מסכת נדה דף ב׳ עמוד א׳

מתני' שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן אם ראתה דם די לנו אם תטמא תרומה וטהרות שתגע בהן משעת ראייה ואילך ולא אמרי' כי היכי דהשתא אישתכח דם בבית החיצון אי הות בדקה נמי מקמי הכי הוה אישתכח וכותלי בית הרחם העמידוהו וקיימא לן בפ' יוצא דופן (לקמן נדה דף מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון:

מפקידה לפקידה בדקה עצמה באחד בשבת ומצאתה טהורה וליום רביעי בדקה ומצאתה טמאה חיישינן ומטמאה מספק כל הטהרות שנתעסקה בהן משעת בדיקת אחד בשבת דשמא עם סילוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו:

ואפי' לימים הרבה בין בדיקה ראשונה לשניה מטמאינן כל הטהרות שנתעסקה בהן בינתיים אבל הנך דמקמי בדיקה קמייתא טהורות דהא כשבדקה עצמה מצאתה טהורה:

לא כדברי זה שהחמיר יותר מדאי דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי ליה כותלי בית הרחם:

ולא כדברי זה שמיקל יותר מדאי:

אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה שאם יש ימים הרבה בין פקידה לפקידה לא מטמאינן להו לכולהו טהרות דביני וביני אלא אותם שנתעסקה בהם מאתמול בשעה הזאת וטעמייהו דרבנן מפרש לקמן בגמרא נמצא מעת לעת ממעטת זמן מפקידה לפקידה:

ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת שאם היה זמן מפקידה לפקידה מועט מזמן מעת לעת הולכין אחריו להקל כגון בדקה עצמה שחרית ומצאתה טהורה וחזרה ובדקה ערבית ומצאתה טמאה דאמרי' לקמן במתני' (נדה דף יא.) פעמים צריכה להיות בודקת שחרית ובין השמשות לא מטמאינן טהרות של ליל אמש דהא בדקה שחרית ומצאתה טהורה וליכא למימר דהוי דם מאתמול בהאי שעתא אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך מטמאינן דהיינו מפקידה לפקידה:

על יד על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו כמו פוסל על ידו דיבמות (דף צו.) וכן הרבה:

מתני' מעת לעת מפרש בגמ' דתולין לא אוכלין ולא שורפין ודוקא לקדשים או לתרומה אבל לחולין לכ"ע דיה שעתה דאוקמא לה בחזקת טהורה וא"ת מאי שנא מכל ספק טומאה דברה"י טמא ודאי אף לחולין ולא מוקמינן בחזקת טהרה משום דילפי' (לקמן נדה דף ג.) מסוטה מדפריך בגמרא לר"ש אי מה סוטה טמאה ודאי ברה"י אף הכא טמאה ודאי ומשני שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר משמע דלרבנן דאמרי ברה"י טמאות אתי שפיר וטעם דתרתי לריעותא לא הוצרך אלא לטמא אפילו בר"ה וי"ל דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע ולכך בטומאה דמעת לעת מוקמינן לה אחזקתה וא"ת במעת לעת דקיל טפי משאר טומאות כדפרישית אמאי החמירו בו לטמאה אף בר"ה ובכל שאר טומאות אמרינן בר"ה ספקו טהור כדמוכח בשמעתין דקאמר והלל כי קאמר אוקי מילתא אחזקתה כגון ספק נגע ספק לא נגע אבל במעל"ע כו' ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקתה אלא בר"ה אלמא במעת לעת אף בר"ה טמא וכן לקמן (נדה דף ה:) מוקי מתני' כשנושאין אותה חברותיה במטה א"כ הוו להו תלתא והוי ר"ה כדמוכח בריש שני נזירים (נזיר נז.) ואפ"ה המטה טמאה ואע"ג דיש לדחות כגון שהכילה מפסקת בין נדה לחברותיה אין נראה דבהדיא יש בירושל' דמגעה בר"ה מטמא במעת לעת וי"ל דאף בר"ה לא נטהר בקדשים משום חזקת טהרה כיון איכא ריעותא מגופה ואע"ג דמסוטה ילפינן לטהר בר"ה אפי' היכא דליכא חזקה כמו שאפרש לקמן הכא לא ילפינן מסוטה משום שהאשה שראתה השתא ודאי טמאה היא ולא גמרינן מסוטה לטהר בר"ה אלא כמו ספק נגע ספק לא נגע שגם עתה בספק דומיא דסוטה ומיהו בדבר שאין בו דעת לישאל טהור במעת לעת דלקמן מקשינן אמתני' דבר שאין בו דעת לישאל הוא ומוקמינן בשחברותיה נושאות אותה במטה והיינו משום דדבר שאין בו דעת לישאל לא גמרינן מסוטה [אף על גב דר"ש מטהר במקוה שנמדד מסוטה. גי'] אלא גמרינן לטהר מדרב גידל דאמר רב גידל (סוטה דף כט.) כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טהור וכתיב כל טהור יאכל בשר הא ספק טמא אלא כאן שאין בו דעת לישאל כאן שיש בו דעת לישאל ובטומאת בשר קדש שייך למפרע כמו להבא ועוד י"ל דלא גמרינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה לכך מטמא אף ברה"ר אבל דבר שאין בו דעת לישאל טהור דבטומאת בשר קדש שייך טומאה ע"י ראיית הזב או הזבה או הנדה דאסרינן לאכול בשר קדש והוי בכלל כל טהור יאכל בשר (ויקרא ז׳:י״ט) וא"ת מאי שנא דבנגע באחד בלילה (לקמן נדה דף ד.) דמטמאין רבנן אף בר"ה כדמוכח בתוספתא היכא דלא ראהו חי מבערב משום דכל הטומאות כשעת מציאתן ואשה נמי אמרינן (לקמן נדה דף ד.) כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא ואמאי מטהרינן לחולין אף ברה"י וי"ל דלקמן [נמי] בנגע באחד בלילה מיירי בקדשים וכן קופה (לקמן נדה דף ג:) דפריך הלל לשמאי איירי בקדשים דאי לאו הכי תקשה ליה לנפשיה וכן פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן (שם) המדלה י' דליים מים מיירי במים שנעשו על טהרת הקדש ללוש בהן עיסת מנחות או להדיח בהן בשר קדש דכקדש דמו וא"ת ומ"ש דאמרינן בנגע באחד לשרוף ובמעת לעת אמרינן תולין דאשה נמי מיקריא במקום מציאתה דכל מקום שהיא טומאתה עמה דאי לאו הכי תקשי אשה לחזקיה דמטהר בקופה ממקום למקום וי"ל משום דלבו נוקפו ויבטל מפריה ורביה דסבור דשכיחא טומאה כיון ששורפין עליה תרומה ופריש דכה"ג אמרינן לקמן (נדה דף ג:) והא דפריך הלל לשמאי היינו משום דלבו נוקפו לא היה לו לטהר לגמרי [אך קשה דמטהר אף ברה"י ובקופה מטהר ר' יוחנן ברה"י וכן בנגע בא' בלילה אפילו רואהו חי לכך נראה דטעמא דשמאי משום ביטול פריה ורביה ולהכי לא עבדינן סייג ברה"י אפי אי לא כבדוק דמיא. גי':] אך קשה לפ"ז מאי פריך להלל ממקוה נימא משום דלבו נוקפו וא"ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה מבקופה ונגע באחד אע"ג דמשני שמאי דאשה אין לה שוליים היינו להאי לישנא דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי אבל לשאר לישני לית לן האי טעמא וי"ל דטעמא דשמאי משום דאשה בדוקה היא והא דקאמר כיון דשכיחי בה דמים כאינה בדוקה דמיא היינו להלל וא"ת לר"מ אמאי מטהר בנגע באחד ובאשה תולין וי"ל משום דמוקמה אחזקתה ואשה משום דאיכא ריעותא מגופה:

והלל כי אמר דמוקי מילתא אחזקתיה כגון ספק נגע ספק לא נגע היינו בר"ה כדפרישית אבל ברה"י לא מוקמינן אחזקתיה והוי טומאה ודאי ילפינן מסוטה ודוקא ספק נגע ספק לא נגע הוי ודאי טמא אבל טמא שנגע באחד מן החביות ואינו יודע באיזה מהם נגע הוו שניהם טמאים מספק ואינן טמאין שניהם בודאי דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות והכא האחד טהור בודאי וכן משמע בריש שני נזירים (נזיר נז.) דקתני אמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ולא מייתי כל אחד קרבן טומאה משום דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות והא דפריך התם אמאי מייתו קרבן טומאה לייתו תרוייהו קרבן טהרה דאחד שאמר לשנים הוו להו ג' והוי ר"ה וספקו טהור אע"ג דאין יכול להיות שיהו שניהם טהורין דהאחד ודאי טמא וכן גבי שני שבילים בפ"ק דפסחים (דף י.) מטהרינן שניהם בבאו לישאל זה אחר זה אע"ג שבודאי נטמא האחד התם לא מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה כדאיתא הכא דהוי טעמא משום דמוקמינן מילתא אחזקתיה [ומיירי כעין ב' נזירים דליכא למילף מסוטה וצריכא טעמא דחזקה. גי':] ומיהו היכא דליכא חזקה לטהרה מטהרין בר"ה מסוטה כמו מקוה שנמדד ונמצא חסר דמטהר ר"ש בר"ה דגמרינן מסוטה אע"ג דליכא למימר העמד מקוה על חזקתו דאדרבה העמד טמא על חזקתו ואם תאמר והיכי ילפינן מסוטה לטהר ברשות הרבים אפילו ליכא חזקה הא סוטה אית לה חזקת טהרה ויש לומר כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה ואע"ג דאין סתירה בר"ה מכל מקום איתרע חזקתה דשייך קצת סתירה באפילה ובלילה [מיהו בירושלמי דסוטה משמע דאפילה ולילה הוי רה"י גמור. גי'] ובעת שאין בני אדם מצויין וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה דברה"י ספקו טמא אפי' איכא חזקה הא בסוטה איתרע חזקה וקרא דונטמאה דאייתר לאגמורי בעלמא טומאה מסוטה אימא דוקא היכא דליכא חזקה ואיצטריך קרא לאשמועינן דהוי טמא ודאי אע"ג שאינו אלא ספק וגם לטהר בר"ה אע"ג דליכא חזקה וי"ל דילפינן מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאית לה חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית:

מ"ט דשמאי איכא למידק והא טעמיה דשמאי טעמא תריצא, דסברי ליה כולהו ניהו, דאתתא בחזקת טהרה קיימא, אלא דבטהרות בלחוד החמירו לתלות. ואיכא למימר דלפרושי למתני' הוא דקא בעי מ"ט אחמורה בה הלל וחכמים ועבדו בו סייג ושמאי לא עבד בה סייג כלל, ואפשר לי לומר דדילמא אכתי לא ידעינן אי בדינא פליגי ואפילו דחולין או בטהרות בלבד פליגי, וכדאקשינן נמי להלל קשיא טומאה ודאי. ובשלהי שמעתין נמי אמרינן א"ל הלל לשמאי אין טעמא קאמרת כלומר לדינא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה את מיהו עשה סייג לדבריך כלומר לטהרות, ומשום הכי קא בעי הכא מאי טעמיה, דכיון דמגופא קא חזיא והרי דם לפניך, הוה לן למיחש בה לטהרות מיהא. ואמרינן, דאפילו הכי קא סבר שמאי דהעמד אשה על חזקתה ובדקה עצמה ומצאה טהור ודיה שעתה.

פרק ראשון שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן טעם דשמאי פי׳ בגמ׳ ודכ״ע משיצא דם טיפה כחרדל לפרוזדור טמאה מן התורה כדכתי׳ בבשרה וכדאיתא לקמן במכילתין אלא שנחלקו אם חוששין שמא יצא דם חוץ לפרוזדור קודם בדיקתה אם לאו ומסקנא דמדינא אפי׳ מדרבנן לא חיישינן אלא דהעמד האשה על חזקה אלא דרבנן והלל עבדי סייג לגבי טהרות מיהת ושמאי לא עביד סייג והא דקתני שמאי אומר דיין שעתן איכא למידק בה דבעלמא לא מיתמר האי לישנא אלא אחר דברי׳ אחרים שמפריזין על המדה ולא מיתמר נמי אלא במי שמוותר מדינו קצת כאותה שאמר דיו שיקנה כנגד ערבונו והכא שעתן דינא הוא ומדאוריתא וא״כ מאי דיין וי״ל דמדינא דאוריתא לא הוה לן למיחש אל תוך שיעור ויתיאוס והכא מודי שמאי דחיישינן טפי ואפי׳ לאחר ויתיאוס וכדאיתא באידך פרק ובכל מקום היה מדבר הלל תחילה אלא שמתוך ענותנותו היה מקדים דברי ב״ש לדבריו כדאמר׳ בפ״ק דערובין לגבי תלמידיהם הלכך אמר דיין שעתן ותנא אקדמיה כדמקדים ליה הלל ומתני׳ בנשים שאין להם ווסת וכדמוכח מסיפא.

גמרא מ״ט דשמאי איכא דק״ל דהא לכ״ע טעמא דשמאי טעמא תריצא הוא ואפילו מדרבנן דהעמד אשה על חזקתה שכן דין כל ספקות דעלמא והכי מסקנא דגמר׳ ומתני׳ נמי מוכחא הכי להדיא דשמאי והלל בסייג דעלמא הוא דפליגי ולטהרות בלחוד ואפי׳ תימא דהשתא ודאי לא ידעינן הני מתנייתא בדלא ידעי׳ מסקנא דלקמ׳ ולהכי פרכינן חבית ומקוה וכדאמרינן במסקנא דינא קאמרת מיהו עשה סייג לדבריך מ״מ הא כל ספיקי דעלמא דין תורה הוא לאוקמי גברא בחזקתיה ובהא ליכא מאן דפליג וי״ל דהשתא ס״ד דהכא כיון דדרך הנשים לראות דם ומגופה חזיא ודם טפה כחרדל קרוב לצאת בלא הרגשה דראוי הוא לחוש לו או מדאוריתא או מדרבנן דהרעה חזקתה והיינו דפרכינן ממקוה וחבית ומבוי דבכלהו ריעותא דידהו מגופייהו אתי וי״א דהא דאמ׳ מ״ט דשמאי לא נאמר אלא להתחלת ענין כלו׳ הא ודאי ע״כ היינו טעמא דשמאי אבל הלל הוה סבר וכו׳ ונכון הוא.

ואלו הענינים כלם מתבארים במשנה וכל המשנה משתלשלת לענין אחד זולתי שבגמרא יתבאר מה שיראה ממנה לענין הוסתות והוא שאמר כל הנשים דיין שעתן ר"ל לדונן כטמאות משעת ראייה ואילך לטמא תרומות וטהרות במגעם ואין חוששין הואיל ועכשו ראתה מאתמול יצא לו הדם מן המקור לבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומשיצא לבית החיצון טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ וכדכתוב דם יהיה זובה בבשרה אלא אומרין שיציאתו מן המקור ומשם לחוץ הכל היה ברגע אחד ולא סוף דבר דוקא בראתה על ידי הרגשה שיש לומר מאחר שלא הרגישה למפרע ועכשו הרגישה השתא הוא דחזאי אלא אפילו ראתה בלא הרגשה הדין כן ושאלו בגמ' מאן טעמא דשמאי כלומר שאע"פ שמן הדין כך הוא מ"מ היה לו להחמיר דרך סייג ונשאו ונתנו בטעם דבריו הרבה והעלו בה משום פריה ורביה ואע"פ שמשנה זו לענין טהרות היא שנויה לברר אם משעת ראיה של עכשו מטמאין למפרע טהרות שנגעה מאתמול אם לאו אבל לענין ביתה אע"פ שראתה עכשו אין שום חשש במה שבא עליה מאתמל לשום שגגת איסור אלא אפילו שיהא לבו של אדם נוקפו בדבר זה כלל ואף באשה שיש לה וסת שהוזהר בעונה סמוך לוסתה אינה אלא מחשש ראיה בשעת תשמיש מ"מ כל שאתה מטמא טהרות למפרע אתה עושה אותה נדה למפרע וכשבא עליה באותו מפרע לבו נוקפו לומר היאך אפשר טהרות טמאות ואני איני בשגגת איסור וגורם לו להיות לו כמה פעמים חושש בדבר ומתירא ונרתע לאחוריו ללא צורך והלל מחמיר בדבר לענין טהרות לטמא למפרע מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה כלומר מבדיקה לבדיקה והוא שמנהגן היה לבדוק את עצמן תמיד אם נזדמן להם דם בבית החיצון ואם בדקה עצמה באחד בשבת שחרית ומצאה טהורה ונתרשלה שלא לבדוק עד כמה ימים ולסוף כמה ימים בדקה עצמה ומצאה טמא מטמאין כל טהרות שמבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סלוק ידיה ראתה ואע"פ שלבעלה אין חוששין לכך כמו שבארנו שאף באשה שיש לה וסת לא הוזהר בעונה סמוך לוסת מחשש טומאת מפרע אלא שמא לקורבת הוסת תראה בשעת תשמיש הא כל שאירע לו כך ולא ראתה אע"פ שראתה בשעת הוסת אין שום סרך בדבר לענין טהרות מיהא חוששין ולא סוף דבר בראתה שלא בהרגשה שיש לדון כן כלומר מדהשתא נמי לא ארגישא אפשר דמקמי הכי נמי חזאי אלא אף בראתה בהרגשה כן ואין חוששין לבטול פריה ורביה כלל:

וחכ"א לא כדברי זה שמחמיר יותר מדאי ולא כדברי זה שמיקל יותר מדאי אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ר"ל דין מעת לעת מעכב על דין פקידה שאם בדקה עצמה יום א' ומצאה טהור ולא חזרה לבדוק עד יום ה' וביום ה' בדקה ומצאה טמא אין מטמאין את הטהרות שמיום א' ואילך אלא שמטמאין ביום ה' כל טהרות שנגעה מעת לעת למפרע ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת ר"ל שאם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהור וחזרה ובדקה בחצי היום ומצאה טמא אין אומרין לטמא טהרות מעת לעת למפרע אלא מבדיקה ראשונה ואילך והלכה כחכמים ופי' הטעם בגמ' ממה שחכמים תקנו להן לבנות ישראל שיהו בודקות שחרית וערבית שחרית להכשיר טהרות של לילה וערבית להכשיר טהרות של יום ופי' הטעם בתלמוד המערב מתוך שהיא רגילה במי רגלים שחרית וערבית עשאוה כמבוי המתכבד ושטף מים עוברת בו וכשעמדה ימים בלא בדיקה קנסוה לטמא טהרות שלה בעונה יתירתא ר"ל שאם בדקה ערבית ומצאה טמא טהרות של כל היום טמאות מן הדין שהרי אף אם בדקה שחרית ומצאה טהור כל שמצאה בערבית טמא ונמצאה כל טהרות שביום טמאות מן הדין וקנסוה עוד בשל לילה עד שנמצא בין שתיהן מעת לעת ואע"פ שאפשר לטמא בה לפעמים שלש עונות ר"ל של היום ושל לילה ושל אתמל מצהרים ולמעלה שנטמאו שלש עונות אמצעית שלמה ושנים פרוסות אחת מצהרים ולמעלה ואחת משחרית עד צהרים מ"מ לא חלקו במעת לעת וכל אלו דוקא לטהרות אבל לענין בעלה דיה שעתה ואין צורך להיות לבו של אדם נוקפו אלא שבאשה שיש לה וסת צריך להרחיק עונה סמוך לוסת מחשש שמא תראה בשעת תשמיש כמו שביארנו:

כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה ופירשוה בגמ' שראתה בשעת וסתה שמאחר שיש לה וסת קבוע לראייתה משלשים לשלשים או לאיזה זמן קבוע ודאי אורח בזמנו בא ואין חוששין בו למפרע כלל הא שלא בשעת וסתה הרי היא כשאר הנשים למעת לעת אם לא מעטתהו פקידה וכן הלכה ואם לא בדקה עצמה בשעת וסתה ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה טמא מטמאין טהרותיה למפרע משעת וסתה וזו היא טומאת וסתות הא אם מצאה טהור לכשתבדוק פעם אחרת ונמצא טמא אינה מטמאה אלא מעת לעת ומפקידה לפקידה וקביעות וסת אינו אלא בשלשה פעמים כמו שיתבאר:

והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה פי' בגמ' שחכמים הצריכו לענין טהרות אף לאשה שיש לה וסת שלא תשמש אלא בעדים ר"ל שתבדוק עצמה בהם ובדיקה זו י"מ בה שמביאה שפופרת חלק כדי שלא יסרטנה ומכנסת מכחול ר"ל קיסם ארוך בתוכו ועל ראשו מוך או בגד ומכניסתו בפנים עד שמגיע לצואר הרחם ומוציאתו ומעיינת בו אם יש בו טפת דם אם לאו כמו שיתבאר בפרק אחרון ס"ו א' ואין זה כלום שבדיקה זו אין בה צורך אלא לרואה בשעת תשמיש פעם ראשונה ושניה ושלישית שדינה להתגרש ויכולה להנשא לאחר ואם אירע לה כן בשני מתגרשת ומותרת לשלישי ואם אירע לה כן בשלישי תתגרש ואסורה לכל אדם עד שתתרפא וכשבודקת את עצמה לידע אם נתרפאת בודקת עצמה בדרך זה אבל בדיקה זו הנקראת עד הוא חתיכת בגד אחד לו ואחד לה ואותו שהיא מקנחת בו נקרא עד שלה ואת שהוא מקנח בו נקרא עד שלו וצריך שיהא בגד זה לבן כדי שיראה בו טפת דם לא שיהא אדום ולא שחור וכן לא יהא של פשתן חדש שמא מתוך שהוא קשה מעט יסרטנה ויעותנה אלא של צמר נקי וזך או של צמר גפן או שחקים של בגד פשתן לבן כמו שהתבאר בפרק שני י"ז א' ומכנסת העד למקום המוכן לו ובודקת בכל חורין וסדקים שבו שאם אינה מכניסתו לחורין וסדקין שבו אין זו בדיקה אלא קנוח שהוא נאמר לקנוח מבחוץ ולא לבדיקת פנים לפי מה שפירשו גדולי הרבנים בפרק שני וי"מ אותו אף בבדיקת פנים אלא שאין שם אלא הכנסה והוצאה תכופה לה ולא עשתה כלום ואין צריך לומר שאין חלוק שלה בדיקה אע"פ שלא מצאה בו כלום שהרי לבדיקת חורים וסדקים היא צריכה ועל זו אמר שהיא משמשת בעדים והמשמשת דקאמר פירושו ומשמשת כלומר שצריכה היא שתשמש בעדים ועדים דקאמר בלשון רבים מפני שהצריכוה בדיקה לפני תשמיש ולאחר תשמיש ואף האיש הצריכוהו להיות לו עד לאחר תשמיש לסבה זו גם כן ואמר על עדים אלו שהעד האחרון שלה כל שלא מצאה בו טפת דם הרי הוא כבדיקה ואין חוששין שמא טפת דם היתה שם וחפתהו שכבת זרע אלא הרי הוא כפקידה וממעטת על יד מעת לעת וכן ממעטת על יד פקידה שבתוך מעת לעת שאם פקדה עצמה שחרית ושמשה בחצי היום ועד אחרון יצא נקי אם בדקה עצמה בערב ומצאה טמא אין מטמאין טהרות למפרע אלא מה שנגעה לאחר תשמיש אע"פ שאין כאן פסידת טהרות כל כך אבל עד ראשון אינו כפקידה מתוך שהיא תכופה לשמש אינה מכניסתו יפה לחורין וסדקין וכן שלו אינו כפקידה וכן הלכה ובמקום שאין טהרות מיהא לענין ביתה אינה צריכה בדיקה ויש חולקין להצריכה כן אף לביתה בקצת נשים כמו שיתבאר:

ועתה בא לפרש כיצד דין שעתה ואמר היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופירשה וראתה היא טמאה והטהרות טהורות שהרי דיה שעתה ואין מטמאין מגעה למפרע כלל ושאלו בגמרא מטה מאי עבידתה ליתני היתה עסוקה בטהרות ואם ללמד שמטמאה כלים ליתני היתה עסוקה ונגעה כלים ועוד דמטמאית אוכלים ודאי הוא הדין לכלים ופירש בה ללמד שכל שאין דיה שעתה ואתה מטמא טהרות שנגעה בה למפרע מספק אתה מטמא אף המטה מתורת משכב ומושב שלא תאמר נדה ודאי מטמאה משכב ומושב אבל טומאת ספק שבה אינה מטמאה משכב ומושב אלא מעת לעת שבנדה עושה משכב ומושב ועושהו אב הטומאה לטמא אדם טומאה חמורה להטעינו כבוס בגדים אע"פ שלא נגעו את הבגדים בנדה הואיל והוא לובשם בשעת נגיעה והוא הדין אם אינו לובשם לדעת קצת הואיל ונוגע בהם או בשאר כלים בשעה שנוגע במשכב ומושב ומדין טומאה בחבורין אבל כלים שהוא נוגע בהם לאחר שנגע במשכב או בגדים שלבש אח"כ לא שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכן הלכה ומ"מ אע"פ שמעת לעת או מפקידה לפקידה בכל שאין לה וסת עשינוה טומאה חמורה אינה מונה שבעת ימי נדה אלא משעה שראתה וכן הלכה והרי עכשו למדנו ברוב נשים שמטמאות למפרע במעת לעת או מפקידה לפקידה ואח"כ למדנו באשה שיש לה וסת שאם ראתה בשעת וסתה דיה שעתה ושלא בשעת וסתה מטמאה למפרע כשאר הנשים:

ואח"כ באנו ללמוד שיש נשים שאף שלא בשעת הוסת דין שעתן והוא שאמר ר' אליעזר ארבע נשים דין שעתן מפני שאין דמיהן מצויין בתולה ומעוברת ומניקה וזקנה ופירש בבתולה כל שלא ראתה דם מימיה אע"פ שהגיע זמנה לראות ר"ל שהיא גדולה ואומר שבראיה ראשונה דייה שעתה ואפילו היתה נשואה וראתה דם מחמת בתולים או אפילו ילדה וראתה מחמת לידה עדין נקראת בתולה עד שתראה מחמת עצמה ומעוברת משהוכר עוברה שזהו כשנשלמו שלשה חדשים משעת הריונה ומינקת עד שתגמול את בנה ר"ל עד שיעור הראוי לגמלו והוא עשרים וארבעה חדשים הא משם ואילך אפילו היתה מניקתו הרי היא כשאר הנשים שאין הענין כן מחמת שהדם נעכר ונעשה חלב אלא שפירוק איבריה אינן חוזר לאיתנו עד כ"ד חדש וכן בתוך זמן זה אם גמלתו והעתיקו מחלב או שמת דיה שעתה ואע"פ שר' מאיר חולק בה לומר שהיא כשאר הנשים הלכה כחכמים ואיזו היא זקנה כל שעברו עליה שלש עונות שלא ראתה סמוך לזקנותה ושיעור זמן זקנותה לענין זה פי' בגמ' שהוא כל שיהו קורין לה אמא מחמת זקנותה או שקורין אותה זקנה ואינה מקפדת ושלש עונות אלו ר"ל וסתות שלה וי"מ עונות בינוניות משלשים לשלשים שהם תשעים יום וכן הלכה ומה שאמר ר' אליעזר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה ר"ל אע"פ שאינה זקנה אין הלכה כן וכן מה שאמר ר' יוסי במעוברת ומניקה שעברו עליהן שלש עונות דין שעתן ור"ל דוקא שפסקו שלש עונות משהוכר העובר ומשהתחילה להניק אין הלכה כמותו ויש סבורים לפסוק כר' יוסי ואין הדברים נראין כמו שיתבאר בגמרא:

ובמה אמרו ר"ל ארבע נשים אלו שדיין שעתן דוקא בראיה ראשונה אבל כל שראתה פעם אחת משהוכר העובר או משהתחילה להניק או משהזקינה או בתולה שהתחילה לראות מצד עצמה כל שתראה פעם שניה הרי היא כשאר הנשים לטומאת מפרע ואם ראו את הראשונה באונס כגון מחמת פחד או מחמת חרדה או מחמת שנפלה ממקום גבוה וכיוצא באלו אף בשניה דיה וכן הלכה ויש חולקין לפסוק שבמעוברת ומניקה דיין כל ימי עבורן וכל ימי הנקתן ולא יראה כן כמו שיתבאר בגמרא:

אע"פ שאמרו דיה שעתה ר"ל כל שאמרו דיה שעתה הן שהיא אשה שיש לה וסת הן שהיא אחת מארבע נשים אע"פ שדיה שעתה ואינה מטמאה למפרע צריכה להיות בודקת עצמה בכל יום חוץ מן הנדה שאין הבדיקה מועלת שאף בלא ראייה טמאה היא עד שתספור ותטבול וחוץ מן היושבת על דם טוהר שאף כשתראה טהורה היא וכן כלן משמשות בעדים ובודקות בעידיהן חוץ מן היושבת על דם טוהר שהרי אינה נמנעת בכך וכן בתולה שדינה בקטנה עד שתחיה המכה ובנערה שעדין לא ראתה ארבעה לילות ומתוך כך אינה צריכה בדיקה שהרי דמיה טהורים ואע"פ שבזמן הזה תקנו בה שאף בקטנה בועל בעילת מצוה ופורש כמו שיתבאר בפרק אחרון ס"ה ב' מ"מ דין התלמוד כך הוא:

תוס' בד"ה מעת לעת מפרש בגמ' דתולין כו' ודוקא לקדשים כו' מדפריך בגמ' לר"ש כו' וי"ל דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע כו' מוקמינן לה אחזקתה עכ"ל פי' לדבריהם הא ודאי הא דאמר לקמן ושניהם לא למדוה אלא מסוטה כו' לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה מסוטה כמ"ש התוס' לקמן אלא מדפרכינן לר"ש אמקוה דהוי ספק לר"ש אי מה סוטה כו' ומשני לה דאיכא רגלים לדבר משמע דלרבנן ניחא בלאו הכי משום דקושטא הוא דמקוה הוה ודאי נמי מה"ט ולא הוצרך תרתי לריעותא אלא לטמא ברה"ר אבל לטמא ברה"י מסוטה נמי איכא למיגמר ואהא קשיא להו דהא לרבנן נמי לא ניחא בטומאת מע"ל דאינו מטמא אלא ספק לקדשים ולא לחולין כלל ותקשי ליה נמי הכי אם מה סוטה כו' ואהא תירצו דלא ילפינן מסוטה לטמא מספק למפרע מן התורה אלא דעשאוה כשאר טומאות ולהכי בטומאת מע"ל היכא דאיכא חזקת טהרה מוקמינן לה אחזקה לחולין ולקדשים נמי דלא לטמא ודאי אלא מספק משום סייג מטעמא דמפרש דאיכא ריעותא מגופה אבל טומאת מקוה לר"ש דליכא חזקה כלל כמ"ש התוס' לקמן שפיר פריך כיון דעשאו טומאה למפרע כשאר טומאות נימא אי מה סוטה כו' ברה"י טמאה ודאי לקדשים ולחולין ומשני דאיכא רגלים לדבר בסוטה ובכל שאר טומאות נמי אינו אלא ספק כמ"ש התוס' לקמן ובגמ' נמי דקאמר מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה אע"ג דבכל שאר טומאות ברה"י לא מוקמינן אחזקה כמ"ש התוס' לקמן הכא בטומאה למפרע היכא דאיכא לאוקמא אחזקה לא טמאוה כלל משא"כ במקוה לר"ש דליכא חזקה כלל והוי כשאר טומאות והדברים ברורים למבין:

בא"ד וא"ת מ"ש בנגע בא' כו' ואשה נמי אמרינן לקמן כו' כאינה בדוקה דמיא ואמאי מטהרינן לחולין כו' וי"ל דלקמן בנגע בא' בלילה מיירי בקדשים וכן קופה כו' עכ"ל נראה דדוקא להאי טעמא דקיימינן ביה השתא משום דמוקמינן לה אחזקה קשיא להו מההיא דנגע בא' ומקופה דאיכא נמי חזקת טהרה והוצרכו למימר דע"כ איירי דוקא לקדשים אבל לאינך טעמי דקאמרינן לב"ש משום דמרגשה ואי הוה דם מעיקרא הוה אתי לא קשיא להו מידי דאיכא למימר דאף להלל הני טעמי מהני מיהת לטהר חולין דה"נ מהני שלא לטמא ודאי לקדשים כמ"ש התוס' לקמן בהדיא ואפשר לומר דמשמע להו כיון דלית ליה להלל הני טעמי לא מהני נמי לטהר בחולין אע"ג דמהני שלא לטמא ודאי בקדשים וכן יש לדקדק גם מדבריהם לקמן ע"ש ומיהו מ"ש התוס' עוד וא"ת מ"ט אמרי' בנגע בא' לשרוף ובמע"ל תולין כו' הך קושיא אינה אלא לטעמא דמוקמינן לה אחזקה אבל לאינך טעמי לא קשיא מידי (דתהני) [דמהני] אף להלל מיהת שלא לטמא ודאי בקדשים גם מ"ש התוס' עוד וא"ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה ונגע בא' כו' היינו נמי לטעמא דמוקמינן לה אחזקה דקיימינן השתא אבל לאינך טעמי ל"ק מידי ומהרש"ל כתב דלטעמא דמרגשת נמי קשיא להו דשייך בקופה ונגע בא' הרגשה עכ"ל והוא דחוק דמה הרגשה שייך בקופה ונגע בא' תדע דאי שייך הרגשה בנגע בא' א"כ לטעמא דמרגשת דמהני להלל שלא לטמא ודאי בקדשים כמ"ש התוס' לקמן אמאי לא מהני נמי בנגע בא' הרגשה שלא לטמא ודאי גם תירוצם שכתבו דטעמא דשמאי משום דאשה בדוקה אינו עולה אלא לפי טעם דמוקמינן לה אחזקה וק"ל:

בא"ד דאשה נמי מקרי מקום מציאותה דכ"מ שהיא כו' עכ"ל ובקושיא דלעיל מינה לא הוצרכו להוכיח דאשה מקרי במקום מציאותה דלא מצינו לטהר בחולין שלא במקום מציאותה טפי מבקדשים אבל לתלות שלא במקום מציאותה מצינו לקמן בהדיא לר"י ומש"ה הוצרכו להוכיח דאשה מקרי במקום מציאותה דאל"כ תקשה לחזקיה ויש לדקדק דהא לר' יוחנן נמי ה"מ לאוכחי דאשה מקרי במקום מציאתה דאל"כ מאי מקשה הלל לשמאי מקופה דהא קופה דשמאי והלל איירי במקום מציאותה כדאמרינן בזוית קופה וי"ל לר"י דאית ליה תולין שלא במקום מציאותה מקשה הלל לשמאי שפיר דמשום דאשה היא שלא במקום מציאותה לא היה לו לטהר לגמרי וכה"ג כתבו התוס' לקמן ודו"ק:

בא"ד וא"ת אמאי מטהר שמאי טפי באשה מבקופה ונגע בא' כו' עכ"ל ובקושיא דלעיל מינה לא תקשי להו מקופה אלא מנגע בא' משום דלא מפורש בה בהדיא דמטמא ודאי אבל בההיא דנגע בא' מפורש בה דקתני וחכמים מטמאין דהיינו ודאי כדמוכח לקמן וק"ל:

בגמ' קסבר העמד אשת על חזקתה וכו' נ"ל הא דלא קאמר דטעמא רשמאי דקסבר העמד טהרות על חזקתן דעדיפי טפי מחזקת אשה דחזקה גרוע היא כדאמר הלל דכיון דחזיא מגופה לא אמרינן אוקמא אחזקתה משא"כ בחזקת טהרות וגם להלל תקשה אמאי לא אמרינן העמד טהרות אחזקתן ונטהרה למפרע משום דלא חשיבא חזקה כל שלא היה לה שעה מבוררת כמו שכתבו התוספות בע"ב ד"ה דאיכא ריעותא וכו' ובטהרות ליכא שעה מבוררת כ"כ בטהרתן אבל גבי אשה איכא שעה מבוררת דהא עכ"פ בדקה עצמה לפני זה בשעה אחת ונמצאת טהורה וק"ל:

ברש"י [ד"ה שמאי וכו'] ולא אמרי' כי היכי דהשתא אשתכח וכו' מלשון רש"י משמע דהשתא נמי לא ראתה מעצמה אלא ע"י בדיקה מצאה דם בבית ההיצון וכן פרש"י ג"כ לקמן (נדה דף ג') ד"ה מרגשת וכו' והא מדלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפקא עכ"ל וכ"ת א"כ לפ"ז מאי קאמר ולא אמרינן כי היכי וכו' הא השתא נמי צריך אתה לומר דכותלי בית הרחם העמידוהו דהא לא ראתה מעצמה עד שבדקה ומצאתו ע"י בדיקה נוכל לומר שאם לא בדקה נמי היה יוצא מעצמו אלא שכך נזדמן שבשעה שבא לצאת בדקה היא את עצמה ומצאתו בבית החיצון קודם שיצא ולא נצטרך לטעמא דכותלי בית הרחם העמידוהו אבל אי אמרינן שמאתמול היה בבית ההיצון ע"כ צריך לטעמא דכותלי בית הרחם העמידוהו אבל מ"מ צריך ליישב מה דוחקי' דרש"י שפירש דהא דקאמר שמאי דיין שעתן איירי שמצאתו השתא ע"י בדיקה ולא פי' שאיירי שראתה הדם מעצמו ונ"ל שהוקשה לרש"י דלישנא דדיין שעתן משמע די לנו אם נחמיר עליה שתטמא טהרות משעת הראייה ואילך ואם איירי שראתה עתה ממש מאי חומרא יש בדבר שתטמא את הטהרות מכאן ואילך לכך פי' שאיירי שלא ראתה ממש כ"א ע"י בדיקה ומטמאה כל הטהרות משעת התחלת הבדיקה ואילך לכך קאמר די לנו להחמיר אם תטמא משעת התחלת הבדיקה ואע"ג דלא ראתה ראייה ממש א"נ רש"י רבותא קמ"ל אע"ג דהשתא נמי לא ראתה ממש וגם לא אתא מעצמו וגם לא הרגישה בו אלא שמצאתו ע"י בדיקה בבית החיצון ואיכא למימר כי היכי דהשתא לא אתא מעצמו אלא אשתכח בבית החיצון ע"י בדיקה ה"נ אי הוה בדקה מקמי הכי הוה אשתכח דהא חזינן בדם זה דמשתהה בבית החיצון ואינו ממהר לצאת מעצמו אפ"ה אמרינן דיין שעתן וכ"ש כשראתה ראייה ממש וכן נ"ל עיקר וכן צ"ל ע"כ לטעמא דאשה מרגשת דלקמן דיותר סברא הוא לומר דדיין שעתן בראתה מעצמה ראייה ממש מרואה ע"י בדיקה וע"ל בתוס' דף ג' ד"ה מרגשת:

ד"ה מפקידה וכו' כגון בדקה עצמה שחרית וכו' דאמרינן לקמן במתני' פעמים צריכה להיות בודקת וכו'. צריך להתיישב מה צריך רש"י להביא מתני' דלקמן לכאן היה לו לפרש לפי דרכו שאם היה זמן מפקידה לפקידה (שהוא) קצר מזמן מעת לעת כגון שבדקה עצמה בתוך מעת לעת ומצאה עצמה טהורה ממעט על יד מעת לעת ונראה דס"ל לרש"י דאם נזדמן שבדקה עצמה תוך מע"ל בהזדמן אותה בדיקה אינה ממעט' על יד מעת לעת כ"א דוקא אותה בדיקה שבודקת עצמה שחרית וערבית שאז מדקדקת בבדיקה יפה כיון שתקנת הכמים היא משא"כ בבדיקה אחרת וק"ל לכך הביא מתניתין דלקמן לומר שתקנת הכמים היא:

ד"ה והמשמשת בעדים וכו' קודם תשמיש ולאחר תשמיש פירוש בין שבדקה עצמה קודם תשמיש ומצאה טהורה או בדקה אחר תשמיש שניהם ממעטים ובבדיקה דקודם תשמיש אשמעינן רבותא דלא אמרינן דמתוך? שמהומה לביתה אימא לא בדקה שפיר ובבדיקה דלאחר תשמיש אשמעינן דלא אמרינן אימר ראתה טיפת דם כחרדל וחפהו שכבת זרע וע"ל דף ה':

ד"ה אף על פי שאמרו וכו' אשאין לה וסת קאי נ"ל דרש"י כתב זה כדי שלא יטעו לומר שאע"פ שאמרו וכו' נמשך אשלפניו אמה דקתני ופרשה וראתה היא טמאה והן טהורות אע"פ וכו' לכך כתב שהיא ענין בפני עצמו ואאשה שאין לה וסת קאי:

ד"ה כגון ספק נגע ספק לא נגע וכו' נ"ל דרש"י ס"ל דהא דקאמר בגמרא כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכי דלית ליה ריעותא דגופא וכו' לא קאי כלל אטומאה דבטומאה לא נפקא מינה בחזקה כלל דאי הוי ברה"י טמא מספק אפי' היכא דאיכא חזקה דילפינן מסוטה ואי ברה"ר טהור בלא חזקה דג"כ הלכתא גמירי לה מסוטה אלא אמילי אחריני קאי לענין שאר איסורין כדאיתא בחולין דף י':

בתוס' דבור הראשון מדפריך בגמרא לר"ש אי מה סוטה טמא ודאי וכו' ר"ל דליכא למימר דלעולם גם לרבנן בכל ספק טומאת אינו טמא ודאי אלא ספק טומאה משום דלא ילפינן מסוטה לטומאה ודאי דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ואע"ג דקאמר לקמן רבנן סברי כי סוטה מה סוטה ספק הויא ועשאוהו כודאי הכא נמי ספק ועשאוה כודאי היינו דוקא במקום דאיכא תרתי לריעותא כדאמר בתר הכי ועיקר מלתא אטעמא דתרתי ריעותא סמיך דהוצרך ג"כ לטמא ברה"י טומאת ודאי אבל בעלמא אימא לך דגם לרבנן אינו טמא ודאי אפילו ברה"י זה אינו דמדפריך בגמרא לר"ש וכו' והוצרך לומר שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר משמע דלרבנן אתי שפיר ולא הוצרך לטעמא דרגלים לדבר והשתא אי ס"ד דגם לרבנן בעלמא לא הוי טמא ודאי אף ברה"י תקשה ליה למקשה בעלמא לרבנן דקי"ל דכל ספק טומאה ברה"ר טהור דילפינן לה מסוטה א"כ נימא אי מה סוטה ברה"י טמאה ודאי ה"נ כל ספק טומאה ברה"י טמא וראי אלא ע"כ צ"ל גם לרבנן דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר א"כ מאי פריך לר"ש אלא ע"כ לרבנן בכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי ולא סבירא להו טעמא דשאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ולכך פריך בגמרא לרבי שמעון דוקא אבל לרבנן הוה אתי ליה שפיר וכ"ת כיון דככל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי למה הוצרך במקוה לטעמא דתרתי ריעותא אה"נ דלא מבעי ליה לטמא ודאי ברה"י אלא לטמא אפילו ברה"ר כך הם המשך דברי התוס':

בא"ד דלא ילפינן מסוטה לטמא למפרע כו' והא דמטמינן לרבנן למפרע גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר כדלקמן ע"כ צ"ל דהוי מטעם דתרתי דיעותא ואע"ג דלעיל מזה בקושיא כתבו התוספות דטעם דתרתי דיעותא לא הוצרך אלא לטמא אפי' ברה"ר מ"מ כתירוצם לא ס"ל הכי דכיון דפירשו דלטמא למפרע לא ילפינן מסוטה ע"כ גם לטמא למפרע הוצרך לטעם דתרתי ריעותא אבל עדיין יש לדקדק בגמרא דפריך לר"ש אי מה סוטה טמאה ודאי כרשות היחיד אף הכא טמא ודאי והוצרך לשנויי שאני סוטה דאיכא רגלים לדבר ומאי פריך לר"ש דלמא ס"ל דמסוטה לא ילפינן לטמא למפרע וטעמא דתרתי ריעותא לא ס"ל לר"ש כמו שכתבו התוספות לקמן דלית ליה דהרי חסר לפניך ולכך ס"ל דברה"י תולין במקוה ונראה דסבירא לה לגמרא מדגמר ר"ש הבית ממקוה ומדמה להו להדדי כדלקמן שמע מינה דלרבי שמעון ספק טומאה ושאר ספיקות כגון ספק תרומה דחבית דין אחד להן לרבי שמעון וכמו שאין חילוק בשאר ספקות בין להבא בין למפרע ה"נ בספק טומאה אין לחלק לר"ש ובכל ספק טומאה אית ליה לר"ש דתולין ולא ילפינן מסוטה אלא לטהר ברה"ר ולכך פריך לדידיה אי מה סוטה טמאה ודאי כו' והוצרך לשנויי התם איכא רגלים לדבר וכן כתב רש"י לקמן ש"מ דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי ברה"י תולין כו' וק"ל:

מתני' דיין שעתן עי' מנחות יט ע"ב תד"ה כנגד:

תוס' ד"ה מעת לעת וכו' הוו להו תלתא והוי רה"ר עי' סוטה כח ע"ב תד"ה ברה"ר:

בא"ד וי"ל דאף ברה"ר לא נטהר בקדשים וכו' עי' טהרות פ"ה מ"ז בר"ש:

בא"ד אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה עי' לקמן יז ע"ב תד"ה ואין שורפין. ולקמן כא ע"א תד"ה ורבנן:

בא"ד כאינה בדוקה דמיא היינו להלל כאן שייך הגליון אך קשה וכו':

תוס' ד"ה והלל וכו' לא מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל א' בחזקת טהרה וכו'. עי' לקמן ס ע"א תד"ה באנו: