מסכת בכורות דף י״ז עמוד א׳

היינו דקאמר רשב"ג - את אמרת שתי דורות למטה מצאן ברזל ותו לא ואנא אמינא אפילו עד עשרה דורות נמי פטורין. והוא הדין טפי מעשרה אלא כי האי מנינא נקט בכמה דוכתי וקרא נמי נקיט להו דכתיב (דברים כג) גם דור עשירי והן אסורין לעולם. אצטריך למיתני הכי דאם הוי תני אפילו ולדי ולדות פטורין הוה אמינא הני הוא דפטר רבן גמליאל טפי מהני לא כי היכי דשמעינן ליה לתנא קמא דפטר ולדי ולדות אע"ג דלא מבהמותיו של עובד כוכבים ממש נולדו ומחייב בולדי [ולדי] ולדות לתת ולדן לכהן הכי נמי לרשב"ג אע"ג דפטר בולד ולדי בחד דרא טפי מחייב:

אלא לרב הונא דאמר לא נחת תנא קמא - למיפטר דרי דלא פטר אלא ולדות של צאן ברזל הואיל ויצאו מבהמותיו ממש של עובד כוכבים למה ליה לרשב"ג למימר עד עשרה דורות לימא אפילו ולדי ולדות פטורין ושמעינן מינה כי היכי דפטר ולדי ולדות אע"ג דלא מבהמותיו של עובד כוכבים ממש יצאו הוא הדין נמי עד עשרה דורות:

אהעמיד קאי - שהעמיד ולדות תחת אמותיהן קאי דנחת תנא קמא למיפטר דרי:

אימא הן וולדות - דמשמע תרי דרי הן הולדות וולדות אחרים:

אימא הן וולדות - כלומר הן הולדות עצמן ולא תימא וולדות:

מגז כבשי יתחמם - אלמא בת חימום קרי גז דלא בת חימום לא קרי גז והך עז בת רחל צמרה קשה דצמר עזים קשה הוא:

חוששין לזרע האב - אם שוחט האב והבן ביום אחד והילכך רבי מאיר מחייב אם שחטו ובתו חייב הואיל וזה דומה לו:

אין חוששין - בעז בת עז ושחט אותה ואת אביה ביום אחד:

כי היכי דפליגי חנניה ורבנן - בשחיטת חולין בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:) דחנניה מחייב וחכמים פוטרין:

ברחל בת רחל - וגבי עז בת רחל עז בת עז בת רחל מיירי:

ואב"א ברחל בת עז בת רחל - וחדא קתני ברחל בת עז ואותה עז היתה בת רחל:

ר"מ מחייב - ליתנן לכהן דחזרה שיות למקומן ולא נדמה הוא והך רחל בת עז לאו רחל ממש דהא נקבה לא קדשה בבכורה אלא מין רחל קאמר:

מודה ר"מ - אע"ג דלענין בכורה סבר חזרה שיות למקומה הכא בעינן שיהא ממשפחת עזים מששת ימי בראשית:

ה"מ דלא נחית לדרי - כלומר דאינו נדמה לעז אם אמו אלא לאמו גופיה הוי נדמה דאינו דומה לאמו אבל היכא דנחת לדרי דלגבי אמו לא הוי נדמה דדמי לאמו אלא לגבי אם אמו הוי נדמה אימא לא קמ"ל אחד דבעינן מיוחד מששת ימי בראשית:

ואי מהתם - דאי כתב אחד ולא כתב עז הוה אמינא הני מילי דנדמה פסול לקרבן חובה כגון שעיר מוסף דראש חדש דחובה הוא אבל לקרבן נדבה ליתכשר. האי דנקט שעיר ראש חדש הוא הדין לשעירי רגלים דכתיב בהן אחד אלא קמא דכולהו נקט:

על צמרו - של שה שאינו מיוחד שה לדורותיו:

מה זבח שלא נשתנה - דהא נדמה פסול לקרבן:

אלא מעתה משום דהדלה על גבי תאינה חשבת ליה שינוי:

זה נשתנה ריחו - יין של אותו גפן:

מתני' הזכרים - משמע שנים:

א"א לצמצם - שיצאו שני ראשיהן כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי ניהו:

ור"ט - מפרש וקאמר בורר את היפה. מפרש בגמ' טעמא:

משמנין ביניהם - מפרש בגמרא דכהן נוטל כחוש:

והשני - שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל דספק בכור הוא הילכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא אצטריך למימר דודאי אינו נשחט עד שיהא בו מום דבזמן הזה מיירי א"נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא למיחש משום חולין בעזרה לפיכך נמי יאכל במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קלב.) הילכך תנא כולה מתניתין בישראל מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו: