בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת נדה דף ל״ח עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת נדה דף ל״ח עמוד ב׳

    מסכת נדה דף ל״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־399 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    לידי חילול שבת שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת:

    ברביעי ותו לא כל שכן דאי מעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת:

    אלא מרביעי ואילך אבל ליל שלישי וליל שני ומוצאי שבת לא דאי מתעברה למוצאי שבת שמא תלד לרע"ג דמטי בשבת ונמצא שבת מתחלל שניתן רשות לחללו מפני סכנת גופה. והיכי דמי עשה מרע"ג ימים שבועים מאה ימים הוו שבועים שווין בר מתרי יומי וכן לק' ימים האחרים שני ימים הרי ארבע ימים עודפים על השבועים וע' ימים כולן שוים וג' ימים תן על ד' העודפים הרי שבוע וכיון שהתחילו במוצאי שבת נמצאו כלים בשבת ואם נתעברה בשני דלמא ילדה לרע"ב דמטי בשבת ואם נתעברה בשלישי דלמא ילדה לרע"א דמטי בשבת אבל בד' אי ילדה לרע"א מטי בחד בשבא ואי לרע"ב מטי בתרי בשבא ואי לרע"ג מטי בתלתא בשבא. אלמא כשמואל סבירי להו:

    לתקופות הימים כתיב:

    מיעוט ימים שנים דכל מקום שנאמר ימים ולא נאמר כמה תפוס המועט בידך ולא המרובה שאם אתה אומר ימים שלשה או ארבעה אני אומר עשרה או ק' כך שנו חכמים (סוכה דף ה:) כל ששמועו מרובה ושמועו מועטת תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. הלכך כאן שנאמר ימים מכיון שנכנסו שני ימים בחדש שביעי ילדה:

    מכלל דזיבתה טהורה ומהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה:

    יש מקשה שרואה כ"ה יום בין קושי ובין שופי:

    שנים בלא עת וז' דנדה וב' לאחר נדה בלא קושי:

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Niddah 38b · Sefaria

    תוספות

    דיו לבא מן הדין להיות כנדון וא"ת ובלא ק"ו נמי אמאי מטמא תיפוק ליה דקושי לא גרע משופי ולמה בשביל קישוי יש לה להיות טמאה וי"ל דטעמא דרבי אליעזר כדמפרש רבא בגמרא דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ולכך צריך להו לרבנן ק"ו ומחמת ק"ו אית לן למדרש קרא דדמיה למילתא אחריתי וליכא לאוקמי קרא אפי' בימי נדה דליכא ק"ו דרבנן נמי דרשי תשב ישיבה אחת לכולן ורבי אליעזר סבר דכיון דאיכא לאוקומי קרא בימי נדה אפי' אי נימא ק"ו משום דיו אין לך לטהר אלא בימי זיבה אבל בימי נדה טמאה ולדידיה אף בימי זיבה טמאה משום תשב ישיבה אחת לכולן כדאמר בגמ':

    אימא בימי זיבה טהורה בימי נדה טמאה פי' הקונטרס ארבי אליעזר פריך דמטמא אף בימי זיבה מדקאמר ת"ק כל דמים שהיא רואה טהורה ועלה קא"ר אליעזר דטמאה ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה דטמאה ודיו דקא"ר אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו והר"ר מנחם מפרש דרבי אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו והא דקפריך ואימא בימי זיבה טהורה הוי סיום מילתא דרבא דאמר בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן דהא מקרא דדמיה הוו להו לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה ומשני תשב ישיבה אחת לכולן וכיון דמק"ו מטהרין בימי זיבה אית לן לטהר מקרא דתשב אף בימי נדה דהא משמע ישיבה אחת לכולן ואין לחלק בהן ואם כן קרא דדמיה אתא למילתא אחריתי והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב שכל דמיה טהורים ואם תאמר וכיון דאי לאו קרא דתשב אף רבנן הוו מטמאין מקרא דדמיה א"כ היכי בעו למעבד ק"ו דאף בימי נדה טהורה דקאמרי הרי אנו משיבין אותך בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכיח דטהורה אף בימי נדה אית לן למימר דמיה לדרשא אחריתי:

    Tosafot on Niddah 38b · Sefaria

    רשב"א

    אמר להן דיו לבא מן הדין להיות כנדון פירש"י ז"ל דלאו למימרא דר' אליעזר סבר דבימי זיבה טהורה מק"ו מיהא אלא לטעמייהו דרבנן קאמר כלומר לדידי אפי' בימי זיבה טמאה מדכתיב תשב ישיבה אחת לכולן וכיון שאי אפשר לטהר בימי נדה מק"ו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון א"כ על כרחיך אפילו בימי זיבה טמאה משום דבעינן ישיבה א' לכולן, דהא דאמרינן בגמרא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה פירכא היא דפרכינן עליה דר' אליעזר ופריק אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ולא דמילתא דרבא מסקנא היא, וספרים יש דגרסי בהדיא ואומרים בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה. ויש מפרשים דלר' אליעזר ודאי דרשינן ק"ו אלא דאמרינן יוובימי זיבה מיהא טהורה והא דאמרינן בגמ' אימא בימי נדה נדה בימי זיבה זיבה טהורה טעמא הוא דקא מפרש רבא ואזיל למאי דקאמר בהא זכנהו ר' אליעזר לחכמים, וגרסינן הכי ורבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן דכיון דבימי זיבה טהורה מק"ו על כרחיך אף בימי נדה נמי טהורה משום דבעינן ישיבה אחת לכולן וכן פר"ח ז"ל וכן פירשו בתוספות בשם ר"ת ז"ל.

    Rashba on Niddah 38b · Sefaria

    ריטב"א

    הריון בגמטריא וכו׳ סמך בעלמא נקטו להו ולאו דגמרי ליה דהא לית הלכתא כוותיהו.

    דיו לבא מן הדין ולהיות כנדון פי׳ והכא לא מפריך ק״ל דהכתיב ממקור דמיה ולא מחמת ולד כדלקמן ואהני ק״ו לטהר בימי זיבה.

    הרי אנו משיבין וכו' פי׳ דהשתא לא עבדינן ק״ו מקושי שהוא לפני הולד אלא מזמן לזמן אנו דנין וכאלו דנין הקושי שלאחר הולד מן השופי שלאחר הולד ואעפ״י שא״א לדון ק״ו זה בלא קושי שלפני הולד סבורים חכמים לומר שאין לומר דיו אלא כשהוא בעיקר הק״ו ולא כשהוא בענפיו ור״א אמר לך דלעולם פרכינן ליה ואפילו בכה״ג ויש כיוצא בזה בפ׳ כיצד.

    בהא זכנהו פרש״י ז״ל תשובה נצחת יכול להשיבן ואינו נכון דהא הלכתא כרבנן כדעת הגאונים ז״ל אלא פי׳ כי בזה היה סבור לנצחם לפי דעתו.

    אימה בימי נדה נדה פרש״י ז״ל שאין זה מדברי רבא שאמר לדעת ר׳ אליעזר אלא דפרכא הוא דפרכינן ליה לר״א דמ״מ יש לו להורות בימי זיבה מיהת שיהא טהור ופריך אמר קרא תשב ישיבה אחת לכלן וכיון שא״א שיהו כולן טהורים דהכתי׳ ממקור דמיה ולא מחמת הולד ע״כ נכון בכלן לטומאה ומה שהיה אומר ר״א במתני׳ ובריתא דיו לבא מן הדין דמשמע דמודה לטהר בימי זיבה לדבריהם דרבנן קאמר זו שיטת רש״י ז״ל ולא גריס ורבנן אמרי׳ קראי ואין פי׳ מחוור וכ״ש דבעיקר נסחי גרסי׳ ורבנן אמר קרא וכו׳ והנכון דמודה ר״א דעודה בימי זיבה כפשטה דמתני׳ ובריתא והא דאמר בימי נדה נדה וכו׳ אינה פירכא אלא תשלום דברי רבא לדברי ר״א דכיון דכתיב וטהרה ממקור דמיה שבא לטמא כל שהוא מחמת הולד דיינו לדון ק״ו לטהר בימי זיבה כעין קושי על פני הולד וא״ת וא״כ מה בא ללמדנו רבא י״ל דמעיקרא הוה ס״ד שאין טעם לחומרא ר״א דכיון שהכתוב בא לטהר כל דם טוהר כל מה שיש לתלות בטהרה תולין ועל זה בא לומר דר״א סובר דקרא לטומאה משמע מדכתיב ממקור דמיה וא״א בשום ק״ו לטהר לגמרי ואמרי רבנן אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן כלו׳ דא״א לדון אותן לחצאין וק״ל ותיפוק ליה לרבנן דהא ליכא למימר דיו כדאיתא במתני׳ וי״ל דלדבריו דר״א א״ל כאן ועוד ק׳ דרבנן מאי סברי אי ס״ל למדרש ממקור דמיה כר״א א״כ שפיר קאמר ר״א שא״א לטהר לגמרי דא״כ הכא במאי דרשת ליה ואי לא דרשת קרא דמקור דמיה ולא מחמת ולד למה להו ק״ו כלל וי״ל דודאי לא דרשי לי׳ נדה עם דבריהם כדמפרש ואזיל דהא אף ר״א מודה לטהר במקצת וכתי׳ תשב ישיבה אחת לכלן וק״ו דאמר לפלפולא דעלמא נקטיה ליה לומר דעל כרחין כך לו לדון כנ״ל.

    Ritva on Niddah 38b · Sefaria

    מאירי

    יש מקשה ורואה חמשה ועשרים בלא ימי טהרת לידה ואין זיבה גדולה עולה בהן כיצד שנים קודם זמן נדות ושבעה של נדות ושנים אחריהם וארבעה עשר של קשוי ואי אפשר לומר כן בעשרים וששה שהרי אין ולד מטהר אלא שתי שבתות הסמוכות ללידה ונמצא יום אחד מתחבר עם שנים של זיבה ונעשה בהן זבה ובמקום שאין ולד אלא נפל אף בחמשה ועשרים טמאה ואף בשלשה שאחר הנדות שאין קושי לנפלים:

    המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המקשה בתוך שמונים של נקבה ר"ל שאחר ארבעה עשר יום טבלה ונתעברה והפילה בתוך שמונים כל דמים שהיא רואה טהורים שהרי אף בלא קשוי דם טוהר הוא והיאך הקשוי גורם טומאה לדם טוהר ר' אליעזר מטמא שאין זה דמה מחמת עצמה לטהרו מדין דם טוהר אלא דם הבא מחמת ולד ומעין אחר הוא ובימי נדה מיהא טמאה שאין קשוי מטהר בימי נדה מ"מ י"מ שבימי זיבה מיהא אף ר' אליעזר מודה שטהורה אלא שגדולי הרבנים חולקין בה ולפי דרכך אתה למד ממשנה זו שכלם סוברים יש קושי לנפלים וא"כ שלא כהלכה היא שנויה אלא שי"מ אותה בילדה תאומים ונשתהא ולד אחר חבירו ולפירוש זה לא היה צריך לתפשה בשמנים של נקבה שאף בארבעים של זכר היא מצויה אלא נקט שמונים והוא הדין לארבעים אמרו לר' אליעזר ומה במקום שהחמירו בדם השופי כגון אחד עשר יום שבין נדה לנדה הקל בדם הקושי מקום שהקל בדם השופי כגון ששה וששים ימים לנקבה אינו דין שנקל בדם הקושי ואמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון וטמאה מיהא טומאת נדה הא בימי זיבה טהורה לדעת ראשון אבל לגדולי הרבנים לאו למימרא דר' אליעזר מטהר בימי זיבה אלא הכי קאמר לדידי אף בימי זיבה טמאה דכתוב בכל ימים אלו תשב ישיבה אחת לכלן מאחר שאתה מטמאה בימי נדה אתה מטמאה בימי זיבה אלא לדידכו בימי נדה מיהא טמאה ולדעת זה מה שהקשו בגמרא אימא בימי נדה בימי זיבה טהורה לר' אליעזר הוא מקשה ומתרץ תשב ישיבה אחת לכלן ומ"מ לשטה אחרת אף ר' אליעזר מטהר בימי זיבה ולרבנן דמטהרי אף בימי נדה פריך כלומר נימא דיו לבא מן הדין ונטמאנה מיהא בימי נדה ותירץ תשב ישיבה אחת לכלן ומדבימי זיבה טהורה אף בימי נדה טהורה והלכה כרבנן ואע"פ שטעם דיו הלכה פסוקה היא אינו נופל בכאן יפה שהמקשה בימי זיבה טהורה היא אף מנדה ואף המקשה בימי טוהר ראוי לטהרה אף מנדה והוה ליה כנדון ואלו היתה המקשה בימי זיבה טמאה נדה היה ראוי לומר כן ובגמרא נאמר בה לשון אחר אלא שכלם דברים פשוטים הם:

    זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שנתגלגל בה שחמשה דמים טמאים מדכתוב דמיה דמיה שהן ארבעה ואע"ג דאנן חמשה תנן שחור ואדום חד הוא וכבר ביארנוה בפרק שני:

    Meiri on Niddah 38b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה דיו לבא מן כו' ור"א סבר דכיון דאיכא לאוקמא קרא בימי נדה אפילו אי נימא ק"ו כו' עכ"ל לרווחא דמלתא קאמרי הכי לפרש"י מיהו ע"כ לר"א משום הק"ו לא מוקמינן דמיה לדרשא אחריתא דאל"כ לא הוצרכו לפרש לקמן לפרש"י דקאמר ר"א דיו לדבריהם דרבנן אלא דהוצרך לומר דיו דאל"ה הוה מוקמינן דמיה לדרשא אחריתא ועוד דהשתא משום ק"ו דזיבה נימא דדמיה אתא לדרשא אחריתא ותשב אתא לטהר אפי' בימי נדה אלא ע"כ אית לן למימר לר"א דלא עדיף הק"ו למימר למידחי דמיה לדרשא אחריתא וק"ל:

    בד"ה אימא בימי כו' וא"ת כיון דאי לאו קרא כו' בלשון אחר וי"ל דפרכינן ליה כיון דמק"ו כו' עכ"ל תירוצם אינו מובן דהיינו ממש קושייתם היאך פרכינן ליה בלשון אחר מכח ק"ו לטהר אף בימי נדה כיון דאי לא תשב לא הוי מטהרי בנדה מק"ו כדאקשינן לרבנן ואימא בימי נדה כו' לפי' ה"ר מנחם ונ"ל להגיה וכו' במקום וי"ל וכצ"ל בלשון אחר וכו' דפרכינן ליה כיון דמק"ו מוכח כו' וכל זה סיום מלתא דקושייתם ותמיהתם קיימת לפי' ה"ר מנחם דרבנן נקטו תשב ברישא דברייתא משום דליכא קל וחומר לבימי נדה כדאקשינן ואימא בימי נדה כו' אבל לפרש"י ודאי י"ל דרבנן אית להו ק"ו אף לבימי נדה והא דנקטו לטהר מדכתיב תשב מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה ור"א מטמא נדה כו' ומזיבה הוא דטהור כו' עכ"ל השתא למאי דהשיב ר"א דיו אפשר לפרושי הכי אבל למאי דפריך לקמן אימא בימי נדה כו' דלר"א פריך כמו שפי' רש"י ע"כ אית לן למימר דר"א בימי זיבה נמי מטמא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Niddah 38b · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה דיו לבא מן הדין וכו' וליכא לאוקמי קרא אפילו בימי נדה דליכא ק"ו וכו'. נ"ל דלא הוצרכו התוס' לכל זה אלא לפי הק"ו הראשון דאילו לפי הק"ו השני שאמרו הרי אנו משיבין לך לשון אחר לפי סברתם אף נדה אתיא בק"ו וי"ל א"כ לפי פירוש התוס' מאי אמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן כו' וגם מאי פריך המקשה אימא בימי נדה וכו' ומשני אמר קרא תשב וכו' הא כבר הוכרחנו לדעת כל זה מכח קושית התוס' דאל"כ יקשה לן בלא ק"ו אמאי מטהר ר"א תיפוק ליה דקישוי לא גרע משיפוי והוצרך ע"כ לתרץ כתירוץ התוס' דטעם דר"א הוא מקרא דדמיה וטעמא דרבנן מקרא דתשב. ונ"ל דהתוס' לא כתבו כל זה אלא לפי מאי דמסיק והשיטה לפירוש התוס' כך היא דהא דקאמר רבא בהא זכינהו וכו' משום דהוקשה לו לרבא קושית התוס' מאי קאמר ר"א דיו וכו' בלא ק"ו נמי אמאי מטמא וכו' תיפוק ליה דלא גרע קישוי משיפוי לכך קאמר רבא בהא זכינהו ר"א לרבנן ר"ל דעיקר טעמו של ר"א מדמיה דמיה והשתא פריך המקשה לתרוייהו בין לר"א ובין לרבנן אמאי מטהר זה לגמרי וזה מטמא לגמרי דהואיל ואיכא קרא לטמא ואיכא ק"ו לטהר נקיים שניהם ונימא דבימי נדה נדה ובימי זיבה טהורה ומשני אמר קרא תשב וכו' ר"ל והשתא יתורץ לתרוייהו בין לר"א ובין לרבנן דרבנן ס"ל כיון דאית לן לטהר בימי זיבה מק"ו מטהרינן גם בימי נדה מקרא דתשב ישיבה אחת לכולן ואית לן לאוקמא קרא דדמיה לדרשא אחריתא ור"א ס"ל איפכא דכיון דאית לן לטמא ע"כ בימי נדה מקדא דדמיה ואפילו לפי הק"ו משום דאמרינן דיו מטמאינן גם בימי זיבה מקרא דתשב דבעינן ישיבה אחת לכולן ועכ"פ לרבנן לא הוצרך לקרא דתשב אלא לפי לשון ראשון של הק"ו דאילו ללשון אחר של הק"ו לא קשה לדידהו לפי סברתם מידי משום דהא גם ימי נדה אתי בק"ו וק"ל:

    ד"ה אימא בימי זיבה טהורה וכו' והר"ר מנחם מפרש וכו' ולפי פירושו הוי השיטה כך דהוקשה לו לרבא לר"א בלא ק"ו אמאי מטמא בנדה תיפוק ליה דלא גרע קישוי משופי ולכך בהא זכינהו וכו' דעיקר טעמו מקרא דדמיה ומקרא דדמיה היה להם לרבנן לטמא בימי נדה ולטהר בימי זיבה כדי לקיים המקרא וגם הק"ו וכל זה לא שייך להקשות ארבנן אלא לפי לשון ראשון של ק"ו כדלעיל ומשני תשב וכו' ולכך מטהרי רבנן גם בימי נדה אבל ר"א לא ס"ל דרשא דתשב ולכך מטהר בזיבה מכח הק"ו ומטמא בנדה מקרא דדמיה:

    בא"ד והכי דרשינן לעיל בברייתא לרבנן מתשב וכו' ר"ל ברייתא זו דאמרי רבנן תשב לרבות המקשה בתוך שמנים וכו' ש"מ דטעמא של רבנן מקרא דתשב והכי קאמרי ליה לר"א כיון דאיכא ק"ו המטהר בימי זיבה אית לן לטהר גם בימי זיבה מקרא דתשב ולאוקמא קרא דדמיה לדרשא אחרינא והשיב להו ר"א דיו וכו' ודרשא דתשב לית ליה ולפי זה הא דכתבו התוס' ומשני תשב וכו' הכל סיומא דרבא הוא ולא תרצן בפני עצמו הוא דהא רבא בעצמו ראה דטעמא דרבנן מקרא דתשב כמבואר בברייתא דלעיל:

    בא"ד וא"ת וכיון דאי לאו קרא דתשב וכו' ר"ל כיון דעיקר טעמייהו דרבנן מקרא דתשב ור"א ע"כ כבר השיב להם דלית ליה דרשא דתשב כדלעיל א"כ מאי פרכי ליה תו:

    [בא"ד] וי"ל דפרכי ליה וכו' ר"ל דבלשון אחר פרכי ליה נהי דלית לך דרשא דתשב נשיב לך ק"ו בלשון אחר דמשתמע מיניה דגם בימי נדה אתי בק"ו דטהור ולכך אית לן לאוקמי דמיה לדרשא אחריתי:

    Maharam on Niddah 38b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' הרי אנו משיבין לך כזה במתני' דב"ק כה ע"א:

    תוס' ד"ה והא וכו' אי נמי מדקתני ילדה וכו' כדמשמע לעיל כו ע"ב הפילה נפל וכו' ילדה וכו':

    Gilyon HaShas on Niddah 38b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת נדה, דף ל״ח, עמוד ב׳, בהיקף של כ־399 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 19 מילים

      נפתחת ב״לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת. בִּרְבִיעִי וְתוּ לָא? אֵימָא:…״

    2. קטע 219 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים?…״

    3. קטע 331 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת…״

    4. קטע 428 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קוֹשִׁי…״

    5. קטע 524 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ מְקַשָּׁה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם,…״

    6. קטע 612 מילים

      נפתחת ב״וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בְּלֹא…״

    7. קטע 719 מילים

      נפתחת ב״בְּלֹא וָלָד? בִּתְלָתָא נָמֵי סַגִּי! אָמַר רַב…״

    8. קטע 833 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִי אֶפְשָׁר…״

    9. קטע 918 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי' הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה —…״

    10. קטע 1021 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר…״

    11. קטע 1117 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לָהֶן: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת…״

    12. קטע 1222 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: ״תֵּשֵׁב״ — לְרַבּוֹת הַמְקַשָּׁה…״

    13. קטע 1325 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר…״

    14. קטע 1417 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לָהֶם: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת…״

    15. קטע 1529 מילים

      נפתחת ב״אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ מְשִׁיבִין לְךָ לָשׁוֹן…״

    16. קטע 1623 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לָהֶם: אֲפִילּוּ אַתֶּם מְשִׁיבִין כׇּל הַיּוֹם…״

    17. קטע 1729 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: בְּהָא זַכִּינְהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבָּנַן,…״

    18. קטע 1816 מילים

      נפתחת ב״אֵימָא: בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה…״

    19. קטע 197 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי' כׇּל אַחַד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה.…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • שמואל · דור ראשון לאמוראים

      שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.

      מקור: מסכת נדה דף ל״ח עמוד ב׳ · קטע 4 — “…מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דִּכְתִיב: ״וְטָמְאָה…

    לשון המקור

    לִידֵי חִלּוּל שַׁבָּת. בִּרְבִיעִי וְתוּ לָא? אֵימָא: מֵרְבִיעִי וְאֵילָךְ.

    אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי טַעְמַיְיהוּ דַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים? דִּכְתִיב ״וַיִּתֵּן [ה׳] לָהּ הֵרָיוֹן״ — ״הֵרָיוֹן״ בְּגִימַטְרִיָּא מָאתַן וְשִׁבְעִים וְחַד הָווּ.

    אָמַר מָר זוּטְרָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִים, יוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָּעִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהִי לִתְקוּפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן״, מִיעוּט ״תְּקוּפוֹת״ — שְׁנַיִם, מִיעוּט ״יָמִים״ — שְׁנַיִם.

    רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: אֵין קוֹשִׁי יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דִּכְתִיב: ״וְטָמְאָה שְׁבוּעַיִם כְּנִדָּתָהּ״ — כְּנִדָּתָהּ וְלֹא כְּזִיבָתָהּ, מִכְּלָל דְּזִיבָתָהּ טְהוֹרָה. וְכַמָּה שְׁבוּעַיִם?

    תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ מְקַשָּׁה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה יוֹם, וְאֵין זִיבָה עוֹלָה בָּהֶן. כֵּיצַד? שְׁנַיִם בְּלֹא עֵת, וְשִׁבְעָה נִדָּה, וּשְׁנַיִם שֶׁלְּאַחַר נִדָּה, וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁהַוָּלָד מְטַהֵר.

    וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בְּלֹא וָלָד, וְלֹא תְּהֵא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב.

    בְּלֹא וָלָד? בִּתְלָתָא נָמֵי סַגִּי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֵימָא ״בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ וָלָד״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״בְּלֹא וָלָד״ קָתָנֵי!

    אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְקַשֶּׁה עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה יוֹם בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ וָלָד וְלֹא תְּהֵא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין וָלָד אֶלָּא נֵפֶל — בִּתְלָתָא נָמֵי הָוְיָא זָבָה, מַאי טַעְמָא? אֵין קוֹשִׁי לִנְפָלִים.

    מַתְנִי' הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה — כׇּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִין עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא.

    אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּדַם הַשּׁוֹפִי, הֵיקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי; מְקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּדַם הַשּׁוֹפִי, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּדַם הַקּוֹשִׁי?

    אָמַר לָהֶן: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל טְמֵאָה טוּמְאַת נִדָּה.

    גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן: ״תֵּשֵׁב״ — לְרַבּוֹת הַמְקַשָּׁה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה, שֶׁכׇּל דָּמִים שֶׁהִיא רוֹאָה טְהוֹרִין עַד שֶׁיָּצָא הַוָּלָד, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא.

    אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּשׁוֹפִי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד, הֵיקֵל בְּשׁוֹפִי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד; מְקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד, אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד?

    אָמַר לָהֶם: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ? מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל מְטַמְּאָה טוּמְאַת נִדָּה.

    אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי אָנוּ מְשִׁיבִין לְךָ לָשׁוֹן אַחֵר, וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁהֶחְמִיר בְּשׁוֹפִי שֶׁלִּפְנֵי הַוָּלָד — הֵיקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁעִמּוֹ. מָקוֹם שֶׁהֵיקֵל בְּשׁוֹפִי שֶׁלְּאַחַר הַוָּלָד — אֵינוֹ דִּין שֶׁנָּקֵל בְּקוֹשִׁי שֶׁעִמּוֹ?

    אָמַר לָהֶם: אֲפִילּוּ אַתֶּם מְשִׁיבִין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מִמָּה הֵיקֵל עָלֶיהָ מִטּוּמְאַת זִיבָה, אֲבָל מְטַמְּאָה טוּמְאַת נִדָּה.

    אָמַר רָבָא: בְּהָא זַכִּינְהוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבָּנַן, לָאו אָמְרִיתוּ ״דָּמָהּ״ — דָּמָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד, הָכִי נָמֵי ״וְטָהֲרָה מִמְּקוֹר דָּמֶיהָ״ — דָּמֶיהָ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד.

    אֵימָא: בִּימֵי נִדָּה — נִדָּה, בִּימֵי זִיבָה — טְהוֹרָה? אָמַר קְרָא ״תֵּשֵׁב״ — יְשִׁיבָה אַחַת לְכוּלָּן.

    מַתְנִי' כׇּל אַחַד עָשָׂר יוֹם בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה.