Talmud Builders

    Nedarim 85a

    Back to index

    English translation — Nedarim 85a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1That Rabbi Yehuda HaNasi holds that the benefit of discretion is considered to have monetary value, and therefore a thief must pay the full value of the untithed produce. The owner has monetary rights in the priestly and Levitical gifts, by virtue of the fact that he may give his teruma and tithes to the priest and Levite of his choice. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that the benefit of discretion is not considered to have monetary value, meaning that the owner of the produce has no monetary rights whatsoever in the teruma and tithes included in the untithed produce.

    2The Gemara rejects this explanation: No, as everyone agrees that the benefit of discretion is not considered to have monetary value. Rather, here they disagree with regard to whether priestly and Levitical gifts that have not yet been separated are considered as if they have already been separated, meaning the dispute is whether the untithed produce is categorized as a mixture of regular produce and tithes, or as a non-sacred category in and of itself. If they are not seen as having already been separated, the thief must restore everything he took. But if they are regarded as having already been separated, then the thief returns only the non-sacred portion of the produce, as the priestly and Levitical gifts did not belong to the owner.

    3The Gemara counters this argument: But if the benefit of discretion is not considered to have monetary value, what is the difference to me if the gifts have already been separated, and what is the difference to me if they have not yet been separated? Either way, the owner of the produce has no monetary rights in the portions of teruma and tithes contained in the untithed produce.

    4Rather, one must explain that this is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi: The Sages penalized the thief so that he would not steal again by requiring him to repay the full value of what he stole, despite the fact that the owner of the untithed produce has no monetary rights in the teruma and tithes included in it. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that the Sages penalized the owner of the produce, awarding him only the value of the non-sacred portion of the produce, so that in the future he would not delay with his untithed produce, but rather separate its teruma and tithes as soon as the produce is harvested. Had he set aside and distributed the gifts promptly they would not have been stolen.

    5Rava said that there is another way to reconcile the apparent contradiction in the mishna: As stated, the second case, where the person prohibits specific priests and Levites from benefiting from him, indicates that the benefit of discretion is considered to have monetary value. However, teruma is different, as this is the reason that priests can take teruma from him against his will in a case where one prohibited all priests from deriving benefit from him: Because teruma is fit only for priests, and since he came to render it prohibited to them, he made it, for him, like mere dust. If this teruma , which certainly cannot be eaten by Israelites, is now forbidden to priests as well, the owner has effectively removed it from his own possession. Therefore, the priests do not derive any benefit from him if they take it.

    6MISHNA: If a woman said: I will not produce anything for my father, as that is konam for me, or: For your father, or: For my brother, or: For your brother, her husband cannot nullify such vows, as they do not fall under the category of vows that adversely affect the relationship between him and her. By contrast, if she said: I will not produce anything for you, including the work that she is obligated to do for him according to the terms of her marriage contract, as that is konam for me, her husband need not nullify the vow at all. It is automatically void, since she is obligated to perform those tasks.

    7Rabbi Akiva says: He should nevertheless nullify the vow, as perhaps she will exceed the required amount of work and do more for him than is fitting for him to receive. If she does more than the fixed amount of work that a woman is obligated to perform for her husband, the vow will be valid with respect to the excess to which he is not entitled, and he might inadvertently come to benefit from something that is forbidden to him.

    8Rabbi Yoḥanan ben Nuri also says that he should nullify the vow, but for a different reason: Perhaps he will one day divorce her, at which point the vow will take effect and she will then be forbidden to him forever, i.e., he will be unable to remarry her, lest he come to benefit from her labor.

    9GEMARA: Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. The Gemara asks: Is this to say that Shmuel maintains that a person can consecrate an entity that has not yet come into the world? According to Rabbi Yoḥanan ben Nuri, her vow is valid with respect to things she will do after her divorce, even though at present she is not divorced and she has not yet produced anything. And the Gemara raises a contradiction from a mishna ( Ketubot 58b): If one consecrates his wife’s earnings,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ורבי יוסי סבר אינו ממוןואינו משלם לו אלא דמי חולין שבו:

    במתנות שלא הורמו קמיפלגידרבי סבר כמי שלא הורמו דמיין ולהכי משלם לו דמי כולו ורבי יוסי סבר כמי שהורמו דמיין ואינו משלם אלא דמי חולין:

    ואי טובת הנאה אינה ממוןאפילו הוויין כמי שלא הורמו אינו משלם לו דמי טבלו דהא לא מפסיד ליה ולא מידי:

    אלאלעולם אימא לך דאינו ממון והיינו טעמא דרבי אע"ג דטובת הנאה אינה ממון אפי' הכי משלם לו דמי כולו משום דקנסו רבנן לגנב כי היכי דלא לגנוב:

    ור' יוסי סבראינו משלם אלא דמי חולין דחדא ועוד קאמר חדא דטובת הנאה אינה ממון ועוד לדבריך דאמרת טעמא משום קנס אדרבה לקנסיה לבעל הבית זה:

    כי היכי דלא לשהי לטיבליהולעולם אכתי רישא וסיפא דמתני' דקשיא אהדדי לא מיתרץ:

    רבא אמרלעולם לא קשיא מתניתין וסיפא כדקתני דטובת הנאה ממון ורישא היינו טעמא דיטלו בעל כרחו:

    שאני תרומה משום דלא חזיא אלא לכהניםוכיון דאתי למיסרה עלייהו שוייא לההוא תרומה כעפרא בעלמא והואיל וכעפרא הויא לא מיתחלי בטובת הנאה ולהכי שקלי לה בעל כרחו:

    מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא כו' אין יכול להפרדלא הוי לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה:

    שאיני עושה לפיך אין צריך להפרדלא אמרה כלום דלאו כל כמינה לאפקועי לבעל מה דזכי ליה רחמנא:

    ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לוכדאמרי' במס' כתובות בפ' אע"פ (כתובות דף סד:) ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל כו' והמותר שלה ואותה העדפה שמעדפת הואיל ושלה היא אוסרת עליו אם לא יפר:

    ר' יוחנן בן נורי אומרלהכי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו דאותה מלאכה שעושה אחר הגירושין כשתבא ברשותו אסור באותה מלאכה ובכל מעשה ידיה מגירושין ואילך וקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כגון מעשה ידיה שעתידה לעשות דלכשתבא לעולם אחר גירושין אע"פ שלא בא לרשותו בעת שבא לעולם דהא מגורשת היא לכשבאה ברשותו שתנשא לו שיהא אסור ורבי עקיבא סבר בהא מודינא לך דאדם אוסר דשלב"ל היכא דהוי ברשותו לאלתר כשבא לעולם כגון העדפה אבל אין אדם אוסר דשלב"ל אע"פ שבא לעולם אינן ברשותו אלא לאחר זמן לכשיבא לרשותו חל עליהן איסור כדפירשתי:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    נדרים 85 עמוד א

    1דרבי סבר: טובת הנאה ממון, ורבי יוסי בר רבי יהודה סבר: טובת הנאה אינה ממון?

    2לא, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון. אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי.

    3ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו, מה לי לא הורמו?

    4אלא, היינו טעמא דרבי: קנסוה רבנן לגנב כי היכי דלא ליגנוב. ורבי יוסי בר ר' יהודה סבר: קנסוה רבנן לבעל הבית, כי היכי דלא לישהי לטיבליה.

    5רבא אמר: שאני תרומה, דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו, שויא עפרא בעלמא.

    Mishna

    6״קונם שאיני עושה על פי אבא״, ועל פי אביך״, ועל פי אחי״, ועל פי אחיך״ אינו יכול להפר. ״שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר.

    7רבי עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו.

    8ר' יוחנן בן נורי אומר: יפר, שמא יגרשנה ותהי אסורה עליו.

    Gemara

    9אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי. למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? ורמינהי: המקדיש מעשה ידי אשתו׃

    Tosafot

    לא דכ"ע אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגיומפרש בירושלמי בטבלין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מיירי ורבי סבר כמו שהורמו דמיא ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לאו כמו שהורמו דמיא:

    ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו[ובקידושין (דף נח:) משני דמיירי בישראל] שנפלו לו [טבלים] מבית אבי אמו כהן וצ"ע אמאי לא משני הכא כי התם וצריך לומר שהיה תופס אותו תירוץ לדוחק:

    אלא היינו טעמא דרבי דקסבר קנסו רבנן לגנבדמש"ה מיפטר דטובת הנאה אינה ממון ורבי יוסי ברבי יהודה סבר קנסו רבנן לבעל הבית ואי קשיא לימא דאינו ממון ומיפטר גנב מש"ה לא קניס לגנב ויש לומר דהוי כמו תירוץ אחר [א"נ] דלכ"ע טובת הנאה [הוי] ממון ואפ"ה מיפטר דקנסו לבעל הבית והא דקאמר רבי סבר דקנסו רבנן לגנב דסבירא ליה דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון וכך היא הסוגיא סוף פרק שני דקידושין איבעית אימא אינה ממון וטעמא דרבי דקנסו לגנב ואיבעית אימא ממון וטעמא דרבי יוסי דקנסו לבעה"ב:

    רבא אמרמתניתין אית ליה טובת הנאה ממון והיינו טעמא דמתניתין דיטלו בעל כרחו כיון דמיתסר עלייהו הוי עפרא בעלמא - כיון שאסר כל כהנים ולוים אם כן אסור הוא ליתן תרומותיו לשום כהן ואין לו בהם שום טובת הנאה שאינו יכול ליתנם לשום אדם ולעכבם לעצמו לא מצי ולכך אינו שלו ומותרין ליטלו בעל כרחו דהוי כמי שאינו שלו אבל בסיפא דמותר ליהנות למקצת כהנים הוי לו טובת הנאה בה ואסורין לבא וליטלה אותם כהנים שאסר:

    קונם שאני עושה לאבא ולאביך לא יפרשאין זה נדר שבינו לבינה שאין לו לחוש אם יאסרו (חכמים) במעשה ידיה:

    על פיך אינו צריך להפרדאשתעבדא ליה:

    יפר שמא תעדיףממה שפסקו חכמים דהיינו משקל חמש סלעים:

    רבי יוחנן בן נורי אומר אף בשביל עיקר מעשה ידיה צריך להפר שמא יגרשנה:

    למימרא דסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולםשעדיין לא גירשה ועדיין לא באו לעולם מעשה ידיה שהיא מקדשה עתה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו. קסבר מעשר שני לית ביה טובת הנאה, כלומר אינו יכול ליתנה למי שירצה, אלא הרי היא הפקר, והוי מצי לשנויי כשנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קא מיפלגי, כדמשני בשלהי פרק האיש מקדש [קידושין נח, ב] רבי סבר קנסו לגנב כי היכי דלא ליגנוב, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. יש מפרשים דלצדדין קאמר, והכי קאמר אי טובת הנאה אינו ממון דרבי יוסי בר יהודה ניחא, ורבי סבר קנסו רבנן לגנב, ואם תמצי לומר טובת הנאה ממון דרבי ניחא, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמוך, והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני, אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב, ורבי יוסי בר יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב, אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבלה, וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעים מלקנוס הגנב.

    הא דאמר רב משלם דמי כולולאו דוקא כולו, אלא דמי החולין וטובת הנאה שיש לו בה, שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כבר סלקא הוא מיניה ואפסדה אנפשיה. ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו, ואינו יכול לעכב, ואף על פי דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל. ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק, כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו, אי חייבים לשלם למפרע אם לאו, ומסתברא דמשלמין, הרי זה כאילו אין כאן איסור כלל. ואם תאמר כיון שכן היאך יטלו כהנים אלו על כרחו דאכתי ממונו הוא, כיון דאי בעי מיתשיל עליה והויא טובת הנאה שלו, ויש לומר מכל מקום כיון דהשתא מיהא לא איתשיל השתא מיהא לאו ממוניה הוא, ולא אמרינן דלמא מיתשיל, ולא חיישינן נמי דלמא מיתשיל אמקצתן בענין שישארו המקצת באיסורין, ונמצא כהנים נוטלים באיסור למפרע. ואל תתמה דגדולה מזו אמרו, שהרי [כתובות עב, ב] המקדש על תנאי שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה היא לינשא לאחר, ואף על גב דתניא הלכה אצל חכם מקודשת לאחר, ולא חיישינן דלמא לאחר שתנשא לאחר תשאל על נדרה ותהא מקולקלת למפרע. וכדמשמע בירושלמי [כתובות פרק שביעי הלכה ז'], וכמו שכתבתי שם במקומה בסייעתא דשמיא. ואם תאמר דלמא התם הוא דאינה חשודה לקלקל את עצמה, אבל כאן מצוי הוא שישאל על נדרו, לא היא, דקתני התם [כתובות עה, א] וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, וכשלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה לינשא לאחר ולא חיישינן שמא ישאל ויקלקלנה. אלא דקשיא לי אשמעתין, אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו, דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים, ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו.

    הא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נוריהאי שמעתא כולה כתבתיה בארוכה בפרק אף על פי בסייעתא דשמיא.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Nedarim 85a

    Nedarim 85a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 160 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ורבי יוסי סבר אינו ממון ואינו משלם לו אלא דמי חולין שבו:

    במתנות שלא הורמו קמיפלגי דרבי סבר כמי שלא הורמו דמיין ולהכי משלם לו דמי כולו ורבי יוסי סבר כמי שהורמו דמיין ואינו משלם אלא דמי חולין:

    ואי טובת הנאה אינה ממון אפילו הוויין כמי שלא הורמו אינו משלם לו דמי טבלו דהא לא מפסיד ליה ולא מידי:

    אלא לעולם אימא לך דאינו ממון והיינו טעמא דרבי אע"ג דטובת הנאה אינה ממון אפי' הכי משלם לו דמי כולו משום דקנסו רבנן לגנב כי היכי דלא לגנוב:

    ור' יוסי סבר אינו משלם אלא דמי חולין דחדא ועוד קאמר חדא דטובת הנאה אינה ממון ועוד לדבריך דאמרת טעמא משום קנס אדרבה לקנסיה לבעל הבית זה:

    כי היכי דלא לשהי לטיבליה ולעולם אכתי רישא וסיפא דמתני' דקשיא אהדדי לא מיתרץ:

    רבא אמר לעולם לא קשיא מתניתין וסיפא כדקתני דטובת הנאה ממון ורישא היינו טעמא דיטלו בעל כרחו:

    שאני תרומה משום דלא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרה עלייהו שוייא לההוא תרומה כעפרא בעלמא והואיל וכעפרא הויא לא מיתחלי בטובת הנאה ולהכי שקלי לה בעל כרחו:

    4 more comments on this page.

    Rashi on Nedarim 85a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    לא דכ"ע אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי ומפרש בירושלמי בטבלין שנפלו לו מבית אבי אמו כהן מיירי ורבי סבר כמו שהורמו דמיא ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לאו כמו שהורמו דמיא:

    ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו [ובקידושין (דף נח:) משני דמיירי בישראל] שנפלו לו [טבלים] מבית אבי אמו כהן וצ"ע אמאי לא משני הכא כי התם וצריך לומר שהיה תופס אותו תירוץ לדוחק:

    אלא היינו טעמא דרבי דקסבר קנסו רבנן לגנב דמש"ה מיפטר דטובת הנאה אינה ממון ורבי יוסי ברבי יהודה סבר קנסו רבנן לבעל הבית ואי קשיא לימא דאינו ממון ומיפטר גנב מש"ה לא קניס לגנב ויש לומר דהוי כמו תירוץ אחר [א"נ] דלכ"ע טובת הנאה [הוי] ממון ואפ"ה מיפטר דקנסו לבעל הבית והא דקאמר רבי סבר דקנסו רבנן לגנב דסבירא ליה דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון וכך היא הסוגיא סוף פרק שני דקידושין איבעית אימא אינה ממון וטעמא דרבי דקנסו לגנב ואיבעית אימא ממון וטעמא דרבי יוסי דקנסו לבעה"ב:

    רבא אמר מתניתין אית ליה טובת הנאה ממון והיינו טעמא דמתניתין דיטלו בעל כרחו כיון דמיתסר עלייהו הוי עפרא בעלמא - כיון שאסר כל כהנים ולוים אם כן אסור הוא ליתן תרומותיו לשום כהן ואין לו בהם שום טובת הנאה שאינו יכול ליתנם לשום אדם ולעכבם לעצמו לא מצי ולכך אינו שלו ומותרין ליטלו בעל כרחו דהוי כמי שאינו שלו אבל בסיפא דמותר ליהנות למקצת כהנים הוי לו טובת הנאה בה ואסורין לבא וליטלה אותם כהנים שאסר:

    קונם שאני עושה לאבא ולאביך לא יפר שאין זה נדר שבינו לבינה שאין לו לחוש אם יאסרו (חכמים) במעשה ידיה:

    על פיך אינו צריך להפר דאשתעבדא ליה:

    יפר שמא תעדיף ממה שפסקו חכמים דהיינו משקל חמש סלעים:

    רבי יוחנן בן נורי אומר אף בשביל עיקר מעשה ידיה צריך להפר שמא יגרשנה:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Nedarim 85a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ואי אמרת טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו. קסבר מעשר שני לית ביה טובת הנאה, כלומר אינו יכול ליתנה למי שירצה, אלא הרי היא הפקר, והוי מצי לשנויי כשנפלו לו מבית אבי אמו כהן, ובמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין קא מיפלגי, כדמשני בשלהי פרק האיש מקדש [קידושין נח, ב] רבי סבר קנסו לגנב כי היכי דלא ליגנוב, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. יש מפרשים דלצדדין קאמר, והכי קאמר אי טובת הנאה אינו ממון דרבי יוסי בר יהודה ניחא, ורבי סבר קנסו רבנן לגנב, ואם תמצי לומר טובת הנאה ממון דרבי ניחא, ורבי יוסי בר יהודה סבר קנסו לבעל הבית. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמוך, והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני, אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב, ורבי יוסי בר יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב, אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבלה, וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעים מלקנוס הגנב.

    הא דאמר רב משלם דמי כולו לאו דוקא כולו, אלא דמי החולין וטובת הנאה שיש לו בה, שיכול ליתנה לכל כהן שירצה כבר סלקא הוא מיניה ואפסדה אנפשיה. ושמעינן מיהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולין אחרים ליטול אותם בעל כרחו, ואינו יכול לעכב, ואף על פי דיכול לישאל על איסורו השתא מיהא לא איתשיל. ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק, כיון דחכם עוקר זה הנדר מעיקרו, אי חייבים לשלם למפרע אם לאו, ומסתברא דמשלמין, הרי זה כאילו אין כאן איסור כלל. ואם תאמר כיון שכן היאך יטלו כהנים אלו על כרחו דאכתי ממונו הוא, כיון דאי בעי מיתשיל עליה והויא טובת הנאה שלו, ויש לומר מכל מקום כיון דהשתא מיהא לא איתשיל השתא מיהא לאו ממוניה הוא, ולא אמרינן דלמא מיתשיל, ולא חיישינן נמי דלמא מיתשיל אמקצתן בענין שישארו המקצת באיסורין, ונמצא כהנים נוטלים באיסור למפרע. ואל תתמה דגדולה מזו אמרו, שהרי [כתובות עב, ב] המקדש על תנאי שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, ואינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל ויכולה היא לינשא לאחר, ואף על גב דתניא הלכה אצל חכם מקודשת לאחר, ולא חיישינן דלמא לאחר שתנשא לאחר תשאל על נדרה ותהא מקולקלת למפרע. וכדמשמע בירושלמי [כתובות פרק שביעי הלכה ז'], וכמו שכתבתי שם במקומה בסייעתא דשמיא. ואם תאמר דלמא התם הוא דאינה חשודה לקלקל את עצמה, אבל כאן מצוי הוא שישאל על נדרו, לא היא, דקתני התם [כתובות עה, א] וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת, וכשלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה לינשא לאחר ולא חיישינן שמא ישאל ויקלקלנה. אלא דקשיא לי אשמעתין, אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו, דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים, ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו.

    הא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי האי שמעתא כולה כתבתיה בארוכה בפרק אף על פי בסייעתא דשמיא.

    Rashba on Nedarim 85a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    מתני' קונם שאני עושה על פי אבא על פי אביך (ב) על פי אחיך אינו יכול להפר פירוש דליכא בהא משום ענוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה ולא איכפת ליה אי מתסר הנאתה עלייהו:

    קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר פי' דקסבר ת"ק דמעשה ידיה ואפילו העדפה דבעל הוי וכיון דמשעבדא ליה לא מצי מדיר להו שאין אדם אוסר נכסי חבירו על חבירו ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו דהיינו היותר על ה' סלעים כדאיתא בכתובות [דף נט.] וקסבר העדפה דידה היא וחייל עלה נדרא הילכך צריכה התרת חכם לאותו עודף דאילו בעל לא מצי מפר דליכא בהא עינוי נפש ואיידי דקתני רישא אינו צריך להפר נקט סיפא יפר:

    ר' יוחנן בן נורי אומר יפר כלומר צריכה התרה דאע"ג דהשתא משעבדא ליה דאפי' העדפה הוי דבעל ולא חייל עליה נדרא השתא שמא יגרשנה היום או מחר ולא משתעבדא ליה ההיא שעתא וחייל עלה נדרא ותהא אסורה לחזור לו דאיסורא מתלא תלי וקאי כדמפרש לקמן ורבנן לית להו ההוא טעמא וסברי דכיון דהשתא לא חייל לבסוף נמי לא חייל דהוה ליה כאוסר על אחרים דבר שאינו שלו לכשיהו שלו:

    גמ' אמר שמואל הלכה כר"י בן נורי פירוש דהשתא לא חייל נדרא אפילו אהעדפה אבל בתר גרושין חייל ואקשינן והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פי' ומעשה ידיה אפילו הוו דידה מהשתא הא ליתנהו בעולם ואין אדם אוסר דבר שאינו בעולם על חבירו אבל על עצמו אוסר אותו כשם שאוסר על עצמו פירות חבירו שאינו שלו והכי איתא בהדיא בפ' אע"פ [שם]:

    Ritva on Nedarim 85a · Sefaria · Edition: Vilna, 1884 · unknown

    Meiri

    המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר קונם שאיני עושה על פי אבא על פי אביך על פי אחי על פי אחיך אינו יכול להפר שאיני עושה על פיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מהראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אמר הר"ם פי' ענין שאיני עושה על פי אבא שהדבר אשר תעשה לא יאכל ממנו אביו כלום או לא יהנה בו הנה כאלו נשבע שלא יהנה פלני או פלני במעשה ידיה וכבר אמרנו במה שקדם שזה היחוד אין הבעל יכול להפר בו ואין חולק בזה אולם אם נשבעה שלא תהנה לבעלה מה שתעשה והוא אמרו שאינו עושה לפיך הנה לא יצטרך להפר שכל מה שתעשה לבעל כי מעקרי תורתנו הקדושה שהאשה מעשה ידיה לבעלה כמו שהתבאר בכתובות ואמר רבי עקיבא שהוא יצטרך הפרה שמא תעשה יותר מהשיעור שפסקו בה ב"ד ובזה התוספת יחול בו הקדש לפי מה שהדבור בכאן באשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ואמר רבי יוחנן בן נורי שהוא יפר זה שאם לא יפר תתקיים השבועה ואע"פ שמעשה ידיה לבעלה ויהיו משועבדים לפי שהעקר אצלנו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד הנה התאמת זה המאמר אע"פ שהיא תחת בעלה ולזה יצטרך שיפר ואמר שמא יגרשנה כבר ביארנו שזה אופן אחד ועוד שמא יגרשנה ואינו יכול להחזירה ולזה גם כן צריך להפר והלכה כרבי יוחנן בן נורי באמרו יפר שמא יגרשנה אולם אם לא יגרש הנה לא יפקע ההקדש זה השעבוד לפי שזה השעבוד מדבריהם עשו חזוק לדבריהם:

    אמר המאירי קונם שאני עושה לפי אבא או לפי אביך אינו יכול להפר שהרי עינוי נפש אצלה אין כאן ודברים שבינו לבינה אין כאן שאין לו לחוש במה שאוסרת מעשי ידיה לאביו ולאביה ואם מפני שהוא צריך לטרוח מצד אחר לזון את אביו מכל מקום אין זה דבר שבינו לבינה ומתוך כך אינו יכול להפר והנדר נדר ודבר זה פירושו לענין פסק אף בשלא אמרה יקדשו ידי לעושיהם ואע"פ שמעשי ידיה לא באו לעולם מכל מקום הקונם הואיל ואין לו פדיון דינו כקדושת הגוף וחל על גוף הדבר שהוא בעולם והרי הוא כאוסר הנאת היד שהפעולה יוצאת ממנה ויש שפירשוה דוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהם ומפני שסוברים שזו שאמרו בקונמות שאוסרין אף בדבר שלא בא לעולם דוקא לעצמו הואיל ואדם אוסר בקנם פירות חבירו עליו מה שאין כן בהקדש ר"ל שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם לאסרו אף לעצמו הואיל ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אף לאסרו על עצמו אבל לענין שיהא אדם אוסר על חברו אף בקנם בדבר שלא בא לעולם דוקא כגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהם ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא כמו שיתבאר:

    קונם שאני עושה לפיך ר"ל שהאשה אמרה לבעלה כן אינו צריך להפר שהרי משועבדת היא לו בכך ואין נדרה עליהן נדר ואפילו אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא נאסר במעשי ידיה ורבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לפי הקבוע לה על הדרך שהתבאר בכתובות והנדר חל על אותו מותר ואין הלכה כדבריו שאף ההעדפה אפילו באה על ידי הדחק של בעל היא ואין איסור לבעל אלא אם כן אמרה בשעת הנדר איני נזונת ואיני עושה שמאחר שהמזונות עיקר יכולה היא לומר כן כמו שביארנו במקומו וכל שאמרה כן בשעת הנדר ואמרה עם זה קונם מה שאני עושה לפיך אף בלא יקדשו ידי לעושיהן לשיטה ראשונה ודאי נאסר הכל לבעלה וכן בהקדש אם אמרה איני נזונת ואיני עושה ויקדשו ידי לעושיהן אבל כשלא אמרה כן בשעת הנדר אפילו אמרה כן לאחר הנדר הואיל ולא חל בשעת הנדר אינו כלום ואין כאן איסור לבעל וכן בהקדש אם לא אמרה כן בשעת ההקדש ואע"פ שהקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים עשו חזוק בשעבוד של בעל יותר משל תורה ואם כן אף מצד המותר אינו צריך להפר וכן הלכה:

    ומכל מקום רבי יוחנן בן נורי אומר שבקונם מיהא יפר ומצד שאע"פ שאין הנדר חל עכשו מצד שעבודה שמא יגרשנה והקונם חל על העתיד אפילו הקדישה סתם ולא אמרה לכשתתגרש מצד שהגוף קדוש מעכשו אם אף בלא יקדשו ידים לעושיהם לשיטה ראשונה ואם דוקא ביקדשו לשניה ותהא אסורה לחזור לו שלא ליכשל במעשי ידיה ומתוך כך יפר מתורת דברים שבינו לבינה והלכה כדבריו:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Nedarim 85a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא אמר שמואל כצ"ל:

    ברא"ש בד"ה דרבי כו' דמי הטבל כצ"ל החולין הס"ד:

    בד"ה ואי אמרת כו' דקדושין וכתב כצ"ל אחר הס"ד אחרים הס"ד דבעל הס"ד בשלא הס"ד הפרה שמא הד"א:

    ר"ן ממון הס"ד:

    בד"ה במתנות כו' להו כחולין כצ"ל:

    בד"ה רבא כו' טעמא דיטלו כצ"ל:

    בד"ה ומהר כו' מיהו היכא כצ"ל לבינה הס"ד להפר משום הד"א:

    Chidushei Halachot on Nedarim 85a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Shita Mekubetzet

    אי טובת הנאה אינה ממון מה לי הורמו מה לי לא הורמו והוא הדין אי הויא ממון שאין חילוק בין הורמו ללאו הורמו. שטה. מה לי לא הורמו שהרי סופם היה ליתנן לכהן וללוי ואינן שלו ועל מתנות אינו חייב דהוו ממון דאין לו תובעין. כי היכי דלא לישהי לטיבליה ואפילו הוא בן יומו או בעומרין. וקשה מה קנס הוא זה והלא כשיהיה בידו יתנם לכהן וללוי אם לא נאמר משום שיפסיד טובת הנאה שבו. הרא"ם ז"ל.

    רבי סבר קנסו לגנב וכו' יש מפרשים דלצרדין וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דאאוקמתא דטובת הנאה אינה ממון סמיך והכי קאמר לעולם טובת הנאה אינה ממון כדקא שני אלא טעמא דרבי משום דקנסו רבנן לגנב. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר אף על פי דודאי איכא למיקנס לגנב כי היכי דלא ליגנוב אפילו הכי לא קנסינן ליה משום דקנסינן ליה לבעל דלא לישהייה לטיבליה וקנסא דבעל הבית היינו כשנמנעין מלקנוס הגנב. הרשב"א ז"ל. רבא אמר לעולם רישא וסיפא הוי טובת הנאה ממון ושני תרומה דהיינו טעמא דיטלו בעל כרחו לאו משום דטובת הנאה אינה ממון אלא משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרה עלייהו דקאמר קונם נהנים שויא עפרא בעלמא דאיהו לא מצי למיכלה ולא הוי ממון כלל הילכך יטלו בעל כרחו דהוא אינו יכול ליתנה לשום כהן. ורבא לטעמיה דמוקי לה למתניתין לעיל במעשר עני המתחלק בתוך הבית דאית בה טובת הנאה וטובת הנאה ממון והיינו דלא קתני ובמעשר עני. פירוש.

    הכי גרסינן אלא אמר רבא שאני תרומה דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתי למיסרה עליה שהתרומה היתה אוסרת תבואתו שויא עפר בעלמא פירוש הרי הוא כמו שהפקירה והפקר מותר במודר הנאה כדתנן לעיל באין בין המודר יניחנו על הסלע וכו'. בשלמא סיפא שלא אסר כל הכהנים אין לנו לומר הוא מפקירה שטובת הנאה שיכול ליתנה לכהנים אחרים ממון וחפץ הוא באותה טובה הילכך הלין לא אבל רישא שאסר כל הכהנים אם כן אינו מקפיד בטובת הנאה שיחזיקו טובתו דלעצמו אין לנו לומר שחפץ לעכב שהרי תבואתו נאסרת בכך הילכך יש לנו לומר הרי הוא כמי שהפקירה בפיו הילכך יטלו על כרחו אבל ליתנם בידים אסור שנראה כמקפיד בטובת הנאת תרומה. שטה.

    שאני תרומה וכו' בדוחק אתיא דמאי קאמר משום תרומה לא חזיא אלא לכהן ומה יתרץ מלויים דמעשר חזיא לכל אדם. ודוחק לומר גם מעשר הוי כתרומה לרבי מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים ביבמות ובכתובות. וי"ל תרומה דנקט חדא מנייהו והכי קאמר משום דמתנות לא חזיין אלא לכהן ולוי וכיון דאסרן בהנאה שלו עשה לאלו מתנות כעפר שאין בו טובת הנאה לבעלים ומעתה אם הם נוטלין מתנותיהן אינן נהנין ממנו. והשתא ניחא דרבא לטעמיה לעיל דאוקי מתניתין במעשר המתחלק בתוך הבית וטובת הנאה לבעלים והאי דלא קתני כהנים ולויים ועניים אלו לוי הוא בכלל עני והוא הדין. וכתב רבינו ז"ל אקשינן רישא אסיפא רישא טובת הנאה אינה ממון פירוש מדקתני יטלו על כרחו סיפא טובת הנאה ממון פירוש והיינו דקתני סיפא יטלו אחרים ולא אלו ושניא תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתי למיסרה עליהון שוייה עפרא בעלמא פירוש כיון דאין בעל הבית יכול לקבל טובת הנאה מתרומה זו משום אדם אלא מכהנים דהא לא חזיא אלא לכהנים והוא אסר הנאתו לכהנים אשתכח דכי שקלי כהנים ההוא תרומה לא שקלי לה מדיליה ואשתכח בעל הבית זה לא מקבל טובת הנאה מתרומה זו לא מישראל ולא מכהנים והרי היא לפניו כעפרא דעלמא. ואם כן למדנו שכל דבר שאינו ראוי כלל לא לאיסור אכילה ולא לאיסור הנאה ואפילו טובת הנאה אין לו בה אינו חשוב ממון. ולפי זה הורו המורים שהאוסר לעצמו ככר שלו ובא אחר וגזלו ממנו אין כאן משום גזל דהא לא גזל מיניה מידי דהא לא חזי ליה לנגזל למידי לא לאכילה ולא למכירה ולא ליתנו במתנה כדאיתא בפרק אין בין. אלא שצריך עיון אם נשאל עליה והרי הותרה למפרע דחכם עוקר את הנדר מעיקרו מי מיחייב גזלן בהשבה דהא איגלי מילתא דלאו דאיסורא הוה או דילמא כיון דלא איתשיל עלה אלא לבתר דאתא לידיה דגזלן תו לא הדרא ליה כדאמרינן בסוף פרק הנודר מן הירק גבי תרומה הכא בתרומה ביד כהן עסקינן דתו לא מצי מיתשיל עלה אלמא דהקדש או תרומה אף על גב דמצי לאיתשולי עלייהו מיהו כיון דאתו ליד גזבר וכהן תו לא מצי מקדיש ותורם לאיתשולי עלייהו או דילמא התם כהן וגזבר מדינא הוו קא זכו בההוא הקדש או בההיא תרומה ומכי אתא לידיהו תו לא מצו בעלים לאיתשולי עליה אבל גזלן זה לאו מדינא זכה ביה בהאי ככר דגזל מהאי גברא וכל זמן שהוא בעין גזלה הדרא בעינה הילכך מכי אתשיל מאריה דככר אנדריה הרי הככר ביד זה בתורת גזלה ומיחייב לאהודורי. וכתב רבינו ז"ל ומאן דאסר נפשיה מן בריות נמי שרי למשקל לקט שכחה ופיאה מאי טעמא עזיבה כתיבה בהו ולית בהו טובת הנאה לבעלים. הרנב"י בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

    ושמעינן מיהא דהאוסר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. אלא דקשיא לי אשמעתין אכתי אמאי באין ונוטלין בעל כרחו דכיון דטובת הנאה ממון יכול הוא למכור אותה הנאה שיש לו בהם לאחרים ואותם אחרים יתנו לכל כהן שירצו. הרשב"א ז"ל.

    מתניתין קונם שאני עושה לפיך וכו' אין צריך להפר דכיון דמשתעבדא ליה למעשה ידיה לאו כל הימנה לאסור מעשה ידיה לבעלה. רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו כדתנן כמה עושה לו וכו' והמותר דהיינו העדפה דידה הוו וכיון דהעדפה דידה הוי הילכך יפר שמא תעדיף דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם דהיינו העדפה כיון דלכשבא לעולם הוי לאלתר שלה לפיכך יכולה לאסור הילכך יפר. רבי יוחנן בן נורי אומר יפר דאף על גב דליכא למיחש להעדפה אפילו הכי יפר שמא יגרשנה דליהוי השתא מעשה ידיה דילה וחייל עלייהו הקדש בשעת גרושין ותהא אסורה לחזור לו דהוא אסור ליהנות ממעשה ידיה דקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אף על גב דלכשיבא לעולם דהיינו נמי בשהיא תחת בעלה אין שלה הואיל דלכשיבא לידה דהיינו כשהיא מגורשת שיהא איסור חל עליו. ורבי עקיבא סבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כיון דהוי שלו לאלתר כשבא לעולם אבל בהא דרבי יוחנן בן נורי סבר דחיי' לגרושין אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ורבנן סברי אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כלל דאפילו להעדפה לא חיישינן. פירוש.

    קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר דמשועבדת לו תימה דלא חייש כאן להעדפה. וי"ל משום דלא נדר אלא לפיו ואם יש העדפה אין זה לפיו ומותר בה הרי ממה נפשך מותר לתנא קמא ולרבי עקיבא דעתה לאסור גם העדפה מדנעשה לפיו מיהו הסוגיא מוכחת שהיא נודרת מלעשות מלאכתו ותנא קמא לא חייש להעדפה ומיירי במעלה לה מזונות וגם מעלה לה מעה לצרכה והשתא בפשיטות חיישינן שמא תעדיף לרבי עקיבא יש לומר טעם תנא קמא מאחר שגם בעלה חייב במזונותיה ובכסותה אינו מצמצם לכך גם מעשיה כאלו כולן משועבדין ואין כאן העדפה ולרבי עקיבא כיון שהיא מקפדת ואוסרת הנאת ידיה עליו אם כן יפר שמא תעדיף עליו וכל שכן אם ידוע שהיתה עודפת במעשיה וסבירא ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומיד כשתעדיף הוא נאסר. ובפרק מציאת האשה בהעדפה (שאל) שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דלבעלה הוי כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק תנא קמא סבר לבעלה ורבי עקיבא סבר לעצמה ורבי יוחנן בן נורי לא חייש להעדפה משום דלא שכיח ואי נמי כתנא קמא שהעדפה היה שלו משום דלא מצמצם לה במזונות ובכסות ותקנת חכמים להיות כשלו משום כן מכל מקום יפר לה שמא יגרשנה ומעתה תאסר עליו כל מה שעושה ותחזור לו כי סבירא ליה נמי אדם אוסר דבר שלא בא לעולם בשיזכה בו ויבא לידו והיינו דמה שעשתה בנתיים אבל מנשואים שניים הוו מעשיה לבעל כבתחלה או שמא מנשואין שניים יאסרו עליו מעשיה ולאו כל כמיניה להפקיע במזונות שנותן לה שיעבודו של איסור קונם. הרא"ם ז"ל. ורבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו מחמת הנדר שחל עליה ואולי יבא לידי שגגה ויהנה ממנה כי אז אינו יכול להפר ואפילו החזירה בו ביום דאין הבעל מפר בקודמין דאי משום העדפה דקודם גרושין אינו יכול להפר דסבירא ליה לרבי יוחנן בן נורי דלאו כל כמינה לאפקועי אפילו המותר וסבירא ליה דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם כך סלקא דעתין בתחלת שמעתין עד דאסקינן בסוף דטעמיה דרבי יוחנן בן נורי משום דקונמות אלימי וחשיבי כקדושת הגוף ומפקיעי מידי שעבוד הבעל וראוי לחול הקונם מיד על מעשה ידיה אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה שלא תחול הקונם עד שיגרשנה ומאחר דראוי לחול חשבינן כאלו חל. הרי"ץ ז"ל.

    גמרא למימרא מאי דסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הואיל דלכשבא לרשותו לאחר זמן שיהא איסור הקדש חל עליו השתא נמי חייל עליה דקאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו והתנן כו'. והמותר על מעשה ידיה רבי מאיר אומר הקדש ואמרינן רב ושמואל דאמרי תרוייהו מותר לאחר מיתת אשתו קדוש ומוקמינן במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף. לצרכה לצורך בשמים להתבשם. דרב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה לבעלה משום איבה דבדין הוא דמעשה ידיה הוי שלה הילכך לא מצי מקדיש אף על גב דמעלה לה מזונות ומה שכתוב בגמרא רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה לאו דוקא אלא ודאי הכי סבירא להו תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ומעה כסף תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מעה כסף מותר דילה הוי בחייה ולאחר מיתה קדוש ולא דמי מותר למעשה ידיה דמעשה ידיה חולין אפילו לאחר מיתה משום דכל נשים צריכות מזונות ולא כל נשים צריכות מעה כסף לצרכן ואמטו להכי קאמר רבי מאיר דמותר הוי קדוש לאחר מיתתה ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אפילו מותר הוי חולין לאחר מיתה שהרי בחייה דידה הוי אלמא קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכשבא לעולם אינו שלו דלכשיבא לידו תיחול איסור הקדש עליו ואמטו להכי הלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא הוי קדוש לאחר מיתה וקשיא דשמואל אדשמואל. וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר דהכי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי דאמר יפר ולאו מטעמיה דלא מפני שמא יגרשנה תהא אסורה לחזור לו שהרי אין אוסר דבר שלא בא לעולם דכשבא לעולם אינו שלו דלכשיבאו לאחר זמן אין איסור חל עליו אלא משום העדפה כלומר העדפה דאיתה השתא לקמ' קודם גירושין והאי העדפה לא דמי להעדפה דרבי יוחנן הסנדלר דאמר חולין דההיא לא הוי קדושה אלא לאחר מיתה דהיינו דבר שלא בא לעולם לימא הלכה וכו' אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אין צריך להפר אי נמי הלכה כרבי עקיבא דאמר שמא תעדיף. פירוש.

    Shita Mekubbetzet on Nedarim 85a · Sefaria · Edition: Vilna Ed · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Nedarim, daf 85, Amud Aleph, about 160 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “דרבי סבר: טובת הנאה ממון, ורבי יוסי…”

      Named: רבי סבר, רבי יוסי בר רבי.

    2. Segment 214 words

      Opens “לא, דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון.…”

    3. Segment 312 words

      Opens “ואי טובת הנאה אינה ממון מה לי…”

    4. Segment 426 words

      Opens “אלא, היינו טעמא דרבי: קנסוה רבנן לגנב…”

      Named: רבי יוסי.

    5. Segment 523 words

      Opens “רבא אמר: שאני תרומה, דהיינו טעמא דיטלו…”

      Named: רבא.

    6. Segment 626 words

      Opens “מתני׳ ״קונם שאיני עושה על פי אבא״,…”

      Named: אבא.

    7. Segment 711 words

      Opens “רבי עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו…”

      Named: רבי עקיבא.

    8. Segment 811 words

      Opens “ר' יוחנן בן נורי אומר: יפר, שמא…”

    9. Segment 922 words

      Opens “גמ׳ אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן…”

      Named: רבי יוחנן, שמואל.

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Nedarim 85a · Segment 7 — “רבי עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Nedarim 85a · Segment 8 — “ר' יוחנן בן נורי אומר: יפר, שמא יגרשנה ותהי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Nedarim 85a · Segment 9 — “גמ׳ אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי. למימרא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nedarim 85a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026