מסכת נדה דף י״ט עמוד א׳

ואינה יודעת מה הפילה שאבדה החתיכה קודם שבאה לפנינו:

לא אמרינן זיל בתר רוב חתיכות כו' דלא סבירא להו רוב חתיכות של ד' מיני דמים ואשמועינן רבי יוחנן לעיל בג' מקומות הלכו אחר הרוב ותו לא למעוטי הא רובא דר' יהודה דלר' יהודה דאזיל בתר רובא לא כודאי משוית ליה לשרוף על מגעה את התרומה:

מתני' וכקרן כרכום כזוית גן שכרכום גדל בו:

וכמימי אדמה לקמן מפרש לה לכולהו במתניתין. ל"א כקרן כרכום כנוגה זיו כרכום כמו (שמות ל״ד:כ״ט) כי קרן עור פניו:

וכמזוג כיין אדום המזוג במים ואע"ג דקליש אדמימות דיליה טמא:

תלתן פנגרי"ג:

וכמימי בשר צלי מוהל היוצא ממנו:

אם אינו מטמא משום כתם כו' מפרש בגמרא:

רבי יהושע אומר כיהה הקשה ר"ת דמאי טעמייהו דרבנן דמטמאי מספיקא נוקי גברא אחזקיה כדקי"ל בפ"ק דחולין (דף י:) דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה ורבי יהושע נמי אמאי צריך קרא ובפרק המדיר (כתובות דף עה:) נמי דקאמר לא תימא דלא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה כלל פירוש דקאמר התם גבי משארסתני נאנסתי לא מפיה אנו חיין אלא הני מילי היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל דתנן אם בהרת כו' והשתא מה צריך ראיה על זה דאזיל בתר חזקה ועוד דשאני גבי נגעים דגלי קרא וי"ל דדרך השער להתלבן מחמת הנגע לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה וכן מוכח בתוספתא בפרק יש נוחלין בשער לבן דקתני אמר להן אף שער שחור סוף שבהרתו הפכתו אלמא דדרך השער ללקות מן הבהרת ובהמדיר (שם) דקאמר היכא דליכא חזקה דממונא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופה היינו אפילו דאיכא ריעותא דאי לא אזיל לא הוה מוקי קרא דלטהרו אספק בהרת קדמה דשכיח הרבה ואיכא ריעותא טפי אלא הוה מוקי לה לדרשה אחריתי כרבנן אי נמי מהתם יליף דאזיל בתר חזקת הגוף אע"ג דאיכא ריעותא ור"ת מפרש בע"א ואין להאריך כאן:

אמר רבה כיהה וטהור נראה דרבה גרס דבפרק הפועלים (ב"מ דף פו.) אמר מאן מוכח רבה בר נחמני ואמר טהור פ"ה כיהה שיש לו דין כיהה וקשה דבשלהי נזיר (דף סה:) פריך ודלמא כיהה וטמא והיכי מצי למימר הכי והא כיהה משמע טהור ועוד דא"כ ר' יהושע לא פליג את"ק ובדוחק י"ל דאדרבי יהושע פריך ומנליה דטהור (ורבינו תם) גריס ור' יהושע קיהה פירוש עמד למנין דקיהה לשון אסיפה כמו (יבמות דף קי:) מקהו אקהייתא בשוקא והשתא פריך התם אימא עמד למנין והביא ראיה לדברי ת"ק מיהו דוחק הוא דא"כ מאי משני אמר קרא לטהרו היכי מוכח מהאי קרא שטיהר דלמא כי היכי דדרשי ליה רבנן דריש נמי רבי יהושע:

מה להלן פרחה בכולו טהור מדמדמה פריחה דאדם לפריחת בגדים הא דכתיב (ויקרא י״ג:י״ב) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו אגופו של אדם קאי אע"ג דפשטיה דקרא משמע דאנגע קאי דאיירי לעיל בנגע שנטמא על ידי שיש בו מחיית בשר חי ועליה קאי וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו של נגע עד רגליו כלומר עד סופו אבל הכא משמע דקאי אאדם דומיא דבגד וכן מוכח בכמה מקומות בת"כ ובריש איזהו מקומן (זבחים מט:):

מתני' שחור כחרת עמוק מכן טמא דיהה מכן טהור פרש"י ז"ל עמוק שהוא יותר שחור מן החרת, דיהה שאינו שחור כל כך. ויש מי שפירש עמוק שאינו שחור כל כך, כדאמרינן לענין נגעים בהרת (שבועות ו, ב) עמוקה כמראה חמה עמוקה מן הצל, ועוד מדתניא (לקמן נדה כ, א) כקיר כדיו כענבה טמא וזהו שאמרו עמוק מכן טמא, כזית כזפת כעורב טהור וזהו שאמ' דיהה מכן טהור, והעורב והזפת שחורין הן יותר מן הענבה, אלא כל שהוא משחיר יותר נקרא דיהה וכל שהוא הולך ומלבין יותר נקרא עמוק. ועוד שהדיו שהוא עמוק זהו הדיו עצמו, והשחור השנוי במשנתינו זהו חריתותא דדיותא. ואינו מחוור מדתנן גבי כתמים (לקמן נדה סא, ב) חמשה סימנים מעבירים על הכתם עבר או דיהה הרי זה כתם. והא דאמרינן כמראה חמה עמוקה מן הצל, לא שיקרא הלבן לעולם עמוק, אלא כל שהוא חזק בצבעו הוא הנקרא עמוק במינו, והזית והעורב אע"פ שהן שחורים הרבה מכל מקום כיון שהן מצהיבין ומבהיקין יותר מן הענבה, לפיכך קראוה דוהין והענבה מפני ששחרוריתה דוהה קראו עמוק. ומה שהביאו ראיה מן הדיו, לא ירדתי לסוף טעמם, כי החרת והדיו וחרירותא דדיותא אחד הן, וכדאמרינן בגמרא (לקמן נדה דף כא, א) חרת שאמרו דיו ולימא דיו אי אמר דיו הוה אמינא כפכחותא דדיותא קמ"ל כחרירותא דדיותא, אלמא חרירותא דדיותא פירושא דחרת ששנינו הוא. והא דאמרינן גבי דיו זהו עמוק ששנינו, לא מחרירותא עצמו אמרו כן, דחרירותא לא עמוק הוא אל השחור כמו ששנינו במשנתינו הוא, אלא שהדיו עצמו כשהוא משתהא הרבה הולך וכוהה יותר והוא מתחזק בשחרירותו, וזהו שאמרו כדיו טמא וזה ששנינו עמוק מכן טמא. אי נמי איפשר דשמואל פליגא אדרבא בר רב הונא, דשמואל סבר חרת שאמרו זהו חרת עצמו שאינו מעורב בדיו, מדלא קתני במתניתין דיו, וכדאקשינן עלה דרבה ולימא דיו, והילכך סבירא ליה לשמואל דדיו היינו חרירותא דדיותא, הוא ששנינו עמוק מכאן טמא. וזה נ"ל יותר ותדע לך, דבוהה הוא החלש בצבעו, מדאמרינן בגמרא (כ, א) אמר עולא וכולן עמוק מכאן טמא דיהה מכאן טהור כשחור, ואקשינן ואלא מאי שנא שחור דנקט, סד"א הואיל ואמר ר' חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, הילכך אפילו דיהה נמי קמ"ל, כלומר כיון שזה אינו אלא גוון היוצא מגוון אחר, כל שאינו חזק בצבע זה שנתחלף לו, אלא שעדיין לא נטה כל כך ולא נתחזק בחלופו אלא קצת, אימא להוי כשחור ועדיף מיניה נמי, קמ"ל אלמא דוהה זה הוא שאינו שחור חזק. מהא דאמרינן בית הלל היינו תנא קמא וכן חכמים היינו תנא קמא ופרקינן איכא בינייהו לתלות, כלומר דלתנא קמא כמימ' תלתן וכמימי בשר צלי וירו' אינן מטמאין לשרוף, אלא מ"מ תולין עליהן, כתב הרמב"ן נראה דאפשר היה לומר, דהלכתא כת"ק דהוא סתם משנה, ונפקא מינה לדידן בדם ירוק, דכיון דלרבנן תולין, אף היא אסורה לבעלה מספק. אלא שיש לסמוך דהלכתא כר' יוסי בירוק מפני שגם הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו, ועוד מפני ששנינו בבחירת' (פ"ה מ"ו) דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים, וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים, שמע מינה דהלכתא כותיה, ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר ביה בשעת פטירתו, דתנן ובשעת פטירתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו הא דדם ירוק, וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו, ולא לתלות כתנא קמא דמתניתין מדלא קתני התם בפלוגתא אלא ר' יוסי, ומסתמא דלגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה, ועוד דסוגיין דבפרק המפלת מוכחא הכין בהדיא דכולהו כר' יוסי סבירא להו, דלא מטמא אלא חתיכה של ד' מיני דמים, אבל חתיכה ירוקה ולבנה מטהר, והילכך אפילו לדידן דלא חזינן דמים, הירוק והלבן אינה יושבת בהן כלום, שלא גזרו אלא על דם ותולדותיו.

וירוק כתבו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל שהוא גלני ולא בירנו שהוא ככרתי, דכרתי אינו נוטה לאדמימות, ובההוא אפילו עקביא מטהר דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום, וכן משמע באלו טרפות דאמרינן התם (מז, ב) ריאה ככשות' וכמוריקא וכגון ביצה טרופה טרפה. ופריך ירוקה כשרה ה"ד, ככרתי. ובמסכת נגעים (בתוספתא פ"ג ה"ג) קתני ירקרק כשעוה, ובפרק לולב הגזול (סוכה לד, ב) נמי אמרינן ירוק ככרתי, מכלל דסתם ירוק לאו הכי הוא. ובבראשית רבה (פרשה מ"ג) גבי וירק את חניכיו אמרינן שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ, אלמא הירוק זהו מראה הזהב שלנו שהוא גיאלני וכל שכן הירוק ככרתי שהוא טהור.

מתני׳ חמשה דמים וכו׳ בגמ׳ מפרש לה.

הירוק פי׳ בתוס׳ כי הוא גוון שהוא גרו״ג בלע״ז ולא אותו שקורין וירד״י דההוא לאו ממין דם אדום הוא כלל וסתם דם אדום כדאיתא בגמ׳ ובמס׳ נגעים קתני ירקרק כשעוה ועוד שבשום מקום לא הזכירו ירוק סתם אלא על הגרו״ג ואידך ירוק ככרתי אמרו וכההיא דאמרינן בפ׳ אלו טרפות ואלא ירוקה כשרה היכי משכחת לה ככרתי וכן בפ׳ לולב הגזול גבי אתרוג וכן אמרו בב״ר וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר ואברותיה בירקרק חרוץ כלו׳ כמראה הזהב אבל בירוק ככרתי טהור הוא לדברי הכל ואף בירוק זה.

מצאנו בעדיות שהוא אחד מד׳ דברים שחזר בו עקביא בסוף ימיו ולא לתלות חזר בו אלא לטהר לגמרי כדברי ר׳ יוסי דהא לא קתני התם בפלוגא אלא לר׳ יוסי והכי סוגיין בפ׳ המפלת כר׳ יוסי. מעתה אף בזמן הזה שאין אנו רואין דם כל שהוא לבן או ירוק ככרתי טהור הוא ואין חוששין לו וכן הסכימו רבותי׳ ז״ל כלם.

אם אינו מטמא משום כתם בגמר׳ מתפרש בס״ד אמאי נקט ר״מ האי לישנא.

גמרא אמר קרא כי יפלא וכו' פי׳ גבי זקן ממרא כתיב וקי״ל בפ׳ הנחנקין שאינו נדון במיתה עד שיורה להקל בדבר שעיקרו מן התורה ופירושיה מדברי סופרים והיינו דאמרינן הכא דאי מדאורייתא ליכא דם טהור במאי פליגי הוא וב״ד הגדול ובמקומו פירשתיה יפה בס״ד.

ה״ג ור׳ יהושע קיהה אי נמי כהה בכ״ף ול״ג ור׳ יהושע אומר כהה כדג׳ רש״י ז״ל וכבר פירשתיה כראוי בסוף נזיר ובפרק המדיר בס״ד.

איזהו קיר שהוא קירות זה קרן זוית הקשו בתוס׳ דהא מבעי ליה למעוטי בית דיגון טרינגן כדאיתא בנזיר ותירצו דהא נמי ש״מ מדכתיב קירות ולא כתיב קיר ד׳ פעמים.

עמוק מכאן וכו׳ לקמן מתפרש בס״ד.

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי במראות הדמים והוא שאמר חמשה דמים טמאים וכו' פירוש שאע"פ שסתם דם אינו אלא אדום וכפשוטו של מקרא שאמר ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם מ"מ הואיל והתורה אמרה וטהרה ממקור דמיה למדנו שיש כאן מיני דמים הרבה שהם טמאים וממה שנאמר דמיה שתי פעמים ר"ל וטהרה ממקור דמיה והיא גלתה את מקור דמיה דרשו בה שהם ארבעה מינים ומנו במשנה זו חמשה מפני שהאדום והשחור מין אחד הוא וכמו שאמרו האי שחור אדום הוא אלא שלקה ושאר הצבעים שהוזכרו בכלל החמשה כלן למראה אדמימות הן נוטים ועל זו אמרו חמשה דמים טמאים באשה האדום ר"ל אדום לגמרי כדם הקזה והשחור שאף הוא בכלל אדום ירקרק כרכום ר"ל שאינו אדום לגמרי אלא נוטה לאדמימות כקרן כרכום ר"ל כמוצהב שבכרכום ר"ל אותו שמופלג בצבעו וקרן פירושו לשון זוהר ופירשוה בגמרא שהוא עשוי שלש שורות זו למעלה מזו כל אחת משלשה עלים כגון זו והמוצהב שבו הוא העלה האמצעי שבשורה האמצעית מפני שהוא לח ביותר וכן הצריכו לדמות ככרכום שלא נעקר מגושיו שאף זה לחותו קיים ומוצהב יותר וכמימי אדמה ר"ל אדמה שיש לו אדמימות ממקומות ידועים ונותן ממנה לתוך קערה של מים והמים מתאדמים מכחה ובארץ ישראל היה מקום ידוע לאדמה הזאת במקום הקרוי בקעת כרם וכמזג ופירש בו במזג היין השרוני כשהוא מזוג על חד תרין שאין אדמימות שבו חזק וכל אלו הן מראה אדמימות אלא שצבעיהם משתנים זה מזה בית שמאי אף כמימי תלתן ר"ל המים שהתלתן נטבל לתוכו וכמימי בשר צלי שהם גם כן נוטים לאדמימות ובית הלל מטהרין מפני שאדמימותן חלוש והלכה כבית הלל ועל צדדין אלו היו בדורות הראשונים החכמים טרודים במראות הדמים לדין על פי הראיה ומ"מ בדורות האחרונים נתמעט הבקיאות וטמאו כל מראה הנוטה לאדמימות או לשחרות כלל אפילו היה בתכלית חולשת האודם או השחרות:

ומ"מ כל שיצא ממנה מראה שאינו נוטה כלל לאדמימות ולא לשחרות כלל עדיין הוא טהור ואין לנו בזה אלא שנים והם הירוק והלבן והירוק הוא שנזכר כאן במה שאמרו הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים ופי' בגמ' מטהרין לגמרי שלא לתלות עליו אלא לטהר לגמרי וא"כ אף לבעלה טהורה שהרי אף עקביא בן מהללאל חזר בו כדאיתא בבחירתא ויש מפקפקין לאסור את הירוק מדקתני בגמרא חכמים היינו תנא קמא ותירץ איכא ביניהו לתלות דלתנא קמא שהוא סתם משנה תולין וכל שתולין בטהרות אוסרין אותה לבעלה ומה שחזר עקביא הם מפרשים שלא חזר אלא מטומאה לתליה ואין זה כלום שהרי בבחירתא הוזכר מחלקותו עם ר' יוסי שהוא תנא בתרא הנזכר במשנתנו וודאי לגבי ר' יוסי חזר בו ולטהר לגמרי וכן עקר ור' מאיר היה סבור לומר שאם אינה מטמאה משום כתם מטמא משום משקה כלומר תהא קרויה מיהא משקה להכשיר את הזרעים ואמר לו ר' יוסי לא כך ולא כך שאין הדם מכשיר אלא השותת בשעת השחיטה שדם החי אינו מכשיר כדם מכה והקזה שנאמר ודם חללים ישתה והלכה כר' יוסי וירוק זה שאנו מטהרין אנו רגילין לפרש ירוק כרתי ומ"מ בתוספות פירשוה אפילו בירקרקות הנוטה מעט לאדמימות הקרוי גירוק והביאו ראיה שאלו בירוק ככרתי לא היה עקביא בן מהללאל חולק לאסור שהרי אין לה שיכות עם מראה דם כלל אלא בירוק הקרוי גירוק וכן הביאוה ממה שאמרו במסכת נגעים ירקרק כשעוה ובבראשית רבה אמרו וירק את חניכיו שהוריקן בזהב כדכתוב ואברותיה בירקרק חרוץ אלמא ירקרק זהו מראה הזהב או השעוה ואע"פ שאמרו גם כן וירק את חניכיו שהריקן בתורה וכן שהוריקן באבן טובה ואבנים טובות שבצבע ירוק ירוק ככרתי הוא מ"מ משמע שיש ירוק בצבע הקרוי גירוק ועליו ראוי לומר שהיה עקביא מטמא ומ"מ לדעתי זו ודאי טמאה שהרי לענין ריאה ירוקה כחלמון ביצה וכמוריקה של כרכום טרפה ירוקה ככרתי כשרה אלמא מין זה של ירוקות הנקרא גירוק בכלל צבע הכרכום הוא והרי פירשנו שכל כקרן כרכום טמאה ואין לך בו אלא שתאמר שקרן הכרכום נוטה לאדמימות יותר מן הכרכום הבינוני ואם כך אתה אומר פירצה דחוקה היא ואין לכנס בה בזמן שנתמעט הבקיאות ועקביא שהיה מטמא בירוק ככרתי היה מטמא ואע"פ שאין לירוק שום שיכות עם מראה דמים לא מטעם זה אלא שהיה סבור שאדום היה ולקה מעט וזהו ירקותו וכדאיתא בגמרא ומתוך כך איני מכשיר בזו אלא הירוק הגמור הדומה לכרתי והלבן שהכשרנו לא הוזכר כאן אלא שבראש פרק שלישי אמרו שלא טמאו בחתיכה אלא של ארבעת מיני דמים ר"ל אלו שהוזכרו במשנתנו לטומאה שהאדום והשחור אחד הן כמו שכתבנו והזכירו בה להכשר חתיכה ירוקה ולבנה וודאי אף לענין ראיה כן ונמצא שהירוק והלבן אפילו היתה סמיכתם כדם טהורים:

ועכשו חוזר ומפרש חמשת מיני דמים ופירש אדום כדם המכה ר"ל דם הקזה ושחור כחרת ופי' בגמ' דיו יבש המושחר בחרת והוא הקרוי אירמנט וקורהו חרת על שם ששחרוריתו נגמר בו עמוק מכאן ר"ל שאינו שחור כל כך אלא שלבן יותר כל שכן שהוא טמא דכל שאינו שחור כל כך נראה בו יותר שאדום היה אבל דוהה מכאן ר"ל ששחור יותר טהור וזהו כדיו כקיר ר"ל עשב שחור היוצא בקיר כענבה טמא כזית כזפת כעורב טהור ויש מפרשין עמוק מכאן שמשחיר יותר ודוהה מכאן שמלבין יותר ממה שאמרו בהעברת סמנין על הכתם עבר או דיהה הרי זה כתם וזית וזפת ועורב אע"פ שהם שחורים ביותר הואיל ומצהיבין הם הוא קוראן דוהים וכוחל האמור בגמרא נוטה הוא ללובן ומ"מ אנו אין לנו שמאחר שנתמעט הבקיאות מטמאין את הכל בכל מראה שחרות ופירש בקרן כרכום כברור שבו על הדרך שביארנו ובמימי אדמה בעפר שמבקעת כרם והוא מקום ידוע אצלם והוא הדין לכל שכיוצא בו ממקומות אחרים ושיהא נותנם בכלי ויציף עליה מים ר"ל שיהא נותן גם כן מים בכלי עד שיהו צפים על האדמה כקלפת השום ולא יותר שמא יחליש כח האדמימות בהם ואף בגמ' פי' שהא עוכר את המים באותו עפר אם ביד אם בכלי שבדרך זה אדמימותו ניכר יותר ואין שיעור למים ולעפר אלא יהא נותן עפר כמה שירצה ולא יהא נותן מים אלא בכדי שיהיו צפות על העפר כקליפת השום ואף זו פירשוה בגמרא דוקא במקומה שכל שלא במקומה כחה ניתש ואין אדמימותה כלום וכן פירשו שאין לבדוק באדמה עצמה אלא על ידי מים ואע"פ שר' חנינא עשה כן כבר אמרו ר' חנינא הוא דחכים טפי ופירשו במזוג שהוא במזג שני חלקי מים ואחד יין ביין שרוני ונקרא כן על שם מקומו והוא יין שאינו חוק האדמימות כל כך ופי' בגמ' שהיין הכרמלי והוא נקרא כן על שם מקומו כל שהוא חי וחדש נידון כשרוני ומזוג הנזכר במשנתנו וכן פי' בגמ' שכלן אין בודקין אותן אלא בכוס טבריא פשוט ר"ל כוס של זכוכית דק העשוי בטבריא ופירש בדקותו ששאר מקומות כל שרוצין לעשות כוס מחזיק לוג עושין ממשקל מנה זכוכית ושל שני לוגין ממשקל מאתים ר"ל שני מנין ובטבריא עושין אותן מזכוכית דק כל כך שאפילו משני לוגין עושין אותו ממשקל מנה זכוכית ומתוך דקותו וקלישותו אדמימותו ניכר בה ביתר ולענין פסק אין לנו שהרי כל אדמימות אנו מטמאין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שאנו מטהרין הנגע בכהות פירוש שכהה למטה מכל מראות נגעים ר"ל שכהה מקרום ביצה ולמטה אין כאן מראית נגע ובהק הוא וכל שאנו מטהרין אותו בפריחה ובכלו הפך לבן פירושו אע"פ שאינו במראה אחד כל שהוא כלו במראית נגע אע"פ שקצתו כמראה הקרום וקצתו כמראה סיד ההיכל וחביריו שכל שהפך כלו למראה נגע אף הוא בהק הוא:

לענין ביאור זה שאמרו בזקן ממרא בין נגע לנגע ושאלו בו נגע טהור מי איכא וכי תימא הפך לבן ההוא בהק מיקרי דאלמא שהוא חולק בכך אינו כן שהרי אין דין זקן ממרא אלא בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים ושיהא דבר שיהא אפשר לבא מהוראתו לידי כרת במזיד וחטאת בשוגג וזו בתורה היא מפורשת לרוחא דמילתא אמרה כלומר ההיא אפילו היתה מחלוקתו כדין זקן ממרא מ"מ אין זה נגע:

שיעור הנגע בכל הנגעים שבאדם ובגדים כגריס הקלקי והוא שש שעורים מסודרים ברבוע שהן שלושים ושש שעורות ואם חלק הזקן לטהרו אף בשיעור זה הרי מכניסו למקדש בטומאה ואם מטמאו אף בפחות מזה הרי מטעינו קרבן שלא כדין אם נכנס בשוגג:

כבר ידעת בסימני טומאה שבנגעי אדם שאחד מהם שער לבן ומ"מ אינו נעשה סימן טומאה אא"כ קדמתו הבהרת אבל אם קדם שער לבן לבהרת הרי היא כבהרת בלא סימן טומאה ספק שער קדם ספק בהרת קדמה יש פוסקין שטהור ויראה שטמא מספק חלק הזקן לטהרו הרי מכניסו למקדש בטומאה ואם הוא מטמא וחבריו מטהרין מטעינו קרבן שלא כדין אם נכנס בשוגג:

תד"ה רבי יהושע אומר כיהה הקשה ר"ת דמ"ט דרבנן דמטמאי מספק נוקמי גברא אחזקתיה כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קשיא ליה הא כל ספק טומאה מסוטה ילפינן לטמא ברה"י אפי' בדאיכא חזקת טהרה כמ"ש לעיל בשמעתין ובכמה דוכתין במכילתין ואף לתירוץ אחר של התוס' בריש מכילתין דלא גמרינן מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה והכא נמי נגעים טומאת ראייה היא מיהו הך ספיקא דמשארסתני נאנסתי איכא לדמויי לסוטה וצ"ע:

בא"ד היינו אפילו דאיכא ריעותא כו' אספק בהרת קדמה דשכיח הרבה ואיכא ריעותא טפי כו' אי נמי מהתם יליף כו' עכ"ל לפי תירוצם הראשון ה"פ דבההיא דפרק המדיר איכא ריעותא קצת וקאמר דע"כ בכה"ג אית ליה לרבי יהושע מסברא דאזלינן בתר חזקה דאם לא כן לא הוה מוקי קרא דלטהרו דאזיל בתר חזקה בריעותא גדולה כ"כ דאיכא בבהרת דשכיח דקדמה הבהרת אלא דהוה מוקי לה לדרשא אחריתי ולתירוץ השני הך ריעותא דפרק המדיר ודבהרת שוים ואי לאו קרא גבי בהרת בההיא דפרק המדיר נמי לא הוה אזלינן בתר חזקה והשתא אין להקשות דנימא לגבי נגעים גלי קרא דודאי לא ניזיל בתר חזקה בעלמא לית לן למילף מנגעים דלמא בנגעים גלי קרא וגזירת הכתוב ולא משום דניזיל בתר חזקה וכדאמרינן בעלמא שאני טומאה דחמירא ואין ללמוד מינה אבל השתא דבכל מקום אזלינן בתר חזקה שפיר ילפינן מנגעים דאינו אלא גילוי מלתא דאפי' בדאיכא ריעותא אזלינן בתר חזקה:

ד"ה אמר רבא כיהה וטיהר וכו' ועוד דאם כן רבי יהושע לא פליג את"ק. ר"ל מאי פריך דלמא רבי יהושע כיהה וטימא א"כ במאי פליג ר"י את"ק ור"ל דלגירסת רש"י קשה ב' לאפוקי לגירסת ר"ת דגריס קיהה אתי שפיר דפריך ארבא מנא לך דקיהה וטיהר דלמא קיהה וטימא והביא ראיה לדברי ת"ק והדר קאמר ומיהו דוחק הוא ר"ל דאדרבה לגירסת ר"ת ופירושו הוא דוחק רא"כ מאי משני התם אקושית המקשה אמר קרא וטהרו וכו' דבשלמא לגירסת רש"י דאיכא לפרש אדרבי יהושע עצמו פריך מנ"ל לרבי יהושע דכיהה וטיהר ר"ל מנא לן מן התורה דטהור ומשני דרבי יהושע יליף ליה מקרא דכתיב וטהרו וכו' אבל אר"ת קשה וק"ל וע"ש בתוספות דשם פירשו עוד בענין אחר שיתיישב הקושיא שהקשו דא"כ רבי יהושע לא פליג את"ק: