רב שיזבי [הראשון]
דור שלישי לאמוראים. תלמידו של רב חסדא ואמר הלכות בשמו. עלה לארץ ישראל לזמן קצר וקבל מרבי יוחנן. בימי אביי ורבא היה כבר מגדולי הדור ונושא ונותן איתם בתורה. חגיגה כד. (רב שיזבי השני תלמיד רבא, ב"מ קיד:) אמר רבא לשוחקים על דבריו של רב שיזבי! אדם גדול כרב שיזבי אמר דבר אל תשחקו עליו, כי בודאי דבר הגון אמר ובודאי שכך היתה כוונתו. גיטין נה:
רב יימר בנו. ברכות נג:
בזכות הידור הדלקת נירות
אמר רב הונא: אדם שרגיל להדר בהדלקת נר שבת וחנוכה בשמן זית – יהיו לו בנים תלמידי חכמים, משום שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור", משלי ו, כג מלמד, שעל ידי נר מצוה של שבת ושל חנוכה בא אור התורה לביתו של האדם.
רב חסדא היה רגיל תמיד לעבור דרך פתח ביתו של אביו של רב שיזבי ויש אומרים דרך פתח ביתו של חמיו, וראה שהיה רגיל בהדלקת נירות בהידור.
אמר רב חסדא: אדם גדול יצא מכאן! ויצא מהם רב שיזבי, ולדעת היש אומרים שהיה חמיו, חתנו נחשב כבנו. שבת כג:
גדולתו
ישב רבה בר רב הונא בחצר בית המדרש של רב ואמר הלכה בשמו של רבי יוחנן: שכיב מרע, כלומר, אדם שמזלו הורע ועומד למות, שאמר: "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת קודם שהספיקו לכתוב כדבריו אין כותבין ונותנין, משום שיש חשש שמא לא גמר בדעתו להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה.
אמר רבי אלעזר בן פדת לתלמידיו, הזהרו לנהוג כן שכך ההלכה.
רב שיזבי אמר: לא כך היה המעשה! אלא מימרא זו רבי אלעזר אמר אותה, ורבי יוחנן אמר לתלמידיו, הזהרו לנהוג כן שכך ההלכה.
אמר רב נחמן בר יצחק, מסתבר לומר כמו שאמר רב שיזבי מכיון שאם תאמר רבי אלעזר אמר אותה, מובן מדוע רבי יוחנן היה צריך להעיד על דברי רבי אלעזר שהיה תלמידו, והוצרך לומר שהלכה כדבריו.
אבל אם תאמר: רבי יוחנן אמר אותה, האם צריך רבי אלעזר להעיד על מה שאמר רבו?! עוד ראיה נוספת לדבריו של רב שיזבי שרבי אלעזר אמר את ההלכה:
משום ששלח רבין משמו של רבי אבהו: תדעו, ששלח רבי אלעזר לגולה לבבל בשם רב. שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת, אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.
מפורש כדברי רב שיזבי שרבי אלעזר אמר מימרא זו ורבי יוחנן העיד שכן ההלכה כדבריו. ב"ב קלה:
אמרותיו
אמר רב שיזבי בשמו של רבי אלעזר בן עזריה:
מהו הביאור בזה שכתוב: "לא יחרך רמיה צידו"! משלי יב, כז
פשט הכתוב: הציד שורף ראשי כנפי העופות שלא יעופו, אבל הרמאי אינו עושה כן, כי רוצה לרמות את הלוקחים כשהם נראות יפות. אבל בסוף מפסיד מרמייתו כי הן עפות לו.
לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי, - ודרשינן, "יחרך" נוטריקון: "יחיה ויאריך ימים". אבל היינו שלומד הרבה כדי להראות חכמתו ולרמות אנשים, ולבסוף שוכח תלמודו וימיו מתקצרים ע"ז יט.]- תמורת הלימוד האמיתי שנאמר עליו: "כי ה וא חייך ואורך ימיך". [דברים ל
מקורות מדויקים
לדף המקורות המלא של החכם (10)- חגיגה כד ע"א ↗“לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִשְׁיָרֵי מִנְחָה. דְּאוֹרָיְיתָא, צָרִיךְ לִכְלִי — הַכְּלִי מְצָרְפוֹ, שֶׁאֵין צָרִיךְ לִכְלִי — אֵין כְּלִי מְצָרְפוֹ.”
- גיטין נה ע"ב ↗“וּמָה טַעַם אָמְרוּ נוֹדְעָה אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵילוֹת.”
- ברכות נג ע"ב ↗“וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ.”
- שבת כג ע"ב ↗“וּמִפְּנֵי בִּיטּוּל עֲנִיִּים — שֶׁלֹּא יְהוּ עֲנִיִּים יוֹשְׁבִין וּמְשַׁמְּרִין ״עַכְשָׁיו מַנִּיחַ בַּעַל הַבַּיִת פֵּאָה״. וּמִפְּנֵי חֲשָׁד — שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִין אוֹמְרִים: תָּבֹא מְאֵרָה לְאָדָם שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ. וּמִשּׁוּם ״בַּל תְּכַלֶּה״. אַטּוּ כּוּלְּהוּ לָאו מִשּׁוּם…”
- עבודה זרה יט ע"א ↗“אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁלֹּא הָלַךְ בַּעֲצַת אַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלַגָּה, שֶׁרְשָׁעִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר״, ״וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד״ — שֶׁלֹּא עָמַד בַּעֲמִידַת סְדוֹם, שֶׁחֲטָאִים הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד״.”
- משלי ו, כג ↗“כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר וְדֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר׃”
- משלי יב, כז ↗“לֹא־יַחֲרֹ֣ךְ רְמִיָּ֣ה צֵיד֑וֹ וְהוֹן־אָדָ֖ם יָקָ֣ר חָרֽוּץ׃”
- דברים ל ↗“וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכׇ֨ל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃”
- בבא מציעא קיד ע"ב ↗“מִנַּיִן לְעָרוֹם שֶׁלֹּא יִתְרוֹם? דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר״.”
- בבא בתרא קלה ע"ב ↗“לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חַיָּיב; וְשָׁאנֵי הָכָא, דִּכְ״מָנֶה לְאַחֵר בְּיָדְךָ״ דָּמֵי.”