רב — דלא מוקי מתניתין כרבנן סבירא ליה כריש לקיש דאמר התם לרבנן קדשי בדק הבית כו' הילכך לא מיתוקמא מתני' כולה כרבנן:
דקתני בסיפא — דמתניתין אם מתו יקברו דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה:
א"כ — דטעמא דמתני' משום אכילה דקדשים לכלבים הוא:
ניתני אם נעשו טריפה יקברו — דמשמע אע"ג דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה יקברו הואיל ולא חזו אלא לכלבים ומדנקט מתו ש"מ טעמא משום העמדה והערכה (ודלא) כר' יוחנן דאמר התם לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל ומיתוקמא סיפא דמתני' כרבנן ורישא נמי מיתוקמא כדידהו דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו ותני זו דברי רבי שמעון ומחלוקתו:
צבי — כצבי ואיל ומוקמינא בסיפרי דבפסולי המוקדשין שנפדו הכתוב מדבר:
מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה — דבקרך וצאנך כתיב:
ולא אוציא את המתנות — ולקמן פריך מאי אולמיה דמתנות מבכורה:
צבי ואיל פטורין מן המתנות — דכתיב במתנות אם שור אם שה:
ומ"ש — מתנות דלא נפקי מקרא קמא:
ומתרץ אוציא את הבכורה שאינה שוה בכל — שאינה נוהגת בנקבות כזכרים:
צבי ואיל — אין אותו ואת בנו נוהג בצבי ואיל דכתיב שור או שה:
א"ל למאי מדמית ליה — לפסולי המוקדשין דתיפטרינהו מאותו ואת בנו: אותו ואת בנו נוהג בחולין ובמוקדשין כדמפרש בשחיטת חולין (ד' עח.):
א"ה גבי חלבו נמי — אמאי איצטריך אך למיסר תיפוק לי דאסור דלמאי מדמית להו כיון דאמרת אע"ג דאיתקוש לצבי ואיל לא נפקי מתורת קדשים:
אך ולא אותו ואת בנו — ומסתברא דהיקשא למיפטר מבכורה ומתנות אתיא ואך למיסר חלבו ואותו ואת בנו דהשתא מדמינן להו לקדשים גמורין דאי אמרינן איפכא לא מדמינן להו לא לקדשים ולא לחולין:
רק את דמו — בבכור בעל מום כתיב:
אהני היקישא — דאיתקוש לצבי ואיל:
ואהני קרא — דכתיב את חלבו לא תאכל. אהני היקישא מכרת והוה מיסתבר טעמא שפיר דכי כתיב כרת בחלב בבהמה הראויה לקרבן כתיב דכתיב (ויקרא ז׳:כ״ה) כי כל אוכל חלב וגו' ואהני קרא למיקם עליה בלאו דלא תישרייה לגמרי להכי אפקיה כו':
והא תנא — דברייתא דלעיל מפיק חלבו מאך ורבא היכי מצי למימר דאך לאותו ואת בנו אתא:
אילו לא נאמר כו' — והאי דקתני תלמוד לומר אך חלק ה"ק אפילו לא כתב קרא מצינא לאפוקי מהכא:
רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת (דברים י״ב:ט״ו) ואוקימנא בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן:
