בבא בהרשאה — שני האבות כתבו הרשאה האחד לחבירו ובא בעל הרשאה ותובעו ממה נפשך אם שלי מת החזיר לי את שלי ואם של חבירי מת החזיר לי את שלו שהרי יש לי הרשאה:
אדרכתא — הרשאה אמטלטלי דהואיל ואינן בעין מיחזי כשיקרא שמא אין בידו משל זה כלום וחתימי סהדי אשיקרא:
היכא דכפריה — לוה למלוה תו לא כתב מלוה הרשאה עלייהו משום דמיחזי כשיקרא:
תני רב הונא — גבי שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה במחבא אין כאן לכהן כלום ואע"ג דחד הוי בכור ממ"נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה יולדת זכר לבדו והוא בכור ואפ"ה הבן אינו חייב לפדות את עצמו דא"ל שמא אין אני בכור אלא חבירי:
באיש אחד ושתי נשים לא משכחת לה — דכיון דאיכא חד בכור יהיב ה' סלעים לכהן להכי לא תני ליה דכל הנך דתנא כאן אין כאן לכהן כלום שוין בין איש אחד ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים:
מתני' מת הבן בתוך ל' — אבכורות ודאין דעלמא קאי נמי:
יחזיר — דנפל הוה ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים:
כיום שלפניו — אף ע"פ שנתן יחזיר לו:
גמ' ממדבר — כתיב הכא (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב במדבר (שם ג) פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה:
ומעלה — משמע לאחר שלשים:
מספקא ליה — אי גמרי מהתם דמדאיצטריך ומעלה בערכין אם מבן ששים ומעלה וגו' וגמר במסכת ערכין (דף יח.) שנה שנה לג"ש שכשם ששנת ששים כלמטה הימנו להחמיר אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה אע"ג דלהקל והוא הדין לענין בן חדש דיום ל' כלמטה אע"ג דלהקל ולא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא נערך עד לאחר שלשים:
הוו — דערכין ודמדבר סיני שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין על פדיון הבן:
או דלמא כי אמר אין מלמדין — שני כתובין ה"מ לעלמא דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחרינא:
אבל לגופייהו — כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי מלמדין ומדמספקא לן קאמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:
לענין אבילות — אם מת ולד בתוך שלשים אין אבילות חלה על אביו דאימר נפל הוא:
מתני' שלא נפדה — דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים עד שיביא ראיה:
לאחר שלשים בחזקת שנפדה — דכהן הוי מוציא מחבירו והורע כחו:
עד שיאמרו לו — לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה לאו זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא:
שמצותו על אביו — מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו שמת ומצות בנו עליו:
גמ' דכ"ע — אי אמר ליה מעכשיו יהא בנו פדוי לאו פדיון הוא אלא מתנה בעלמא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדייה ואי אמר בתוך ל' הרי לך המעות ולאחר שלשים יחול פדיון בני ואיתנהו מעות ביד כהן בעין לאחר שלשים ודאי פדוי כמאן דיהיב להו ניהליה השתא:
נתעכלו — שאינן בעין:
אקידושי אשה — דאי יהיב לה השתא מידי ואמר לה התקדשי לאחר שלשים יום הויא מקודשת כדאמרינן במסכת קדושין (דף נט.):
