נדה ולכך אתי שפיר ג"כ כשמגיע אח"כ יום ט"ו ויום כ' חוששת לשניהם:

בא"ד היכי דקאי בתוך ימי זיבתה אימא לא תיחוש וכו' ותטבול ויגיע יום עשירי לא תאסר לשמש וכו' כנ"ל להגיה ומ"מ דברי רש"י צריכין עיון דהא כששינתה והקדימה וראתה ביום עשירי אינה תחלת נדה כ"א שומרת יום כנגד יום ולר"ל אפילו שימור אינה צריכה כדאיתא בסוף פ' התינוקת לקמן א"כ כשתטבול עתה ויגיע אחר כך יום עשירי לא קיימא בתוך י"א לזיבה דהא אין ימי זיבה בלא תחלת נדה רק אותה ראייה יהיה תחלת נדה ולא שייך לומר עליה דכל י"א יום היא בחזקת טהרה וצריך לפרש דר"ל שהקדימה ראייתה ליום עשירי ושמרה יום כנגד יום וטבלה ואח"כ כששלמו י"א ימי זיבה והתחילה למנות ימי נדה ראתה ביום שהיתה למודה לראות ונעשית תחלת נדה וטבלה אחר ז' כשיגיע יום עשירי לטבילתה אסורה לשמש משום דחוששת לחדא זימנא שראתה פעם אחת ביום עשירי ולכך חוששת גם כן עתה שמא תחזור ותראה ותהיה שומרת יום כנגד יום כמו בפעם ראשון ואע"ג שיום העשירי הוא בתוך י"א של ימי זיבה וה"א דלא תיחוש קמ"ל רב פפא דחוששת דוק נ"ל:

בתוס' ד"ה אתמר ראתה ט"ו וכו' אבל ראתה בג' חדשים או בב' לחדש או בא' וכו'. ר"ל שראתה ג' חדשים רצופים בכל חדש באחד לחדש או בב' לחדש:

בא"ד ותימה למה פרש כן דא"כ כששאלה הגמרא לימא בדרבי ורשב"ג קמפלגי וכו'. ר"ל דלפי פי' ר"ח לפי סברת המקשה לא בראייה ראשונה לחוד הוא דפליגי אלא גם בכל ג' ראיות של הג' חדשים הראשונים דהא אי רב כרבי ס"ל א"צ כ"א לב' דלוגים דהיינו ששה חדשים לפירוש רבינו חננאל ולשמואל צריכא ט' חרשים לג' דלוגים וק"ל:

ד"ה ואינה אסורה אלא מי"ח ואילך וא"ת ויאסר נמי יום י"ח וכו' ר"ל מיד כששינתה ליום י"ז א"כ אנו רואין שדלגה מי"ו לי"ז א"כ כשיגיע בחדש שאחר זה יום י"ח תהא אסורה לשמש משום דחיישינן שמא תדלוג ליום י"ח כמו שדילגה פעם אחת כבר ליום י"ז כדין כל שינוי וסת דחיישינן בחדא זימנא וק"ל:

גמ' ודקארי לה מאי קארי לה ע' ב"ב ב ע"ב תד"ה ודקארי: