אלא אם כן היה מומחה כאילא — הדר ביבנה דחסיד הוא ולא נחשד בכך:
בין — אמר להם מום קבוע והיה הוא רגיל ליטול כל שכרו:
גמ' מאי טעמא — לדקה ד' איסרות ולגסה ששה:
גסה נפיש טירחיה — להשליכו לארץ לכפותו ולראות מומו:
אלא תם — כי אמר להו מום עובר הוא אמאי שקיל אגרא הא לא מהני ליה מידי דמיסר קאסר ליה:
דא"כ — דלא שקיל אגרא אתי למיחשדיה כי אמר בעל מום הוא:
תרי זימני לא תקינו ליה רבנן — דכי הוה אמר תם הוא הוה שקיל אגריה וכי מייתי ליה לקמיה כמה זימנין לא שקיל מידי הלכך ליכא חשדא:
מתני' להזות — מי חטאת:
לקדש — לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי:
אפר מקלה — כשאר אפר בעלמא. כל אפר קרוי אפר מקלה:
אבל אם אותו רואה בכורות או הדיין או העד או המזה והמקדש כהן וזה המוליכו עמו מעבירו במקום טומאה שאין דרך אחר:
מטמאהו מתרומתו — ומפסידו שצריך לקנות חולין ולאכול ודמי חולין יקרים מדמי תרומה שהחולין ראוין לכל ותרומה אינה ראויה אלא לכהנים:
מאכילו — זה המוליכו ומשקו וסכו:
ונותן לו שכרו כפועל — ובגמרא מפרש מאי היא שלפי מה שהוא מפסידו נותן לו:
גמ' מנא ה"מ — דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד:
אמת — תורה:
הרי זו מקודשת — אלמא יכול ליתן שכר דאי לא במאי מקדש להו:
אע"פ שהוא ישראל — ואפי' זה ישראל דכהנים רגילין בהזאה ובקידוש:
שכר — הבאת האפר שילך ממקום רחוק לירושלים להביא האפר:
ושכר מילוי — המים מצי למישקל דאגר טירחיה שקיל ולא הכשר המצוה:
כאן שכר הזאה וקידוש — שהיא היא הכשר מצוה לא שקיל:
במי חטאת — דמשמע מילוי המים ובאפר איכא לאוקמא בהבאת אפר:
היכי אזיל — הא קעבר אלנפש לא יטמא (ויקרא כ״א:א׳):
בבית הפרס — דאינו מוזהר מלילך בו:
כדרב יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך — דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל וכי מנפח ליה מדחיא מקמיה ולא נגע ביה ומיהו בתרומה לא מצי אכיל דאמרינן בחגיגה בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה:) בודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה וההוא בודקין מפרש התם דבהך בדיקה דבית הפרס קאמר:
