מסכת נדה דף כ״ח עמוד א׳

וטהרו לו פתחים קטנים הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים ואם פתח פחות מארבעה טהור והני מילי להציל את שאר פתחים אבל להוציא הא אמרי' פותח טפח מוציא הטומאה לצד שני והכי אמרי' במס' אהלות (פ"ג מ"ו) המת פתחו בארבעה בד"א להציל את הפתחים אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח:

ר' יוחנן דפליג עליה דריש לקיש דבעי למימר דמת שנתבלבלה צורתו טמא דאמר כמאן כר' אליעזר:

ברובע רובע הקב:

קטבלא עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת:

אפודרא אבן שייש. ותרוייהו כגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר:

דאיחרך איחרוכי המת ולא נעשה אפר:

אין נותנין לה ימי טוהר דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא:

אימר הרחיקה לידתה הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים וכבר עברו ימי טוהר שלה ולא ידעינן מאימת נמני:

שנשרף על גבי קטבלא פי' עור שלוק היה בעור דפוס של אדם וצורתו דכי נמי נשרף עליו צורתו וחתוך אברים ניכרים:

אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס כו' קסבר רב דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקבה הוא דאי בריה הוא לא יטמא לא בלובן ולא באודם אלא ודאי סבר ספקא הוא והא דפסיק רב בפרק הערל (יבמות דף פג.) כר' יוסי באנדרוגינוס לא כר' יוסי דמתני' דהתם דאמר מאכיל בחזה ושוק דזכר ודאי הוי אלא כרבי יוסי דברייתא דקאמר התם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים לידע אם זכר אם נקבה ולאו בריה בעלמא הוא אלא כלומר ספקא וכן משמע לישנא דלא הכריעו והיינו כמו שסובר רב בשמעתין ובפ' בתרא דיומא (ד' עד.) דקאמר כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ופריך איצטריך קרא לרבויי ספקא ומשני דכוי בריה הוי האי בריה הוי בריה ממש ולא ספקא והקשה רבינו שמואל בחור דתניא בתוספתא דמס' בכורי' [פ"ב] הריני נזיר שזה איש או אשה הרי הוא נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא ולא יכלו חכמים להכריע אם איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש או אשה ואי לר' יוסי אנדרוגינוס נמי ספק במאי פליגי ת"ק והוא ועוד מאי אבל טומטום אינו כן וי"ל דלעולם ספק הוא ולא דמי לספק טומטום דבטומטום לא שייך למיתני ביה ולא הכריעו חכמים דאין כולן שוין דלפעמים כשנקרע נמצא זכר ולפעמי' נקבה וספק שלו יכול להתברר אבל אנדרוגינוס כולם או זכר או נקבה אבל לא הכריעו חכמים איזהו ונפקא מינה אם קידש טומטום אשה או נתקדשה ונקרע וגם לענין שופר אמרי' (ר"ה דף כט.) אנדרוגינוס מוציא את מינו טומטום אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו ולא פליג ר' יוסי את"ק אלא מפרש מילתיה דת"ק או כולה ר' יוסי היא אי נמי פליגי וקאמר כיון דלא הכריעו חכמים אינו נזיר דלא היה בדעתו להיות נזיר אא"כ הוי זכר ודאי או נקבה ודאית וכיון דלא הכריעו הוי לעולם ספק:

שנאמר מזכר ועד נקבה זכר ודאי כו' תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי כיון שיש טומטום שהוא זכר ויש טומטום שהוא נקבה ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט במעשר בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ולעיל גבי ספק בהרת קדמה לשער לבן דדריש לה מקראי בשלהי נזיר (דף סה:) אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כיון דסבר רב דספק הוי וכולן שוין קמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה ואמאי ממעט ליה והכי פריך בבכורות בפ' על אלו מומין (בכורות דף מא: ושם) בסופו גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת"ל להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת"ק קסבר אנדרוגינוס ספקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספקא וי"ל דהתם פריך שפיר דממעט אנדרוגינו' מהזכר יתירא דכתיב גבי עולה ולהכי פריך אצטריך קרא למעוטי ספקא דכיון דקמי שמיא גליא אם נקבה הוי אמאי צריך למעוטי ואם זכר הוא בא למעוטי משום דמשונה משאר זכרים א"כ ש"מ דזכר הוא ולא ספק אבל הכא דכתיב מזכר ועד נקבה איכא למימר דממעט לה מטעם שהוא משונה והוי ספק משום דלא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוי זכר או מנקבה ממעט ליה והוי נקבה ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו דהוי מצי למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום אי נמי מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס ממעטינן נמי טומטום ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו ואי מזכר ממעטינן להו איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא או איפכא:

המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה פרש"י ז"ל (לעיל נדה יח, א) חתוכה שיש לה חתוך אצבעות, ואיכא למידק והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואע"פ שאין לו עדיין חתוך ידים ורגלים. ויש מפרשים דשאני הכא דכיון שהפילה תכנית יד ורגל גמורה ואין לה חתוך אצבעות חזקה היא דמגוף אטום באת כמות שהיא אטומה או שמא חתיכה בפני עצמה היא שנעשה כתבנית יד הלכך תולין להקל ואמו טהורה. ובהאי תירוצא ניחא לן נמי הא דאמרינן בריש פירקי' המפלת חתיכה קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת משום דהתם ליכא הוכחה כלל שתהא מגוף אטום. והראב"ד פירש דלא אמרו חתוכה אלא לענין מביאה קרבן ונאכל בלבד מדקתני ואין חוששים שמא מגוף אטום באת ואין חוששים כלל משמע ואלו בשאינה חתוכה אינו נאכל אבל לענין האם בין חתוכה בין בשאינה חתוכה אמו טמאה לידה. ואינו מחוור מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששים, משמע דאין חוששים אאמו טמאה קאי דאי לענין קרבן הוי ליה למיתנא מביאה קרבן ונאכל. ונראה לי דהא דתניא אמו טמאה לידה מחמת יד זו בלבד קאמר כלומר אע"פ שלא הפילה אלא היא ואע"פ דקתני במתניתין יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אבל ביד לבדה לא ולא עוד אלא דאפילו בולד שלם וחי אם הוציא יד אינה לידה אלא מדרבנן התם שהיא מעוברת ונשאר עדיין ולדה בתוך מעיה אינה לידה עד שיצא רובו אבל כאן במפלת יד לבדה ואינה מרגשת בולד אחר לפיכך אנו אומרים מגוף שלם באת וחוששים שמא הפילה שאר האברים כבר והרחיקה לידתה הות וכדאמרינן בהדיא רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו אין נותנים לה ימי טוהר מ"ט אומר הרחיקה לידתה אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בלשון הזה בפרק עשירי אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה חזקתה מולד שלם ומצטרפין עם רוב איבריו ע"כ ושמא לתת לה ימי טוהר קאמר. ואינו נראה מענין מקומו כן.

הא דאמר רב הונא הוציא העובר את ידה והחזירה אמו טמאה לידה. אסיקנא טמאה לידה מדרבנן אבל מדאוריתא אינה חוששת לכל דבר והילכך לימי טומאת לידה נמי משעה שיצא רובו או ראשו מנינן ליה שבעה ושבועיים לנקבה וקשיא לי א"כ מאי נפקא לן מינה כי מטמינן לה משום לידה אי למנין ז' ושבעים הא אמרינן דלא, ואי משום טומאה תיפוק לי דהויא לה נדה דא"א לפתיחת הקבר בלא דם. ושמא נאמר דרב הונא איפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה. אי נמי י"ל דנפקא מינה להחזירה ולא ילדה עד לאחר י"ד יום דאי משום נדה משתספור ז' נקיים טהורה אפילו לדידן דמשוינן להו לכולהו כזבות ואלו משום לידה מטמאים לה כל הי"ד יום מספק יולדת נקבה. כנ"ל.

הא דאמרינן סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' יצחק וכו'. מדהאי זכר האי נמי זכר. תמיה לי דבאנדרוגינוס ליכא למימר הכי שהרי בריה בפני עצמה היא ולעולם חד מינא הוא או כולן זכרים או כלן נקבות ואעפ"כ פעמים נולד עם הזכרים ופעמים נולד עם הנקבות. וי"ל דדילמא אנדרוגינוס אגב טומטום נקטיה.

אמר אביי כגון ששרפו ע״ג קורטבלה פי׳ שנשרף בלי כסותו והעור ההוא לא נשרף ורבא אמר ששרפוהו בדפוס של שיש ונשרף שם ונשאר שלדו קיימת כעין מת שנעשה רקב ולא נתפזר שנראה רקב שלו כאלו הוא כלו קיים אף כאן אעפ״י שנעשה אפר כיון ששלדו קיימת שעומד מכונס שם עדין הוא טמא ולאפוקי עפר שרופין שהעפר מבולבל.

רבא אמר כגון דחרכיה חרוכיה פי׳ אבל כל שנעשה אפר דינו כעפר שרופין והלכתא כרבה.

ת״ר המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה פי׳ שנכר בהם חיתוך אצבעות אמו טמאה לידה פי׳ לאו משום יד ורגל זה בלבד דהא מתני׳ דיצא מחותך מוכיח להדיא דלכ״ע בעינן או ראש או רוב איברים אלא הכא כשהוחזקה מלאה בפנינו והרי היא רקנית וכיון דכן דנין אותה שכבר יצאו שאר איבריה קודם לכן ולא הרגישה ומתני׳ דלקמן דיצא מחותך כשהוא עדין מלאה בפנינו שעדין שאר אברים בפנים אבל אין לפ׳ דהכא כשהפילה שאר האברים אלא שאבדו ואין אנו יודעין אם היה גוף אטום או לאו דא״כ היכי שייך לומר בה שמא הרחיקה לידתה אלא ודאי כדאמרן ואיכא למידק דמשמע מהא דדוקא שהפילה יד או רגל חתוכה הא אלו לא היתה חתוכה חוששין שמא מגוף אטום באה ואמאי והלא המפלת שפיר מרוקם אמו טמאה לידה ואעפ״י שאין לו עדין חתוך ידים ורגלים ובריש פרקין נמי אמרינן המפלת חתיכה אם יש בה עצם אמו טמאה לידה אלא חיישינן שמא מגוף אטום באה ובתוס׳ תרצו דשאני הכא שהפילה תבנית יד גמור הראוי לחתוך אצבעות וכל שאין לה כן יש הוכחה דכשם שהיא אטומה גופא ג״כ אטום ולפי׳ חולין אף להקל ואמו טהורה שאין כן בשפיר מרוקם ואידך חתיכה דריש פרקין דלית כאן הוכחה דגוף אטום וכן עיקר אבל הראב״ד ז״ל פי׳ דהא דקאמר דבעי יד חתוכה אינו אלא לעשותה לידה ודאית ושיהא קרבנה נאכל וכדאמר לקמן דמביאה קרבן ונאכל אבל בלא חתוך אצבעות אמו טמאה מספק אלא שמביאה קרבן ואינו נאכל ואין פי׳ זה מחוור דא״כ הוה ליה לתנא דמתני׳ להדיא דמביאה קרבן ונאכל וכיון דלא קתני הכי אלא אמו טמאה לידה משמע דאפי׳ לענין הטומאה נמי בעי יד חתוכה ורגל חתוכה.

אימא הרחיקה לידתה פי׳ וכבר עברו ימי טוהר שלה אלא שלא הרגישה.

מתיב רב יוסף המפלת ואין ידוע מהו וא״ת ומ״ל דמתני׳ בהכי מיירי דילמא כשהפילה עובר בפנינו אלא שאין ידוע אם הוא זכר אם היה נקבה וי״ל דא״כ פשיטה ומאי קמ״ל דאפילו בכה״ג קתני שתשב לזכר ולנקבה ולנדה ואם איתא דלית לה דם טוהר דאמ׳ הרחיקה לידתה ליתני נמי לנדה פי׳ דהשתא ודאי הל״ל שאין לה טוהר וכי קתני לזכר היינו לענין מה שאמר בפרקין לקמן מה הוזכרו זכר אבל כל היכא דקתני לזכר ולנקבה ולא קתני לנדה היינו ודאי למיתן לה טוהר דזכר לחוד.

אי תנא לנדה פי׳ דהא דלא קתני לנדה אינו להקל עליו בדם טוהר אלא להחמיר עליו דתהוי ודאי טמאה לידה ותביא קרבן ויהא נאכל ואלו תנא לנדה ה״א דחייש דילמא אין כאן לידה כלל ושאין קרבנה נאכל וק״ל והיאך חשש לזה התנא ולא חשש דכי חזיא דלא קתני לנדה דיהבינן ליה ימי טוהר דזכר דכולהו מתני׳ דבפרקין הא ודאי טפי ה״ל למיחש להא וליתני לנדה וי״ל דאיהו פשיטא ליה דא״א לטעות ולתת לה ימי טוהר דכיון דלא ידעינן זמן לידתה מנא ידעינן מהיכא נתחיל למנות ימי לידתה עד שנוכל לתת לה שום דם טוהר כלל וקרוב הדבר לומר עוד דרב יוסף תיובתא בעלמא מותיב ומשום דק״ל לישנא דמתני׳ דלא קתני לנדה ולאו משום דס״ל דניתן לה ימי טהר דהא טעמא דהרחיק לידתה טעמא דמסתבר הוא שלא לתת לה דם טהר למי שלא נודע יום לידתה.

לחוש חוששת פרש״י ז״ל דצריכה לפרוש מבעלה יום או יומים והקשו עליו דהא מסקינן דהאי חששא מדרבנן היא משום גזירה כדבעינן למימר ואמאי תיפוק לי וא״א לפתיחת הקבר בלא דם ולא סגי דלא תהא טמאה ז׳ וי״מ לשיטת רש״י דהא אתיא גמר׳ אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכן פסקו רוב הפוסקים ויותר נראה לומר דכי אמ׳ דא״א לומר לפתיחת הקבר בלא דם כשהיא יולדת גמורה או מפלת כל העובר שבמעיה ואפי׳ אין כאן אלא חתיכה בעלמא אבל בזו שלא הוציא העובר שבמעיה ולא הוציא אלא ידו אין כאן פתיחת הקבר שנאמר שא״א בלא דם כנ״ל אבל י״מ שלא הוצרכו לומר כאן חוששת אלא בשלא ילדה אלא לאחר ז׳ שכבר עברו עלה ימי נדה אם ראתה בפתיחת הקבר ואפ״ה חוששין לה עד י״ד משום חשש עובר נקבה.

אינה חוששת מדאוריתא אבל מדרבנן חוששין ק״ל דא״כ היכי פסיק ותני הכי ה״ל למתני דבר תורה אינה חוששת לכל דבר וכדפרכינן בעלמא ומתוך הדוחק יש לי לומר שזו גזירת האמוראים ולא נגזרה בימי חכמי המשנה וטעמא דידהו משום דגזרו הוציא ידו אטו הוציא ראשו דהוי כילוד ומשום גזירה דאוריתא נגעו בה ומש״ה לא אמר כדאמר בפרקין לעיל דחומרא דאתי לידי קולא הוא.

המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה טמאה לידה ואין אומרין שמגוף אטום באה אבל אין נותנין לה ימי טוהר כלל שאע"פ שודאי ולד הוא שמא הרחיקה לידתה ומכמה ימים יצא רוב הולד לאיברים וכבר עברו ימי טהרתה ואחר שכן כל דם שתראה דם נדה הוא ונמצאת יושבת לנקבה אף בלא ראיה ולנדה בראיה ומ"מ הואיל וודאי ולד הוא מביאה קרבן ונאכל אבל המפלת ואינה יודעת מה הפילה תשב לזכר ולנקבה ולנדה ומביאה קרבן ואינו נאכל שמא לא ולד הפילה יד חתוכה זו שכתבנו שאמו טמאה לידה ושמביאה קרבן ונאכל גדולי הרבנים פירשו בה שחתוכה בחתוך אצבעות הא כל שהפילה דמות יד ורגל בלא חתוך אצבעות אמו טהורה מפני שדנין אותה כבאה מגוף אטום כמוה ואינו דומה לשפיר מרוקם שאמו טמאה לידה אע"פ שלא הגיע לכלל חתוך אצבעות שהשפיר עתיד לבא לכלל חתוך הוא ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שלא אמרו יד חתוכה אלא שעל ידי חתוך אצבעות נעשה ולד ודאי ומביאה קרבן ונאכל וזהו שאמר אין חוששין שמא מגוף אטום באתה כלומר לדונה בספק שלא להיות קרבנה נאכל הא כשאינה חתוכה אין קרבנה נאכל אבל אמו מ"מ אף בשאינה חתוכה טמאה לידה ואע"פ שאמרו יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד אלמא ביד לבדה לא בזו הואיל ומעוברת היא אינה לידה עד שיצא רובו אבל מפלת יד לבדה שאינה מרגשת עוד בולד חוששין שמא כבר הפילה שאר האיברים:

הוציא עובר את ידיו והחזירה אמו טמאה לידה מדברי סופרים אבל אין נותנין לה ימי טוהר שאינה לידה מן התורה והילכך אע"פ שטמאה לידה בהוצאת היד משיצא ראשו או רובו מונה טומאת לידה שבעה לזכר ושבועים לנקבה ושמא תאמר אחר שכן מה הועלנו בטומאת לידה שבהוצאת היד אי משום מנין שבעה ושבועים הרי אינה מונה אלא משעת יציאת ראשו או רובו ואי משום טומאה תיפוק ליה משום נדה דהא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם מ"מ יש לה מקום בשיש משעת הוצאת היד והחזרתה עד שעת לידה יותר מארבעה עשר יום שאם משום נדה משספרה שבעה נקיים טהרה ואנו מטמאין אותה כל ארבעה עשר יום מחשש לידת נקבה:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה כו' פי' המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה שהרי שניהם ספק זכר ספק נקבה וכן אם ילדה טומטום וזכר עמו תשב לנקבה מצד הטומטום או האנדרוגינוס אבל טומטום ונקבה תשב לנקבה לבד שהרי מ"מ אתה נותן לה ימי טוהר של נקבה מצד הנקבה יצא מחותך ר"ל אבר אבר ויצא בלא סדר ר"ל שלא יצא הראש תחלה וכן יצא מסורס ר"ל שלם אלא שיצא דרך מרגלותיו אינו כילוד לטמא בלידה עד שיצא רובו ואם יצא כדרכו ראשו תחלה משיצא רוב ראשו הרי הוא כרובו ואיזה הוא רוב ראשו משיצאה פדחתו ר"ל מצחו ואף במחותך כן כמו שהתבאר בגמ' לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו ויציאת ראשו שכתבנו לא סוף דבר שיצא לחוץ אלא כל שנתברר לו בשמיעת קולו או על פי המילדת שיצא ראשו חוץ לפרוזדור הרי זה כילוד כמו שיתבאר בפרק דופן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שהאשה מטמאה באודם והאיש בלובן מעתה טומטום ואנדרוגינוס נותנין להן חומרי שניהם ליטמא באודם ובלובן ומ"מ טומאתן ספק ואין שורפין עליה את התרומה וכל שכן שאין חייבין על ביאת מקדש:

ראה אחד מהם אודם ולובן כאחד הרי יש כאן טומאת ודאי על כל פנים ושורפים עליה את התרומה אבל אין חייבין עליה על ביאת מקדש שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית והתבאר בתוספתא של מסכתא זו פרק ראשון שטומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן וכן הנוגע בלובן ואודם שלו אינו חייב על טומאת מקדש אבל הוא שנגע בשל עצמו ר"ל בלובן ואודם שראה כתבו גדולי המחברים שחייב על ביאת מקדש ויראה שמן התוספתא כתבוה ומ"מ גדולי המגיהים פירשוה בהם שנגעו בשל זכר ודאי ונקבה ודאית שלא לטעות ולומר לא חיבה תורה שלוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית:

תד"ה שנאמר מזכר ועד נקבה כו' אבל אנדרוגינוס למה צריך למעוטי כו' ואמאי ממעט ליה והכי כו' עכ"ל פי' לדבריהם כיון דקמי שמיא גליא אם זכר הוא מנקבה דלא מטמא באודם מה צריך למעוטי ומזכר דלא מטמא בלובן אמאי ממעט ליה וכן איפכא ודו"ק: