מסכת בכורות דף י״ב עמוד ב׳

לר' שמעון נמי — אע"ג דשרי פטר חמור בהנאה אין פודין אותו בפסולי המוקדשין דצבי ואיל כתיב בהו:

בבהמת שביעית — בהמה שניקחה בפירות שביעית:

ודאי לא תיבעי לך — פטר חמור ודאי לא תיבעי לך דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה:

ספק — כגון שילדה אמו זכר ונקבה דאמר במתני' מפריש טלה והוא לעצמו:

ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך — דלדידיה לא מיתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן דהא ר"ש מתיר פטר חמור בהנאה:

את הודאי — פטר חמור ודאי משום דבעי ליתנו לכהן והויא סחורה:

במתנות — זרוע ולחיים והקיבה:

לשריפה — ואי מיחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה:

חלה טמאה אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה:

ואמאי — מיחייב עיסת שביעית בשביעית בחלה:

לדורותיכם — כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם וגו':

תניא נמי הכי — דטעמא משום דלדורותיכם כתיב בהו:

וליגמר מינה — דלא אמר לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה:

התם — גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא"כ נטמאת:

לקיימו — אפי' שעה אחת:

נחשדו — שעובדין בהן בלא פדיון:

פשיטא — דודאי מהכא שמעינן לה:

מהו דתימא הני מילי — דלא יתננו היכא דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד שראינוהו שנחשד בדבר. ל"א דמיקרי דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור קודם פדיון:

דמורה בה היתירא — דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו:

מתני' כחמש סלעים של פדיון הבן — דאמר בפ' יש בכור לנחלה (לקמן בכורות דף נא.) דחייב באחריותו:

כפדיון מעשר שני — דאם אבדו אינו חייב באחריותו כרבנן:

מת פטר חמור — לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:

רבי אליעזר אומר יקבר — הואיל והוא חייב באחריו' הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי ומותר לישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:

א"צ להקבר — דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי:

גמ' חייב באחריותו — אם הפריש פדיונו ואבד:

מותר בהנאה — קודם פדיונו:

יקבר כבכור אדם — לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה:

מודה ר"א — אע"ג דבודאי פטר חמור ס"ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק מודה הוא בספק שא"צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש כו'. ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה מכלל דס"ל פטר חמור אסור בהנאה:

לפדייה הקשתיו — בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר להנאה:

הערכין בשעתן — שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) אפי' הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך:

אחר שלשים — כדכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש וגו':

ופדיון פטר חמור לאלתר — בתמיה:

אין בערכין פחות מבן שלשים — אינו נערך כדכתיב בפרשה:

ובנזירות — סתם נזירות שלשים יום כדכתיב (במדבר ו׳:ה׳) קודש יהיה יהיה בגימטריא שלשים הוו:

ומוסיפין — שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר:

לומר שאם פדאו פדוי — הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים:

מכלל דבנו — מדאוקמת ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי:

והאיתמר — בפ' יש בכור לנחלה (לקמן בכורות דף מט.):

דכ"ע מעכשיו — היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום: