בהשג יד כתיב — האומר ערכי עלי ואין לו כדי ערך כתיב ביה (ויקרא כ״ז:ח׳) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכתיב בתריה וכל ערכך וגו' דאי נמי לית ליה שוה שקל לא יעריכנו הכהן פחות משקל:
הלכה כדברי חכמים — דפדיונו בשה כל דהו:
פטרוזא — שה כחוש:
בר דנקא — קטן שאינו שוה אלא מעה שהוא שתות דינר:
נמי תנינא — במתני':
פשיטא — דאפילו פטרוזא דהא כל שהוא קאמרי רבנן לעיל:
כולי האי — בר דנקא אי נמי נהי דקטן יכול ליתן אבל פטרוזא שהוא כחוש לא:
רגיל הכא ורגיל הכא — פחות מסלע ויותר משקל:
קשיא הלכתא אהלכתא — הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכתא כדברי חכמים דאפי' בר דנקא:
בא לימלך — מה יתן לכהן אמרינן ליה ברגיא:
בעושה מעצמו — ונותן בר דנקא לא כייפינן ליה טפי:
האמר — בשמעתין לעיל (בכורות דף ט:) הקפידה תורה עליו בשה ואע"ג דתרצינן לעיל בשויו לא קאמרינן מיהו האי מקשה מאי דסלקא דעתך מעיקרא נקט:
רבינא קשיא ליה — אמאי מוקמת למימרא דריש לקיש כרבי שמעון הא קיימא לן דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) וסתם לן תנא דמתניתין כרבי יהודה דאסר לפטר חמור בהנאה דקתני מפריש טלה לאפקועיה לאיסוריה:
ואת אמרת — למילתך כר' שמעון:
חמור מן ההקדש — שפודהו בכסף בשויו:
להחמיר עליו — שלא יפדהו אלא בשה:
אלא להקל עליו — דאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא:
בשלקי — עשבים שלוקות:
ממונא דבעלים הוא — ולא מצי כהן לזבוני להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי:
ונתן הכסף — דכתיב ואם המקדיש יגאל וגו' משמע כל מי שיתן הכסף יהא ההקדש שלו:
או דלמא כיון דקני — האי פטר חמור לבעלים להאי דביני וביני דיכול לפדותו בשה אע"ג דכוליה לא קני ליה כל זמן שלא פדאו אפ"ה ממונא דידיה הוא:
ואע"פ שאין לו עכשיו — כלומר שאע"פ שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן שיפדהו הלכך הוי כאילו הוא השתא דידיה:
וגונב מבית האיש אמר רחמנא — ישלם שנים לא מבית הקדש דאין תשלומי כפל להקדש:
אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן — אם נתנו ישראל לכהן שוב אינו נכנס להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל ואפילו חזר ישראל ולקחו הימנו או הכהן נתנו לו שהרי שנינו כו':
ספק פטרי חמורים — כגון שהיה לו עשר חמורות וילדו כולן זכר ונקבה שמפריש עליהן עשרה שיין לאפקועי לאיסורייהו ומעשרן לשיין כשאר בהמות חולין והן שלו והמעשר קרב שלמים והוא אוכלו כדין שאר מעשר בהמה:
ואותו אבי אמו כהן נפלו לו כו' — דאז חייבין בפדיון דברשות ישראל נולדו:
מפריש עליהן עשרה שיין — לאפקועי איסורייהו:
והן שלו — דמאי דמיחייב כהן המורישו לעשות מהן עושה זה מהן דלכהן המוריש היה צריך להפריש עליהן שיין להפקיע קדושה שחלה עליהן בבית ישראל ראשון ונוטל השיין לעצמו שהרי כהן הוא ואין צריך לחזר אחר כהן הכי נמי עושה ישראל זה היורשו דדמי כמי שהורישו כהן השיין:
ממורחין — שנגמרה מלאכתן למעשר דמירוח גמר מלאכה של תבואה כשמשוה את הכרי ומחליקו ברחת:
ואותו אבי אמו כהן כו' — רבותא קמ"ל דאע"ג דמכח ישראל קאתי דאיכא למימר ניתבינהו השתא לתרומה (ומעשר) לכהן כי היכי דהוה עביד ישראל קמא אפי' הכי כיון דיד כהן באמצע הוי כאילו הפריש הכהן האמצעי מהן התרומה והוריש לישראל זה כל אחד בפני עצמו ומעשרן והכל שלו ומוכר התרומה לכהנים והוא הדין נמי אם לא נפלו לאותו כהן מישראל דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינה נותנה לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה:
משום דהוה מופרש וקאי — כלומר שהשה מין אחד וחמור מין אחר ואינו מחוסר מעשה הלכך הוי כאילו נפלו לו מבית כהן החמורים לעצמן והטלאים לעצמן:
אבל — גבי תבואה דמחוסר הפרשה אימא כמי שלא הורמו בבית כהן דמיין וחזרו לאיסורם הראשון ויתנם לכהן:
