דאית ליה לאישתמוטי — ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשיבנא ליה מהימן הלכך לא מירתת מעיקרא:
מאיש פלוני — דהזכיר לו משלח שם הנאמן הרי זה נאמן השליח דחייש שמא יתבעני ונמצאתי משקר. והך סיפא ודאי מסייעא ליה לרב יהודה דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי:
התם כיון דאיכא תובע מירתת — כלומר מהא לא תסייעיה דהתם מירתת שליח כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי בכור לא מירתת האי כהן דסבר מי יטרח לחפש אחר דברי ולישאל לאותו ישראל אם נתנו לי במומו:
מנא ליה ליהודה הא — דאמרן לעיל נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו:
אנא בגידול קבעתה — אני שניתיה לגידול והוא שנאה לרב יהודה והכי אמרי לגידול נאמן ישראל לומר כו'. ל"א בגידול קבעתה לחכם א' גדול שניתיה:
בקטן — שהיה קטן הטלה כשנתנו לו:
מהו דתימא לא קים ליה בגויה — דמשום דהגדיל הטלה אינו מכירו ושמא אחר הוא והאי כהן הטיל בו מום:
כלישנא בתרא — נאמן ישראל:
כלישנא קמא — דאפי' הכהן נאמן. והלכתא אפי' כלישנא קמא:
יומא חד חלש — רפרם בעיניה:
אייתיה — האי כהן לבוכרא קמיה למיחזי אם מום קבוע הוא וסבר ההוא כהן השתא חייש בעיניה ולא יכיר שזה הוא שנתן לי בלא מום:
ארפסינהו לעיניה — פתח עינו בכח:
חזייה בשקריה — שהכיר שהוא נתנו לו בלא מום:
לא חש — רפרם למילתא למימר דלא יהיה עוד כהן נאמן לומר בכור זה נתנו לי ישראל במומו:
האי הוא דחציף — שהרי הוא החזיק עצמו כחצוף לשני דברים אחד שהטיל בו מום ועוד דהיה לו להראותו לחכם אחר והראהו לזה עצמו שנתנו לו:
שרוע — עינו אחת גדולה ואחת קטנה:
אי כהן אי ישראל הוא — שלא היה מכיר בזה אם כהן אם ישראל ואמר ואפילו הוא כהן וחשוד על הבכור אין כאן חשדא שהרי כך נולד:
אא"כ כהן עמו — דשמא אם יאמר לו קבוע ישחטנו ויאכל הוא דכיון דקבוע הוא הרי הוא נאכל לכל אדם אלא שגזילת כהן הוא והאי לא חייש לגזילה ואכיל ליה:
הכי השתא התם — גבי שאר מומין שאין מובהקין איכא למיחשדיה לישראל שמא יגזול את הכהן ואע"ג דאדם כשר הוא בהא מילתא דלא בעי לשוחטו אלא ע"פ מומחה דנהי דקדשים בחוץ לא אכיל דבכרת הוא השוחט קדשים בחוץ מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשיד:
איסורא עבד — בתמיה. ודאי לא יגזול:
מתני' הכל נאמנין על מומי מעשר — להעיד שמאליו נפל בו. ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרי' בפ' אחרון (לקמן בכורות נט.) אינו נאכל ואין לו תקנה אלא במום:
גמ' מי ידע הי נפיק — בפתח עשירי שיטיל בו מום מעיקרא:
בריש עשרה — כלומר בעשירי:
מתני' שנסמית עינו — דהוי מום מובהק:
בני הכנסת — שאינן חכמים:
גמ' בחוצה לארץ — שאינו ראוי להקריב ואפילו בזמן בית המקדש במס' תמורה (דף כא:):
ספק — אמרה לי ר' ירמיה משמיה דרב ספק אמרה לי משמיה דשמואל:
שלשה מתירין את הבכור כו' — במומין מובהקין:
