זוזא מאכא — שנפחתה צורתו:
ולא הוה שקיל ליה כלומר לא היה ניקח בעיר להוצאה לא היה הדינר שקול ושוה לו כלום:
הא תו למה לי — האי וכולם הא תנא ליה:
משום אונס ומוציא שם רע איצטריכא ליה — למיתני האי וכולם בשקל הקודש משום דרישא לא תנא שקל הקודש ומיהו פשיטא לן באינך כולהו דסלעים נינהו דהא בפדיון הבן כתיב (במדבר ג׳:מ״ז) חמשת שקלים לגולגלת ובעבד כתיב (שמות כ״א:ל״ב) שלשים שקלים יתן (בעל השור) לאדוניו ובמפתה כתיב (שם כב) כסף ישקול אבל באונס ומוציא שם רע לא כתיב שקל וסד"א [הא] דתנא ברישא במנה צורי כל חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים יהיב שקלים צורים והיכא דלא כתיב שקלים ליתיב דינרי צורים קמ"ל סיפא וכולם בשקל הקודש דמילף ילפי מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב כדרב אסי דלעיל אית ספרים דכתוב הכי אטו כולהו בני פדיה נינהו וקפריך אמתניתין דנקט לשון פדייה בכולהו דקתני וכולן נפדין והא לא שייכא לשון פדיה אלא בבכור תני כל הנפדין נפדין בכסף ושוה כסף כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות ומעשר: מעשר שני אינו נפדה אלא בכסף טבוע ולא בשוה כסף ואפי' פרוטות טבועות שפיר דמי:
והראיון — לקנות עולת ראייה הנקנית בשתי מעות כסף כדאמרי' בחגיגה (דף ב.) הראייה שתי כסף והנך שתי כסף טבועות בעינן:
מצרפין שקלים לדרבונות — בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים מצרפין אותן ולוקחין מהן דרבונות הוו זהובים טבועים דרבונות אין שאר זהב לא שאינו טבוע ובמסכת שקלים (פ"ב ה"א) מפרש טעמא שמא תיזול מרגליות כו' והוא הדין לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא הקדש מפסיד אבל טיבעא לא זייל:
וצרת הכסף — דבר שיש עליו צורה:
ה"ג ראיון תני [נמי] רב יוסף שלא יביא סיגה — כסף סיגים אלא טבוע. והיינו ברייתא דרב יוסף לאו לפרושי אלא לסיועי:
מתני' אין פודין בכור אדם לא בעבדים כו' — אע"ג דאמרן לעיל (בכורות דף מט:) בכסף ובשוה כסף:
ולא בשטרות — שאם יש לו שטר על חבירו בה' סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו אינו פדוי:
ולא בהקדישות — מפרש בגמרא:
כתב לכהן שהוא חייב ליתן לו ה' סלעים — משום פדיון בנו:
ובנו אינו פדוי — כדאמרינן בגמרא שמא יאמרו פודין בשטרות:
לפיכך — דאמרן חייב ליתן לו ה' סלעים אם רצה הכהן לתנם ולהחזירם לו במתנה רשאי אבל תקנתא אחריתי ליכא:
יהיה לך ופדה תפדה — כשיהיה לך הפדיון אז יהיה פדוי. והאי קרא לאהרן אמר ליה רחמנא:
גמ' מיעט — כסף ולא מידי אחרינא:
מיעט שטרות — דלא חשיבי מידי:
תפדה חזר וכלל — ואע"ג דהאי תפדה כתיב קודם לפרט אפ"ה דיינינן ליה בכלל ופרט כדאמרינן לקמן:
שהוקשו לקרקעות — והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה):
הסול — ברוק"א בלע"ז:
הסירא — קוץ:
מכתב — עט:
ואמרינן — במסכת קדושין (דף כא.):
במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי — ולקחת כלל מרצע פרט ונתת באזנו חזר וכלל מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת:
ורבי יוסי ב"ר יהודה דריש ליה ברבויי ומיעוטי — ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט סם:
הכא — היינו טעמא דדריש ריבויי ומיעוטי כדתנא דבי ר' ישמעאל בשילהי אלו טריפות (חולין סז.) כל מקום שנאמר במים במים ב' פעמים כלומר כל מקום שנאמר ב' כללות זו אצל זו ופרט אחריהן כגון הכא את זה תאכלו מכל אשר במים אשר לו סנפיר וקשקשת במים דהיינו שתי כללות דמשמע דבכל מים בעינן סנפיר וקשקשת ופרט כתיב אחריהם בימים ובנחלים דמשמע בימים ובנחלים שנובעים הם בעינן סנפיר וקשקשת אבל הגדילים במים מכונסין מיתאכלי בלא סנפיר וקשקשת אין זה כלל ופרט לא דיינינן ליה בכלל ופרט אלא מטילין הפרט ביניהן ודנין אותו ברבויי ומיעוטי והכא נמי ופדויו מבן חדש כלל תפדה חזר וכלל הרי שתי כללות הסמוכות זה לזה והפרט אחריו הלכך בריבויי ומיעוטי דרשינן להו:
ורבנן — דדרשי להו בכללי ופרטי סברי כדאמרינן במערבא:
