מסכת בכורות דף ל״ה עמוד א׳

טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו — לשלם אע"ג דלדידיה קנסו כדאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין (ב"ק ד:):

שאינו ניכר — שהרי טהרות מונחות לפניו ואין היזק ניכר בהן:

לא שמיה היזק — לחיוביה אפי' לדידיה מדאורייתא:

מתני' ושערו מדולדל — לפי שלא היה נגזז מעולם:

קסדור — ממונה:

מה טיבו של זה — שהניחוהו להזקין כל כך:

פיגום — רומח:

והתירו — שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אלא א"כ נפל מאליו:

כל שהוא לדעת — שלהטיל מום נתכוין להתירו:

גמ' דאי אשמעינן עובד כוכבים — דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר אתי האי עובד כוכבים למיסרך ללמד להטיל מום בקדשים דסירכיה דעובד כוכבים לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא:

ולא אתי לאיחלופי בגדול — דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו ע"י תינוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף:

לא שנו — דמותר הבכור ע"י העובד כוכבים:

אלא דאמרו ליה — לקסדור אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד עובד כוכבים דניחא להו שיפיל בו מום:

נעשה — משמע ע"י אדם:

ממילא הוא — שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין:

גרמא — אם הניח בצק ודבילה ע"ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו:

מסיח לפי תומו — שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום:

מתני' היה בכור — איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום:

ישחט עליו — ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין:

גמ' צעריה — מה שרדפו:

קודם שיצא לאויר העולם — דבכור אינו קדוש עד שתקדשו רחם:

גדיא באודניה — גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד:

אימרא בשיפתיה — ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואינן נראות עד שיצא כל ראשו:

צדעיו — טונפל"ש:

אכיל ולא מיחזי — אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מיחזי אפילו הכי כי פעי מיחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרי' בפירקין דלקמן (בכורות דף לז.) דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי:

פעי — צועק ופותח פיו הרבה:

חוטין החיצונות — ככי דשיני שקורין ינציב"ה. החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהם מעט:

או שנגממו — שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראו אותן חוטין:

פנימיות — שהשיניים הגדולות קבועות בהן שקורין מיישיליר"ש:

שנעקרו — לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה:

מאי טעמא — הוי פנימיות מום אפילו בעיקרה:

מתני' הראויין לבא ע"י אדם — שיש לומר אדם הטילו בו כגון נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו:

רועי ישראל נאמנין — לומר מאליהן נארעו לו:

רועי כהנים אין נאמנין — דנחשדו בדבר. ובגמרא מפרש מאי קרי רועי ישראל ומאי קרי רועי כהנים. האי דנקט ראויין לבא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו:

דרשב"ג ור"מ מפרש בגמ':

גמ' חד אמר — מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין אפילו הן עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם:

ללגימא לא חיישינן — דליחשדיה שמא על ידי אדם בא לו בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו:

והא דקתני רועי כהנים אין נאמנין הכי קאמר רועים שהן כהנים אין נאמנין אם הבכור ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו:

דמימר אמר — לא שביק לדידי ויהיב ליה לכהן אחרינא:

וה"ה כהן לכהן — כלומר ומסברא נפקא לן דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין דסבר אעידנו עכשיו והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום:

על של חבירו — בין רבו בין אחר דלא נחשדו כהנים אלא על הבכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל:

החשוד על הדבר — דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות:

לא דנו ולא מעידו — ולקמיה פריך ר"מ היינו ת"ק:

וחד אמר — מתניתין דקתני רועי ישראל נאמנין ה"ק רועי בהמות ישראל אע"פ שהן כהנים הרועין נאמנין דמה לו לשקר: