מסכת נדה דף כ׳ עמוד ב׳

דרבי חנינא הוא דחכים ומצי בדיק כה"ג:

דמרא דארעא דישראל בקי במראות דם מכל חכמי ארץ ישראל כדמפרש לקמן: פומבדיתא אתריה דרב יהודה בשילהי פ"ק דסנהדרין (דף יז:) סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא:

ולא חזא משום כבודו דרב יהודה:

ארחיה הריח בו:

חימוד שנתאוית לבעלה וראתה הדם מחמת תאוה:

איפרא הורמיז נכרית היתה וכן שמה ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת. ולשון יוני איפרא חן כמו אפריון נמטייה לרבי שמעון (ב"מ דף קיט.):

הורמיז כמו (ב"ב דף עג.) הורמיז בר ליליתא כלומר יופי שדים היה לה:

ארחיה כו' ואע"ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה:

והא רבא דידע רבה גרס דרבא היה בקי כדמוכח בסמוך גבי דאפרא הורמיז ורש"י פירש בסמוך דאיתרחיש ליה ניסא ואין נראה דדוקא בסוף הוא דאיתרחיש ליה ניסא כדמוכח בסמוך:

טיפתא קמייתא ושאר חכמים שהיו רואין לא היו מחמירין כ"כ או שהיו בקיאין ביותר:

כל יומא הוה מטהר לי כה"ג משמע שלא היתה רגילה להראות לרב נחמן בעלה ושמא לא היה בקי והא דאמר ר"נ לעיל (נדה דף יט:) בדם הקזה קבלה היתה בידו אי נמי היתה חוששת שמא היה מחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו אי נמי שלא תתגנה בפניו אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו דהא במס' נגעים (פ"ב מ"ה) תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו ואילו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני:

אגמריה סמך לפי הפשט משמע דלכך האמין לדבריה אבל בענין אחר [פירוש בלא דבריה] לא היה מתיר אע"ג דאגמריה סמך וקשה דבפ' אלו טרפות (חולין מט.) אמרו גבי ההיא מחטא דאישתכח בסימפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף ורב אחא בר מניומי מכשיר לכך נראה לפרש דהשתא הדר ביה משינויא קמא והיכא דאגמריה סמיך רשאי להתיר אע"ג דחכם כבר אסר ויש מקשה על ילתא היכי עבדה הכי הא אמרינן בפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר וי"ל דקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה: [ועי' תוס' ע"ז ז. ד"ה הנשאל ותוס' חולין מד: ד"ה היכי]:

אימיה דשבור מלכא שדרא דמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה ואמר דם חמוד הוא. נראה לי דרב עובדיה הוא דארחיה, רבא לא הוה בקי בדמים, וכדאמרינן לעיל. ותדע דרב עובדיה הוא דארחיה, מדקאמר הוה יתיב רב עובדיה קמיה ואי לא עביד רב עובדיה מידי, למה ליה למימר דהוה יתיב קמיה, ואין דרך התלמוד לומר הוה יתיב ר' פלוני קמיה, אלא בענין שאותו שהיה שם עשה או אמר שום דבר, אבל בכדי לא, ושוב לא נצטרך לומר דלעיל גרסינן רבה והכא גרסינן רבא כנ"ל.

האי דם חימוד הוא פירשו המפרשים דם חימוד וטהור הוא והוא תימא, דהא אמרינן (לקמן נדה סו, א) תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, והתם משום חשש חימוד הוא, אלא משמע דדם חימוד טמא, והאי דקאמר דם חימוד הוא, לא כדי לטהרה אמר כן, אלא כדי להראות חכמתו.

ילתא אתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וכו' והא דלא אחזיתיה לרב נחמן בעלה שהיה ג"כ בקי בהן כדאמרינן לעיל (נדה יט, ב) רב נחמן אמר כדם הקזה, אלמא בקי היה בהן, אלא היינו טעמא דדילמא מיגניא באפיא אי נמי לא היה בעיר, אבל ודאי יכול היה לראות כתמי אשתו מדתנן במסכת נגעים (פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרובו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ משל עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא מני בהדייהו שאינו רואה דמי אשתו וכן כתוב בתוספות.

ומי מהימנא אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו וא"ת א"כ למה הביאתו לפני חכמים י"ל לפי שאינה יכולה לראות בעצמה במקום תלמידי חכמים משום כבודם, וכדאמרינן לעיל דעולא לא חזא דמא בפומבדיתא ולא ר' אלעזר באתריה דרב יהודה.

הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם לא איפשיטא, ולחומרא וקשיא לי אמאי לא מהימנא, והא לא מחזקינן לה בטועה בדמיונות ולא במשקרת, מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ואפילו בדאי' לה חזקה סמכינן עלה מדכתיב וספרה לה לעצמה, וכדאמרינן בכתובות (עב, א) פלוני חכם טהר לי את הכתם וי"ל דכל היכא דאיתיה לדם, ושור שחוט לפניך, לא סמכינן עלה דפלוני חכם טהרו כל היכא דאיכא חכם דמטמא ליה, אי נמי דמסתפקא ביה אלא דאכתי ק"ל דא"כ היכי אתינן למפשטה ממעשה דילתא, והא התם לא הוה מסתפק ביה בטומאה ר' יצחק, דאדרבה מעיקרא דכייה ואיהי היא דאמרה ליה דרבה בר בר חנה טמא לה וכיון דהדר אמרה ליה דכל יומא מטהר והשתא הוא דחש בעיניה, לא אדיבורה בלבד הוא דסמך אלא אחזותי' דידיה ואנפשיה הוא דסמך ומטהר וי"ל דמ"מ כיון דמטמיא מסהדותה, ואי לאו דהדרא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה לא הוה מטהר ליה, אלמא איהי היא דמהימנא למימר כזה טיהר לי וסומכים אדיבורה. ומשני שאני רב יצחק דאגמריה סמך כלומר לא כך היה מעשה, אלא מתחלה ועד סוף דכי לה ודקא קשיא לך חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר הני מילי מסברא דנפשיה אבל רב יצחק אגמריה סמך. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דלא הדר ביה משנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, אלא דכיון דאהדרה היא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה סמך אגמריה להאמינה, הא משום גמריה בלחוד אינו רשאי לטהר מה שטמא חכם מעיקרא. והביאו ראיה מההיא דאמרינן בריש פרק אלו טרפות (חולין מד, ב) ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב יתיב ובדיק לה ברוב עובי' אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מיניה בתליסר פשיטי, ואקשינן והיכי עביד הכי, והתניא חכם שמטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר, ומשני שאני התם דרב לא אסרה, ואקשינן תו וכיון דאורי בה חכם היכי אכל והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ופרקינן הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך אלמה התם רבה בר בר חנה גמרא הוה בידיה, ואפ"ה כי אקשינן עליה מדתניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, לא פרקינן דאגמריה סמך אלא דרב לא אסרה הא אלו אסרה לא היה רשאי לסמוך אגמריה ולהתיר. ולא היא דדילמא שאני התם דקושטא דמילתא ניחא ליה, לשנויי ועדיף מינה קא משני, אי נמי כי משני לבסוף דרבה בר בר חנה אגמריה סמך הדר ביה משנויא קמא דאמר דרב לא אסרה, אלא אפילו תמצא לומר דמעיקרא אסרה רב, אפילו הכין רבה בר בר חנה אכשרה משום דסמך אגמריה. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק אלו טרפות בס"ד ויש לי שם ראיות על פי' זה:

הוה יתיב רב עובדיה תמן ואורחיה היה נראה שנכנסו לרב עובדיה להריחו שידע בו שהיה בקי בדמים ולכך אמר התלמוד שהיה שם ועוד דרבה לא הוה ידע בדמא כדאיתא לעיל וכן שמעתי אבל מדברי רש״י ז״ל נר׳ דרבה גופיה אורחיה ונס נעשה לו שחיכם לאותו הב״ה ודם בתרא לא הוה ידע אלא דהוה לי סייעתא דשמיא דסדרא לי כסומא בארובה מסרקתא דמקטלי קלמי.

בין טומאה לטהרה ודאי חזינא פירש״י ז״ל כשעברו ימי טוהר של יולדת ובאו ימי נדה שלה דההיא שפתא לא הות זהימא ומיהו להפירוש לפירושו דאע״ג דלרב מעין אחד הוא ובימים תליא מלתא שמא דם זה אינו מן המעין ההוא אלא מן העליה וצריך לראותו וכן ללוי דאמר שתי מעיינות הם ופסיקת דם תליא מלתא מ״מ אין האשה ידיה בין פניה כשעוברין ימי טוהר וגם פעמים שפוסק מעין כנהר ואחרי כן יבא דם אחר שאין ידוע שהוא מן המקור או מן העליה וזה ברור והוצרכתי לכתוב מפני שראיתי מהנדזין על רש״י ז״ל על פי׳ זה. ויש שפי׳ בין טומאה לטהרה כשבודקת הזבה עצמה למנות ימי נקיים דההוא דמא לא זהים כלל והיינו דאמר בין טומאה לטהרה ולא אמר בין טהרה לטומאה כפי׳ רשי״ ז״ל.

והיכי עביד הכי פי׳ דמסתמא ספרה לו ילתא הענין כמו שהוא ויש שואלין למה לא הראתה ילתא דמה לרב נחמן בעלה דהא בקי בדמים הוה וכדאמרינן לעיל רב נחמן אמר בדם הקזה והיו סוברין ללמוד מכאן שאין אדם רואה דמי אשתו. ובתוס׳ אמרו שזה אינו מדתנן בנגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעו עצמו ר״מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר׳ יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא קתני שאינו רואה דמי אשתו מכלל שהוא רואה אותם והכא אולי לא היה רב נחמן בעיר או שלא היה רוצה לראותם דמגניא באנפיה וכן הסכימו רבותי.

והתניא חכם שטימא וכו' פירשתיה בפ״ק דע״ז יפה בס״ד.

והאידנא הוא דחש בעיניו דכי לה פי׳ שהכיר בתוך דבריה דהוראה בטעות הות ולא חשיבא הוראה לשוויה חתיכא דאיסורא והוי יודע שכל שאמרו שאין חבירו רשאי לטהר או להתיר אינו אלא באותו נדון עצמו ומודיעין לו לשואל שאין הדין כן אלא שהם עושין כן מפני הוראת חכם ראשון דשוויא חתיכה דאיסורא בחתיכה זו בלבד וכשטעה בשקול הדעת דוקא כדפרי׳ התם ומודיעין לאשה שאם תחזור ותראה דם שתמנה ממנו ושאין לה לחוש לדם כזה בפעמים אחרים דאי לא חומרא דאתי לה קולא דהדר חזיא דם אדום ומשלימתו לדם ירוק זה.

ומי מהימנא וכו׳ איבעא להו כזה טיהר לי חכם פלוני מהו איכא למידק מאי קמבעיא לן דהא מלישנא משמע שאין אנו חוששין שהאשה טועה במראות הדם וא״כ אמאי לא מהימנא והלא עד אחד נאמן באיסורין וגבי דם אמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואע״ג דאתחזק בטומאה ואמרינן גבי עוברת על דת ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע ליפרושי ואי דלא ידע מנא ידע ופרקינן כגון דא״ל פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא דוקא דאשתכח שיקרא הא לאו הכי מהימנא ואיהו נמי לכתם דמשמשתו הוא דאזל ושייל דאי לא ליפרוש. ובירוש׳ אמרו וכלהון בעדים וכדכתיבנא התם ומה שפרש״י ז״ל גבי הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם מהו דמיירי שאמרה כן לחברתה ששאלה לה על כתמה אינו מספיק לענין שאלתינו דכלה סוגיין גם לענין עצמה היא כדמוכח עובדא דילתא. והנכון שלא אמרו בשמועתנו אלא במי שהיתה נדונת כנדה על פינו אלמלא עדותה כדאמרינן בעובדא דילתא דמעיקרא טמויי טמי לה וכשהעידה לו דכזה טיהר לי פעמים אחרות רבה בר בר חנה חזר וטהרה על פיה וכן כשהביאה היא או חברתה דם לפנינו והיה מסופק או היה נוטה לטומאה וזו העידה שכזה ממש טיהר לי חכם ראוי להוראה בהא הוא דשקלינן וטרינן אם תהא נאמנת להוציא הדין מטומאה לטהרה אם לא ואתינא למפשטא מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואע״ג דאי לא דבורה היינו מטמאין אותה כיון שאמרה דודאי ראתה ואין הדם לפנינו נאמנת לטהרה על פיה ודחינן התם דדילמא שאני התם דליתיה לדם קמן ולית ליה שום בר הכחשה מה שאין כן כשהדם לפנינו והיה נראה לנו שהוא דם טמא והיא אומרת כזה טיהר לי פלוני חכם הדר אתינן למפשטא מעובדא דילתא שהדם לפנינו וטמאו רב יצחק וחזר וטהרו על פיה ופרקינן דהתם נמי ליכא הכחשה כי הדם טהור היה לדעתו וכדבעי׳ לפרושי ולא אפשיטא בעיין ולחומרא הא כל היכא שאין דם לפנינו או שהוא בפנינו ואין אנו רואין בו שום סימן טומאה פשיטא שהיא נאמנת בין לעצמה בין לחברתה ונראה דכל שהיא נאמנת אין צריכה שתאמר טיהר לי פלוני חכם ודי לה שתאמר טיהר לי חכם והא דנקטינן בבעיין פלוני חכם דאפי׳ בהא דלא עבידא דמשקרא הוא חיישינן היכא דאתחזק לן טומאה בדם קצת.

ה״ג וכן היא בעקר נוסחי רב יצחק אגמרי׳ סמיך ולא גרסי׳ אלא וליתא בנוסחי דוקני וה״פ דמעובדא דילתא ליכא למפשט בעיין דהתם רב יצחק אגמריה סמיך לטהר וגם מעיקרא היה מטהר אלא מפני שהוראתו של רבה בר בר חנה שקדמה היה מטמא ומה שהעידה לו דכי האי גוונא דכויי דכי לה זמנין טובא ראוי הוא להאמינה ולפי גרסא זו ופי׳ שמעינן דהא דתניא חכם שטמא או שאסר אין חבירו רשאי להתיר או לטהר דאיתיה אפילו היכא דסמיך בתרא אגמרנ׳ דהכא גמרא הוה לרב יצחק ואפ״ה הוה מטמא אלמלא מה שהעידה לו וכן נראה לכאורה בפרק אלו טרפות מעובדא דההוא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב ואעפ״י שאינה ראיה ברורה וכדכתיבנא התם בסיעתא דשמיא אבל יש שפירשו בכאן דהכא מהדר הדרינן בין מההיא דלעיל ורבה בר בר חנה לא על פיה טיהר אלא מעיקרו ועד סופו טיהר דכיון דסמיך אגמרא לית ליה למיחש להוראתו של ראשון כלל ואין זה נכון ואפי׳ לנסחי דגרסי הכא אלא רב יצחק וכו׳ דהא כבר נסתיימה סוגייא דלעיל ונקטינן אידך בעיא למלתא באנפי נפשה והיכי הוה סתרינן מאי דאמר לעיל להדיא ושלא בלשון דילמא דמעיקרא רבויי דכי לה וכו׳ אין זו שיטת תלמודא בכל מקום ואלו איתיה הוה מפרש לה תלמודא להדיא ומתניתא נמי דקתני אין חבירו רשאי להתיר סתמא קתני ואפי׳ סומך על גמרא דיליה והאמת כפירוש הראשון וכן דעת רבינו מורנו המובהק הר״א הלוי ז״ל בשם רבותיו ובמקומו הארכתי בס״ד.

שמא טעיתי ודאי טעה פי׳ דקס״ד שאף ר׳ הכיר בעצמו כי ראיית לילה לא היתה ברורה לו ולכך חזר וראה ביום וראיית היום היא נדונת בתחלת ראיה וכיון שהיא טהורה לא היה לו לחוש לראיה של אח״כ ראוי הוא להשתנות גם לא היה לו לחוש שמא כך היה קודם ראיית שחרית שאין לו לדין אלא מה שעיניו רואות שא״כ אין לך חכם שיטהר דם אם לא היה שם כשנמצא בפרוזדור ופרקינן דר׳ סומך היה בתחילה על מראית הלילה ובתחלת הוראה היתה לו אלא כי כשראה אותו ביום היה מטהר מפני שנראה לו שלא ראהו בלילה בטוב מפני שאין אור הנר ברור כאור היום ולכן כשחזר וראה בו כמראה דם של לילה טימא כפעם הראשון אלא שעדיין היה חושש בעצמו שמא הוא טועה וכי לא היה כן היה בלילה.

דם חמוד טמא שהרי אמרו תבעוה לינשא ונתפיסה צריכה שבעה נקיים ומשום חשש חמוד וא"כ זה שאמרו כאן האי דם חמוד הוא לא להכשירו אלא להודיע כחו בידיעה זו הוא שאמרה וי"מ שלא אסרו דם חמוד אלא מחשש עירוב דם נדות אבל כל שהכיר שאין שם אלא הוא טהור וכן נראה דעת גדולי המחברים:

אף בזמן שהיו רואים כתמים חכמות נשים לא היתה מראה טפה ראשונה מפני שמאחר שבדיקתה בעד אף הטפה מזדהמת בעד ואין חוזק אדמימותו נכר כל כך הא כל שלא בדקה בעד זה עמה כגון היוצאת מדם טהור ונכנסת לדם טמא כגון אחר ארבעים לזכר ושמונים לנקבה ורוצה לידע אם דמה טמא יכולה להביאו שהרי העד נקי ואין הטפה מזדהמת בו וי"מ אותה בענין אחר:

כשם שאמרו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ואין הלכה כר' מאיר שאמר אף לא נגעי קרוביו וכן שאמרו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ואין הלכה כר' יהודה שאמר אף לא נדרי אשתו כך הדמים והכתמים אדם רואה כתמי אשתו ודמיה אם לטהר אם לטמא וכן כתבוה בתוספות ואע"פ שנאמר כאן בילתא אשתו של רב נחמן שהיתה שולחת דמים לקצת חכמים ולא היתה מראה לבעלה אע"פ שרב נחמן בקי היה וכדקאמר לעיל רב נחמן אמר בדם הקזה אין הדבר אלא שאין דרך אשה להראות לבעלה שלא תתגנה עליו או שמא לא היה בקי ואע"פ שאמר למעלה בדם הקזה דרך קבלה אמרה ואני מפקפק לומר שכל שהיתה תלוי בו כשל עצמו הוא ואין לו לראות:

כל שהראת לחכם וטמא אין ראוי לחכם אחר שיטהר ואם הרגיש זה השני שאף הראשון טהר כיוצא בו אלא שמתוך סבה לא עיין בו עכשו יפה כגון שחש בעיניו וכיוצא בזה רשאי:

האשה שאבד כתמה ואמרה לחכם כזה ראיתי ואבד הימני נאמנת ואם זה ראוי לטהר מטהרין אותה ואפילו הוחזקה נדה וכמו שאמרו בכתובות פרק המדיר פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל שייליה ואישתכח שיקרא אלמא שאם לא שאל סומך עליה אבל אם אמרה כזה התיר לי פלוני חכם אם זה שבאה לפניו אינו בריא בהיתרו אינו סומך עליה להתירו על פי אותו חכם עד שיהא הוא ברור בהתירו מכח ידיעתו והוא שאמרו כאן רב יצחק בריה דרב יהודה אגמריה סמיך:

ולפי דרכך אתה למד בחכם שאסר שאין חבירו רשאי להתיר אף במקום שיכול לסמוך על קבלתו הוא שהרי אע"פ שגמרא בידו היה מטמא תחלה מצד שהאחר טמאה עד שידע שמתוך מיחוש עיניו לא בדק יפה וכן נראה בפרק טרפות מ"ד ב' ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב ובדיק לה ברוב עביה ואמרו ליה לא למדתנו רבינו ברוב חללה שדרוה לקמיה דרבה בר חנא ואכשרה ואכל מינה והקשו והתניא חכם שטמא וכו' ותירץ שני התם דרב לא אסרה ועוד הקשו היכי אכיל מינה והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם ותירץ רבה בר חנא אגמריה סמיך אלמא באכילתו הוא דסמיך אגמריה אבל להתיר מה שחכם אחר אסר הוצרך לומר דרב לא אסרה ולא הוה מצי למיסמך אגמריה וכן כתבוה בתוספות וי"מ שאף בחכם שאסר לא נאמר שלא יהא חברו מתיר אלא במילתא דתליא בסברא אבל כל דסמיך אגמריה מותר וזו של טרפות עובדא הכי הוה דרב לא אסרה אי נמי תירוצא בתרא קאי אכולהו כלומר ואפילו אסרה אגמריה סמיך וזו שבכאן פירושו דהאי דאמר אגמריה סמיך כך פירושו כלומר לא כך היה שטמאה תחלה בהוראתו של רבה אלא אף מתחלה טהרה והאי דחכם שטמא וכו' הני מילי במלתא דתליא בסברא אבל איהו אגמריה סמיך וכן נסכמו בה גדולי הדור אלא שלדעתי ראשון עיקר אא"כ במקום שראיותיו ברורות:

בזמן שהיו רגילים לראות כתמים אין להם אלא שעת הראיה כיצד היה הדם יבש והוא טהור בעיניו אל יאמר אלו היה לח היה טמא ועכשו נשתנה שהשנוי דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו ומ"מ כל שאפשר לו לתלות בחסרון ראיה כגון שראה בלילה וטמא או טיהר ולמחר נראה לו שראוי לדון בו בהפך עושה ואינו חושש שמא נשתנה אלא שמא מתוך שבדק בלילה לא ראהו יפה ואם הכיר בה השנוי להדיא דנו על פי השנוי כפי מה שיראה לו:

ובדיקה זו אפשר לה אף לאור הנר וביום המעונן ואפילו במקום שהן גורסין אע"פ שאין שם אורה כל כך אלא שהבדיקה המובחרת היא בחמה ושיהא מיצל עליה בצל ידו:

בפרש"י בד"ה כזה טיהר כו' שתסמוך עליה חברתה כו' עכ"ל ולא בעי לפרושי מהו שתסמוך עליה עצמה ברואה דם אחר דאפשר דאין אדם רואה דם עצמו מיהו הוה מצי לפרש מהו שיסמוך הרב הנשאל עליה היכא דלא אגמריה סמוך וכפי' רש"י למסקנא דהא נמי קמבעיא ליה:

בפרש"י בד"ה חזר וטימא קסלקא דעתך לא קחזר וראהו אלא מאליו קחזר כו' עכ"ל הכי ודאי משמע דהשתא הוה סלקא דעתך דמאליו חזר עד דמשני ליה כיון דחזא דהדר ואשתני אמר האי טמא כו' אך יש לדקדק אמאי לא סגי ליה למימר דהשתא הוה ס"ד דבלילה לא אחזקיה בטמא אלא מספק טימא ומש"ה פריך דבכי האי גוונא אית לן למימר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשני דבלילה אחזקיה בטמא דהשתא לא דמי להא דאין לו לדיין כו' דההוא מיירי דלא אחזי כשהוא לח ולא אדמי ליה כטמא כפירוש רש"י לקמן ונראה לפרש דהא בהא תליא דהוה סלקא דעתך דמספק טימא ולא אחזקיה בטומאה בלילה משום דאין בודקין לאור הנר ולמחר ביום אפשר שהיה מטהרו שפיר אע"ג דלא אשתני ליה מבלילה והשתא אפשר גם כן דמאליו שוב חזר וטימא משום דאמר דבלילה לח היה והיה ודאי טמא והשתא ביום אשתני ביבש ואהא קפריך דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והמתרץ השיב לו דסבר רבי בודקין לאור הנר ובלילה אחזקי' בטומאה ואם כן ע"כ דביום לא טיהרו אלא מדאשתני ליה מבלילה והוה סבר דאין דרך דם להשתנות וכיון דהשתא אשתני מבלילה ע"כ דבלילה נמי כך היה אלא דלא אתחזי בלילה שפיר ואם כן ודאי לא הוה חזר לטמא מאליו אלא משום דחזא דהדר אשתני פעם שני וראה דדרכו להשתנות הלכך הדר למלתיה שטימא בלילה:

ד"ה אגמרי' סמיך וכו' וקשה דבפ' א"ט אמרו וכו' ורב אחא בר מניומי מכשיר. פי' ואיתא דהטעם דמכשיר משום דאגמריה סמיך וע"ש:

וּמָה רַבִּי חֲנִינָא דְּעַנְוְתָן הוּא, מַחִית נַפְשֵׁיהּ לְסָפֵק וְחָזִי, אֲנָא לָא אַחְזִי. נראה לי בס"ד הכונה דמראות הדמים של האשה יש בהם חכמה נפלאה לטהר או לטמא ולכן אין כל חכם יוכל להכניס עצמו במראות הדמים אלא אם כן הוא מומחה ומוסמך מרבותיו ויש הרבה חכמים גדולים אף על פי שיש להם ידיעה במראה הדמים אין רוצים להכניס עצמם להטפל בהם כי יחושו שמא ישנו ויטעו בדמיונם ועיין מציעא (בבא מציעא פד:) ברבי אלעזר ברבי שמעון שטיהר שיתין מיני דמא והוו קא מרנני רבנן ואמרי סלקא דעתך לית בהו חד ספק עיין שם. ועל כן אמר רבי אלעזר כאן מן הראוי שאתנהג במידת ענוה ולא אטול הכבוד הזה להיות מטפל במראות הדמים להורות בהם דין לטהר מפני שדבר זה מסור ביד גדולי החכמים ולאו כל חכם יכול ליטול השם בזה, אמנם עם כל זה אין אני מושך עצמי מדבר זה מצד הענוה אלא אני מכניס עצמי במראות הדמים ואטפל בהם לראותם ולהורות בהם טהרה או טומאה יען כי אמרתי ומה רבי חנינא דעניו היה באמת לא משך עצמו מדבר זה מצד הענוה אלא היה מחזיק עצמו למומחה ובקי ומחית נפשיה לספיקא לטהר או לטמא כלומר כל מראה דם שאינו ברור לכל אדם אלא צריך להראותו לחכם הבקי בדמים. הנה זה המראה קורין אותו בשם ספק וכמו שאמרו בגמרא דמציעא דף פ"ד דאמרי רבנן סלקא דעתך לית בהו חד ספק, כלומר לית בהו מראה דם שדומה לדם טהור ודומה לדם טמא שנקרא עליו שם ספק, ולזה אמר כאן 'נחית נפשיה לספיקא' רצונו לומר לדם שהוא בגדר הספק ונקרא עליו שם 'ספק' אפילו הכי נחית נפשיה לראותו ולהורות בו לומר עליו טהור או טמא על פי מראה עיני שכלו כאשר ישפוט עליו בחכמתו על פי כללי הקבלה שבידו במראות הדמים ולא היה מושך עצמו מהוראות דמים אלו מצד הענוה לומר מה אני חשוב להתיר הספיקות ולהורות בהם וכל שכן אני שאין לי ענוה כמוהו שלא אמשוך ידי ממראות ספיקות הדמים.

וְאַמַּאי קָרִי לֵיהּ, מָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל? דְּהַהִיא אִתְּתָא וְכוּ' יש להקשות מהאי עובדא מוכח דהיה לו רוח הקודש ומה שייכות יש בזה לקרות מאריה דארעא דישראל? ונראה לי בס"ד ידוע כל בעלי נבואה הם בדוכרא שהוא סוד התפארת ובעלי רוח הקודש הם בנוקבא שהוא סוד המלכות וידוע דארץ ישראל היא בסוד המלכות ולהכי בעבור דנמצא בו רוח הקודש קרי ליה בשם מאריה דארעא דישראל.

אַרְחֵיהּ, אָמַר לָהּ דַּם חִמּוּד הוּא. נראה ודאי דדם חימוד אין בו סימן להכירו בריח או במראה עינים והוא לא הכירו אלא ברוח הקודש והריחו לעיני הרואין כדי שיחשבו שהכירו בריח ולא ברוח הקודש. והא דקרי עליה ' סוֹד הֳ ' לִירֵאָיו ' (תהלים כה, יד) כי זה סופי תיבות 'הוד' רמז להוד אריך שתתפשט ממנו החכמה וראשי תיבות 'לס"י' שהוא ראשי תיבות ל פרקנך ס ברית יְ יָ [תרגום פסוק לִישׁוּעָתְךָ וכו' בראשית מט, יח].

הֲוָה יָתִיב רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ הא דהוצרך תלמודא לפרש לנו דהוה יתיב רב עובדיה בעת שהריחו ללמדנו שהוא הכירו ברוח הקודש דאין דם חימוד ניכר במראה ולא בריח ואי לא הוה יתיב רב עובדיה לא הוה מריחו דהרואה חושב שהכירו במראה אבל כיון דיתיב רב עובדיה שהוא חכם ויודע שאין דם חמוד ניכר במראה ולכן היה מוכרח לומר שהכירו ברוח הקודש על כן הריחו לפניו כדי שהוא יבין שהכירו בריח ולא ברוח הקודש.

תָּא חָזִי כַּמָּה חַכִּימִין יְהוּדָאֵי פירוש תא חזי מראה דם זה ומראה דם אשה ותמצא שאין הפרש ביניהם ועם כל זה אמר דם חמוד הוא. ומה שאמר ' בְּתַוְנִי דְּלִבָּאִי יָתְבֵי ' נראה לי בס"ד הכונה שאמרה למלך מלבד שידע והבין בדם שהוא דם כינים אלא ידע מטרת לבבי שאני לא שלחתי לו זה לנסותו אלא בשביל להגיד שבחו לפני המלך ולכן לא שלח דברים שבעל פה על ידי שליח לומר לי זה דם כינים אלא הבין שאני דברתי טוב בעדו ושלח לי את המסרק מנחה בשביל דברים טובים שדברתי בעדו ונתחכם לשלוח התשובה של הדם בגוף המנחה ששלח מסרק קטיל כלמי להודיע שזה הדם היה דם כינים ועביד חדא במקום תרתי. ועוד נראה לי בס"ד לֵב במלואו 'ל מ ד ב י ת' התוך שלו יָם וידוע חמשים שערי בינה שבקדושה המה אותיות ים ובקליפה אותיות טמא וכמ"ש בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי בפרשת בשלח בפסוק נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם (שמות יד, ב) עיין שם. ולזה אמרה ' בְּתַוְנִי לִבָּא יָתְבֵי ' כלומר חכמים מסטרא דקדושה ולא מצד הסטרא אחרא ואף על גב דהיא אין לה בינה ודיעה בדברים אלו המזל שלה שם בפיה הדברים.