מסכת בכורות דף ל״ח עמוד א׳

כמלא נקב של עול — שעושין בו נקב ותוקעין בו יתד לקשור רצועות העול אלמא מקדח הוי כסלע ומאי איכא בין ב"ש ובין ב"ה:

אישתיק — רב תחליפא:

וא"ל רב חסדא שמא מקדח — דקאמר ב"ש בגולגולת מקדח וחיסומו שנינו דלאחר שנעשה החור מצדדין את המקדח ונוטל מצידי הנקב ומרחיבין את הנקב כדי שיכנס מקדח ויוצא בריוח והיינו חיסום שנוטל מה שחיסם וסותם את הנקב ואינו מניח ליכנס המקדח ברוחב ומקדח וחיסומו הוי יותר מסלע:

א"ל רב תחליפא — לרב חסדא לא תימא שמא אלא אימא ודאי מקדח וחיסומו שנינו:

וצריך אתה להתלות עליה — כלומר יכול אתה לסמוך על דבר זה:

כחזקיה אבי עקש — שנסמך על עדותו שלא היה תלמיד חולק עליו:

אין לו אחוריים לחליקה — שאין אחוריו חלוקים מתוכו דלא אמרינן אם נטמא גבו גבו טמא ותוכו טהור אלא אם נטמא גבו נטמא תוכו. אותו צד שמשתמשין בו קרי תוך אע"ג דאין לו בית קיבול:

וקפריך כלי חרס בתוכו תלה רחמנא — דאין מטמא אלא מתוכו דכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו':

כנגדו בכלי שטף — כלומר דכוותיה בכלי שטף שאין לו נמי תוך אין לו אחוריים ולקמן מפרש לה. כלי שטף כלי עץ דכתיב (ויקרא ט״ו:י״ב) וכל כלי עץ ישטף במים ולקמיה פריך וכי אין לו תוך מי מקבל פשוטי כלי עץ טומאה. ואיכא דאמרי כלי שטף היינו כלי מתכות וטעות הוא בידם דא"כ אמאי פריך לקמן מי מקבלי פשוטי כלי שטף טומאה לאו פירכא היא דודאי פשוטי כלי מתכות טמאים:

הא קמ"ל כו' — להכי תלייה לכלי שטף בכלי חרס דהיכא דיש לו תוך נטמא תוכו נטמא גבו:

אי בטומאה דאורייתא הכי נמי — דפשיטא לן שאם נטמא גבו נטמא תוכו בין יש לו תוך בין אין לו תוך והכא במאי עסקינן דביש לו תוך נטמא גבו לא נטמא תוכו ובאין לו תוך איצטריך לאשמועי' דנטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו נטמא תוכו בטומאה דרבנן כלי שנטמאו אחוריו במשקין טמאין:

תוכו אוגנו — דהיינו בית קיבול התחתון שיושב עליו. ל"א אוגנו שפתו:

אזנו — זהו מה שעושין בחביות של חרס לבית אחיזה שקורין מנשי"ו:

ידיו — כגון כלי חרס שעושין לו זנב לאחוריו:

דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלי — בפ"ק דפסחים (דף יח.):

משום משקה דזב וזבה — כגון רוקו וזובו דהוי אב הטומאה ומטמא כלי מדאורייתא אפי' אדם דכתיב (ויקרא ט״ו:ח׳) וכי ירוק הזב וגו':

הלכך שויוה רבנן — לכלי שטף הנטמא במשקין:

דכלי חרס — דאורייתא דאם נטמא גבו לא נטמא תוכו:

ולא שויוה רבנן כטומאה דאורייתא דנפשיה — דכלי שטף משום דעבדו רבנן היכירא להקל בטומאת משקין כי היכי דלא נשרוף עליה תרומה וקדשים אלא חולין. ואי קשיא אמאי לא גזור בכלי חרס טומאת משקין לאחוריו תריץ משום דהתם ליכא למיגזר משום משקה דהא אפי' נגעו משקה זב וזבה מאחוריו לא מקבלי טומאה אלא מתוכו ואי משום דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' ההוא מפורש (במסכת נדה) (דף מב) דבהסיט מישתעי דאיזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסט:

ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא — דאיצטריך רבנן למיגזר בהו משקין ועוד דאמרן לעיל אי בטומאה דאורייתא ה"נ לא איצטריך לאשמועינן דאין לו אחורים לחליקה:

דומיא דשק בעינן — דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק איתקש כלי עץ לשק:

מלא וריקן — דיש לו בית קיבול:

בהנך דחזו למדרסות — כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע"י מדרס:

א"ה בכלי חרס נמי — נגזור טומאה באין לו תוך בהנך דחזו למדרסות:

אין מדרס בכלי חרס — שישבר אם אדם יושב עליו:

רב פפא אמר — הא דאמרת עשית ב"ש וב"ה אחד לאו פירכא היא:

דמקדח גדול שנינו — במשנה דמאור העשוי בידי אדם דמקדח גדול דהוי כסלע נירונית אבל מקדח סתם בציר מסלע וב"ש במקדח סתם קאמרי:

באיזה מקדח אמרו — ב"ש בגולגולת כמלא מקדח כקטן של רופאים שקודרין בו את הראש לתקן את המכה:

הניחא לר"מ כו' ותו אפי' לר"מ מי ניחא — אם כן דשיעורא דב"ש זוטר הוה ליה מקולי ב"ש דהיינו קולא דבשיעורא זוטא כי האי פרחה לה טומאת גולגולת:

ואנן שית תנן — בעדיות (פ"ה משנה א) ששה דברים מקולי ב"ש שב לא תנן:

סלע נירונית שנינו — דהוי כמקדח גדול אבל כסלע דקאמרי ב"ה זוטר אפי' ממקדח קטן של רופאים הלכך אפי' לר"מ שיעורא דב"ש נפיש:

מתני' ריס של עין — מפרש בגמ':

הרי בעינו דק — כלומר הרי שיש בעינו דק טייל"א:

תבלול — מפרש מאי היא:

חלזון — חולי היא שקורין לימו"ן:

נחש — מפרש בגמרא:

ועצב — מיי"ל:

לבן הפוסק בסירא — סירא היינו שורה שבעין סביב לשחור. שחור הוא שקורין פרוניל"א שמשם מראית העין באה. ואם חוט של לבן יוצא מן הלבן ופוסק אותה שורה ונכנס בשחור הוי מום:

שחור ונכנס בלבן — אם חוט השחור יוצא מן השחור ופוסק בסירא ונכנס בלבן:

אינו מום — שאין מומין בלבן דלאו עין הוא אלא שומן העין: