נפדין תמימים — אותן וולדות שנולדו לפני פדיונן או אין נפדין תמימים:
טפל — ולד:
עיקר — אם. אלמא נפדין תמימים:
וקא דייק הש"ס טעמא דלא בעי מום משום דלא יהא טפל חמור מן העיקר דמכח בעל מום אתו הא לא אתו מכח בעל מום אלא לדידהו מקדיש להו לדמיהן לא נפקי לחולין בלא מום דקדוש קדושת הגוף:
זכר — איל:
הקדיש זכר לדמיו — שימכרנו ויביא בדמיו עולה הוא עצמו קדוש קדושת הגוף ויקרב עולה. להכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמייתו קרבן עולה מייתו:
רבי אלעזר מתני — השוחט בחוץ חייב. לאו כרת קאמר אלא מלקות:
ומוקי — להאי חוץ כגון ששחטו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות:
במת יחיד — שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו כגון במת מנוח וגדעון ושמואל:
במה גדולה — נוב וגבעון שהן של צבור:
הואיל וקדוש בעל מום — להיות אסור בגיזה ועבודה:
ואימא אם אינו ענין כו' — ולעולם בבמה גדולה:
לא יבקר — לא יבדוק בין תם לבעל מום דאיזה שיהא עשירי יהא קדוש:
גמר העברה העברה מבכור — מה בכור בעל מום לא קרב אף מעשר בעל מום לא כי אתא קרא לבמת יחיד:
ולא ימיר אותו טוב ברע — דהיינו בעל מום אם המר ימיר יהיה קדש אפילו בעל מום:
ולדות — בעלי מומין שנולדו מקדשים תמימים:
פסקה תנא דבי ר' ישמעאל — מקרא אחרינא ולא איצטריך האי להכי:
רק קדשיך וגו' אלו התמורות — דאתא לאשמועינן שיקרבו למזבח דאי לעיקר הקדש אתא למה לי למכתב שיעלם לירושלים הא שמעינן קראי טובא השמר לך פן תעלה עולותיך וגו':
הוולדות — של קדשים:
אף הני בעל מום לא — הלכך כי אתא לא תזבח לבמת יחיד אתא:
השתא רע בטוב אמרת לא — שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קודש בעל מום ויאמר זו תמורת זו:
אלא — להכי כתיב טוב ברע:
טוב מעיקרו — שנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אע"פ שהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קודש בטוב של חולין דרע של קודש עושה תמורה:
זו דברי רבי שמעון — דאמר בפרק בתרא דתמורה (דף לב.) קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה:
דתנן ר' שמעון אומר כו' — ומדאמר רבי שמעון קדשי בדק הבית לא היו מכלל דקרא בקדשי מזבח כתיב והכא מודה בבעל מום מעיקרא דנפדה אע"ג דקדשי מזבח וממאי דתנא דמתני' סבירא ליה קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה שצריכין שיהו חיין בשעת פדייה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך אותה מדקתני סיפא גבי קדם הקדשן את מומן דאגב שקידשן למזבח מקדישין תמימים:
אבל חכמים — לאו הנך רבנן דפליגי עליה דר' שמעון במס' תמורה דהתם אמרינן לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה אלא תנא דבי לוי הוא:
אפי' חיה — דאינה ראויה למזבח:
הכי נמי דאם מתו יפדו — דבבעל מום מעיקרא מודו:
