הצורם אזן הפר — כהן משיח לאחר שחיטה:
שהיה כבר — בשעת קבלת הדם היה שלם:
תרגמא אבן שנה — הא דקתני שיהו כל הויותיו אבן שנה קאי אבל תם לא בעינן אלא בשחיטה וקבלה:
ה"נ מסתברא — דמחוסר אחר קבלה כשר:
כזית בשר — דאיכא כדי אכילת אדם:
או כזית חלב — דאיכא כדי אכילת מזבח:
זורק את הדם — ואם לא נשתייר כלום לא זריק דכתיב (דברים י״ב:כ״ז) ועשית עולותיך הבשר והדם אם אין בשר אין דם. וקתני מיהא דאם נשתייר כזית זריק ואין לך מחוסר גדול מזה שחסר כולה וקתני דזריק אלמא הא דקתני כל הויותיו אבן שנה קאי:
שעות פוסלות — וקאתי לאשמועינן דאם נולד טלה זה אשתקד בי"ד בניסן בח' שעות ביום יזהר עתה שישחטנו קודם שעה תשיעית דשעה תשיעית פוסלת בו והוי כנכנס בשנה שניה:
לימא — הך בעיא דרב אחדבוי תנאי היא:
בביצים ולא בגיד — בתמיה. כלומר אי בגיד נינהו מי לא הוי מום הא ודאי טפי הוי מום דגיד בגלוי הוא יותר מן הביצים:
כתות — שכתתו באבנים עד שנימוח:
נתוק — ביד לגמרי אלא שעדיין תלויין בכיס:
כרות — בסכין ועדיין תלויין בכיס ומעורין קצת דכרות הוי בציר מנתוק כדאמרן בפירקין דלעיל (בכורות דף לג:) להביא נותק אחר כורת. טעמא דר' יוסי מפרש לקמן:
כולן בגיד — לא בביצים:
רבי יהודה סבר חסרון מבפנים שמיה חסרון:
אלא הכא במומין שבגלוי פליגי — דכולי עלמא חסרון מבפנים שמיה חסרון מאן דפסיל בביצים לאו משום חסרון אלא משום מום:
דקתליין — תולות ונחבטות בכיס ונראין מבחוץ שאין אדוקות למעלה:
זימנין דכווצן — רטייר"ט אפי' כשהן בריאות:
דהא ליתנהו — וחסרון הוי:
מתני' הזובן — זהו נרתוק שהכיס חבוי בו:
והעריה של נקבה במוקדשין — בשאר קדשים שיש בהן נקבה דבכור ליכא נקבה ובשלמים דאיכא נקבה נפגמה העריה הוי מום:
מן הפרק — אם נפגם בין הפרקים מעלה ארוכה אם לא נחתך כל הזנב אלא נפגם מעט:
או שראש הזנב מפציל את העצם — ראש התלוי למטה נקלף העור ובשר ונשאר העצם מגולה שוב אין מעלה ארוכה הואיל ובראש הזנב הוא. מפצל כמו אשר פצל (בראשית ל):
גמ' נפגם — הזובן הוי מום לא הדר בריא:
ולא ניטל — דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו:
כיס — אם נפגם הוי מום אבל זכרות גיד עצמו שנפגם לא מום הוא דמעלה ארוכה:
שנטל זאב — את כל הזובן:
אצבע שאמרו וכו' — ולא ידעינן השתא היכא קאי ולהכי בעי למאי הלכתא אמרו:
אחד מארבעה בטפח — לפי שאין האצבעות שוות דאמרינן במנחות בפרק התכלת (מנחות דף מא:) טפח דאורייתא ד' אצבעות בגודל שית בקטנה חמש (ותילתא באצבע) וקאמר הכא דהיכא דהזכירו חכמים באצבע אחד מארבע בטפח של כל אדם בעינן והיינו גודל:
למאי הלכתא — הזכירו אצבע:
כמה חוטין — הזכירו בציצית:
משולשת — תלויה למטה מכנף הבגד שהרי אין נותנין אותה בשפת הבגד ממש אלא מגביהין אותה שלשה אצבעות בתוך הבגד:
אחת מארבעה — שלשה גודלין דכל אחד הוי אחת מארבע בטפח. ל"א משולשת כמה יהא בה מגדיל לבד מענף שאינו גדיל:
שתי אמות — שני מקלות שאורכן אמה:
