מימר אמר לא שביק — האי ישראל כהן צורבא מרבנן ויהיב לי לדידי דסתם רועה עם הארץ הוא:
רועי כהנים — רועי בהמות של כהנים אע"פ שהרועים ישראל אין נאמנין להעיד על בכורו של רבו כהן דחיישי' ללגימא וכ"ש רועי כהן ובהמות של רבן כהן אין נאמנין דחיישינן לגומלין וללגימא:
על של חבירו — אכהן לכהן קאי וקאמר דנאמן הכהן הרועה על של רבו דלא חיישי' לא לגומלין ולא ללגימא:
החשוד על הדבר — כהנים חשודים על הבכורות:
לא דנו ולא מעידו — ופליג אדר' שמעון דשרי אפי' כהן לכהן ופליג אדתנא קמא דאמר רועי בהמות ישראל ואפילו הן כהנים נאמנין והרועים כהנים אין נאמנין:
היינו ת"ק — דהאמר ת"ק נמי דכהן אינו נאמן:
איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי:
צריך שנים מן השוק — שנים כל שהן ואפילו כהנים אבל כהנים שבביתו לא. ת"ק אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי דקאמר ת"ק רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים כדפרישית טעמא אין נאמנין אבל כהנים דעלמא נאמנין ואפילו אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלין אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור ור"מ לית ליה דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק ואפי' הבכור ביד ישראל:
ואפי' בנו ובתו — ר"ש לטעמיה דאמר נאמן הוא על של חבירו ואביו היינו נמי חבירו דאין כהן נחשד אלא על של עצמו:
אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין — אבל מן השוק עד אחד נאמן דלר' יהושע צריך שנים מן השוק:
ספק בכור — דשל ישראל הוא כגון רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאמרי' בפ"ב (לעיל בכורות יז.) אחד לו ואחד לכהן ואת שלו הוי ספק שמא יצא ראשון וירעה עד שיומם ואוכלו ישראל:
צריך שנים מן השוק להעיד עליו — שלא הוטל בו מום בכוונה:
כר יהושע — דכי היכי דבכור בי כהנים בעי שנים מן השוק להעיד עליו ה"נ ספק בכור ביד ישראל:
ר"נ אמר — ספק בכור ביד ישראל אפילו בעליו ישראל נאמן דכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל ואפילו על ספק בכור שנאכל להם:
דאי לא תימא הכי — אלא בעלים חשודים עליו אם כן הוי ישראל חשוד על המומין:
מעשר לר"מ — מי מעיד על מומו הא א"ר מאיר החשוד על הדבר לעצמו אינו מעיד לאחרים כדחזינן ר"מ פוסל אפילו כהנים דשוק:
מעשר — בתמיה. הא ודאי מהימן אפילו בעליו דהא אי בעי הוי שדי ביה מומא בהיתר בכוליה עדריה קודם שיעשר דאכתי לא קדשא חד מינייהו:
אלא — הכי פריך ספק בכור לר"מ אי בעלים חשודים עליה נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור וכ"ש כהנים דהא אי הוה נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו בעי אמתוני עד שיומם דכהנים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה בפרק שני (לעיל בכורות יג.) וא"כ מי מעיד עליו:
לית ליה תקנתא — לר' מאיר:
שחליפיו ביד כהן — כגון האי ספק בכור שהכהן נטל (את אחיו) פטור ישראל מן המתנות דזרוע ולחיים וקיבה דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאמרן בפרק שני (שם יח.) ור"מ מחייב ומדמחייב ליה רבי מאיר במתנות מכלל דבר אכילה הוא:
הלכה כר"ש — דאפילו בנו ובתו:
כהן בעליו — של בכור עמנו עומד בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין עליו אותם שבבית שמאליו נפל בו. אלמא אין נחשד אלא כהן בעל הבית שהבכור שלו כר"ש:
אימא כל בעליו — בניו ובני ביתו עומדין עמנו בחוץ ומעיד עליו רועה שהיה בבית:
פשיטא — הואיל וכל בעליו עמנו מי יטילנו כו':
מהו דתימא ניחוש לחשדא — דרועה גופיה הטילו בו. ל"א אימא כל בעלים עמנו כלומר אי אמרי סהדי כל בעליו של בכור דהיינו הוא ובני ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין כלומר עדותן עדות ושרי הואיל ולא היה איש בבית. ניחוש לחשדא שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו דבילה על האזן אי נמי עשו לו גומא ונפל שם:
