מסכת בכורות דף ט״ו עמוד ב׳

איכא דאמרי תזבח ואכלת וכו' — מהכא מפיק גיזה וחלב דאסור ובשר אורחיה דקרא ולא דריש ואכלת לאפוקי כלבים:

אלא דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן — הילכך אסירי וקדושה לית להו לא ליקרב ולא לדמיהן כדמפרש לקמן מה תהא עליהן:

הא לפני פדיונן — נולדו מיקדש נמי קדשי:

מנא ה"מ — דלפני פדיונן אם נולדו קדשי:

זכר לרבות את הולד — גבי שלמים כתיב (ויקרא ג׳:א׳) אם זכר אם נקבה תמים וקרא יתירא הוא דנישתוק קרא מיניה ומדלא קבע בה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי זכר לרבות ולד שלמים. ואי קשיא תיפוק ליה מאשר יהיו לך תריץ תנאי היא איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא והכי מפרש במסכת תמורה בפרק אלו קדשים (תמורה דף יז:):

ולד תמימים — ולד בהמה תמימה:

ולד בעלי מומין — (וכולן) שקדם הקדשן את מומן:

אותן ולדות שלאחר פדיונן — נולדו ונתעברו קודם פדיונן מה תהא עליהם דהא לא חזו לא לגופן ולא לדמי כדמפרש רב הונא:

הנך דנולדו לפני פדיונן מיפליג פליגי בהו — בהא דאמרן לעיל אם זכר לרבות ולד בעלי מומין:

איכא למאן דאמר — במס' תמורה בפרק אלו קדשים (שם) קדשי ליקרב:

ואיכא למאן דאמר קדשי לרעייה — עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה:

כונסן לכיפה — לחדר והם מתים ברעב:

קדושה דחויה — דאית בהו תרתי לריעותא חדא דאמותן בעלי מומין שנראו ונדחו ועוד דלאחר פדיונן נולדו והן עצמן אין יכול להתפיסן לקדושה גמורה להקריב הואיל ואידחו תו לא מיחזו:

לא אלימי למיתפס פדיונן — בקדושתן כדי שיצאו הן לחולין שכבר יצאו קדושתן אגב פדיון דאמן דהאי דאסורין גזרה בעלמא הוא כדלקמן אבל מדאורייתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן לפדיון אמן כדאמרן לעיל גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיונן קדושת הגוף נמי לא שנא דאין חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים לענין פדיון אלא שזה צריך מום וזה אין צריך מום:

למימרא דבני פדייה נינהו — בתמיה. כלומר דשייך למימר בהו לשון פדייה קודם שיתפיסן בתמיה והא לא אלימי:

סמוך לפדיון אמן מתפיסן לשם אותו זבח — דהשתא חיילא עלייהו קדושה לעצמן דחשבינהו ולא פקעה קדושתייהו על ידי פדיון אמן וממתין עד שיוממו ופריק להו:

וטעמא מאי — אמר רב הונא מומתין ולא מתקין להו כרבי חנינא:

אמר ר' לוי גזרו כו' — אי אמרת אית להו תקנתא לולדות אתי לגדל עדרים מפסולי המוקדשין דכי נפיל ביה מומא בבהמת קדשים לא פריק ליה (האי) ואתי למיכלינהו בלא פדיון אבל כי מפסדינן לולדות ממהר לפדות את האם מיד כשיפול בה מום מפי רבי אליעזר ובתשובתו. ל"א בין למ"ד מומתין בין למ"ד מתפיסן מאי טעמא אטרחוהו רבנן לשבקינהו באיסורייהו גזרה שמא יגדל עדרים עדרים שילדו גם אותן ולדות ולדות אחרים ואתי בהו לידי תקלה אבל לאחר שיפדם לא איכפת אם יולדין דוולד צבי ואיל נינהו. ל"א ועיקר מפי המורה וטעמא מאי אמתני' קא מהדר דמאי טעמא אסור אחר פדיון אמן הא פקע קדושתייהו בפדיון אמן כי היכי דפקעא גבי קדושת דמים דולדן מותר לאחר פדיון כדאמר לעיל גזירה שמא יגדל מפסולי המוקדשין שיפדו עדרים לצורך דולדות הנולדים לאחר פדיון ואתי בהו לידי גיזה ועבודה אבל לעיל גבי קדם מומן להקדישן לא גזרינן משום מילתא דלא שכיחא היא דהא אמרינן במסכת תמורה (דף ו:) המתפיס בעלי מומין למזבח עובר בחמשה לאוין ובקדם הקדשן למומן גופייהו דשרינן דאיעבר ואיתייליד לאחר פדיונן ולא גזרינן (דמילתא דלא שכיחא) כיון דאסרת להנך דאיעבר לפני פדיונן לא אתי לדחינהו:

מהו שיתפיסן — לאותן ולדות שבמעי פסולי המוקדשין לאיזו זבח שירצה:

אין מתפיסן — אלא לאותו זבח:

בשעריך — כתיב בבכור וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו (דברים ט״ו:כ״א) ובפסולי המוקדשין כתיב אשר נתן לך בכל שעריך (שם יב):

אשר יבוכר לא יקדיש איש אותו — אלמא לא חל עליה שום קדושה אחריתי:

ואין סופג את הארבעים — ואע"ג דאסירי בגיזה קודם פדייה לא לקי עליה דכי כתיב לא תגוז אקדשים גמורין כתיב ואיסורא מיהא איכא כשאר נהנה מן ההקדש:

בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה — דטוב מעיקרו בעינן כדפרישית לעיל:

לפני פדיונן מועלין בהן — דהא נהנה מן ההקדש דלא גרעי מקדשי בדק הבית:

וולדותיהן חולין — אפילו נתעברו קודם פדיונן ונולדו אחר פדיונן:

ונפדין תמימים — אם נתעברו וילדו קודם פדיונן:

אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד — שמעלין אותן בדמים:

ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן עושין תמורה — ולקמן קאמר דתמורה שלאחר פדיונן מתה:

לאחר פדיונן אין מועלין בהן — דאיתקוש לצבי ואיל אבל לענין גיזה לא דכתיב תזבח ולא גיזה:

וולדותיהן קודש — אם נתעברו קודם פדיונן:

ואין מתפיסן לכל זבח שירצה — והיינו דרב ששת: