Talmud Builders

    Nedarim 22a

    Chapter 3 - Arba'ah Nedarim

    גם: נדרים דף כ״ב ע״א, פרק ג׳ ארבעה נדרים

    English translation - Nedarim 22a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Had her mother not seen inappropriate [ aziva ] matters or behavior in her that should be stopped, she would not have taken a vow with regard to her for nothing; had you known that the neighbors would say that, would you have taken a vow with regard to her? She said to him: No, and he dissolved the vow for her.

    2The Gemara relates: The son of the daughter of Rabbi Yannai the Elder came before Rabbi Yannai the Elder to dissolve a vow. He said to him: Had you known that when you make a vow they open your record book [ pinekas ] in heaven and examine your actions, would you have vowed? He said to him: No, and he dissolved the vow for him.

    3Rabbi Abba said: What is the verse from which it is derived that taking a vow leads to one’s deeds being examined? It is “And after vows to make inquiry” (Proverbs 20:25). This is interpreted to mean that after one takes a vow, his actions are reviewed in heaven. The Gemara comments: And although Rabbi Yannai broached dissolution with him in this way, we do not broach dissolution in this manner for one who vows, by asking if he regrets it because his actions will be examined in heaven. This is because one might be embarrassed, upon hearing such a question, to say that he does not have regret, and he will claim untruthfully that he is regretful.

    4And we also do not broach dissolution in this other way, as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: What type of dissolution did Rabban Gamliel broach for a certain elderly man who had taken a vow and came before him for dissolution? He informed him that it is written: “There is one who speaks like the piercing of a sword, but the tongue of the wise is health” (Proverbs 12:18), which is interpreted to mean: Anyone who verbally expresses the language of a vow, it is appropriate to pierce him with a sword, but he has another option: “The tongue of the wise is health,” since the Sages can release him from his vow. Quoting this verse with its interpretation is also not an acceptable method of broaching dissolution.

    5We also do not broach dissolution using this other method, as it is taught in a baraita : Rabbi Natan says: One who vows is considered as if he built a personal altar outside the Temple, which is prohibited, and one who fulfills this vow is considered as if he sacrifices an offering on it. With the first clause, we may broach dissolution by informing the one who vowed that vowing is akin to building an altar outside the Temple, but with regard to the latter clause there is a dispute among the Sages. Abaye said: We do broach dissolution by telling someone that fulfilling a vow is like sacrificing an offering on a forbidden altar, while Rava said: We do not broach dissolution with it.

    6Rav Kahana taught this halakha in this wording, i.e., the wording that was just cited. However, Rav Tavyumei taught this halakha in this way: With regard to what is written in the last clause, all agree that we do not broach dissolution in this way. With regard to what is written in the first clause, there is a dispute among the Sages. Abaye said: We do broach dissolution in this manner, while Rava said: We do not broach dissolution in this manner either. The Gemara concludes: And the halakha is that we do not broach dissolution using either the language in the first clause or the language in the latter clause.

    7And furthermore, we also do not broach dissolution with this statement of Shmuel, as Shmuel said: With regard to one who vows, although he fulfills it, he is called wicked. Rabbi Abbahu said: What is the verse from which this is derived? It is “But if you refrain [ teḥdal ] from vowing there will be no sin in you” (Deuteronomy 23:23), and he derives the word ḥadala here from the word ḥadala elsewhere. It is written here: “But if you refrain [ teḥdal ] from vowing,” and it is written there: “There the wicked cease [ ḥadlu ] from troubling” (Job 3:17). The parallel language demonstrates that vowing is an act of the wicked.

    8Rav Yosef said: We, too, learn in the mishna (9a): If one says he vows like the vows of the virtuous, he has not said anything. If he says: Like the vows of the wicked, he has vowed with regard to becoming a nazirite, or with regard to obligating himself in an offering, or with regard to taking an oath. From here it is also apparent that vowing is an act of the wicked.

    9§ Apropos the verse “There the wicked cease from troubling,” the Gemara cites a related statement: Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Anyone who gets angry, all kinds of Gehenna rule over him, because anger causes him to transgress all kinds of severe sins, as it is stated: “Therefore remove vexation from your heart and put away evil from your flesh” (Ecclesiastes 11:10), and the evil mentioned is nothing other than Gehenna, as it is stated: “The Lord has made everything for His own purpose and even the wicked for the day of evil” (Proverbs 16:4), which is interpreted to mean that ultimately the day of the evildoer in Gehenna will arrive.

    10And not only that, but also hemorrhoids will control him, as it is stated: “But the Lord shall give you there a trembling heart, and failing of eyes, and languishing of soul” (Deuteronomy 28:65). Which is the matter of sickness that causes failing of the eyes in pain and causes languishing of the soul? You must say this is referring to hemorrhoids.

    11The Gemara relates: Ulla, on his ascent to Eretz Yisrael, had two residents of Ḥozai join him. Because of a brawl between them, one arose and slaughtered the other. The assailant said to Ulla: Did I act properly? He said to him: Yes, and open the place of the slaughter, i.e., cut it more so that he will die faster. When Ulla came before Rabbi Yoḥanan, Ulla said to him: Perhaps, Heaven forbid, I strengthened the hands of sinners by commending him, although I did so merely because I was afraid that he would kill me. He said to him: You saved yourself by doing so, as it is permitted for one to say words like this in order to save his own life.

    12With regard to the narrative itself, Rabbi Yoḥanan wondered: Now, it is written in the passage of curses: “But the Lord shall give you there a trembling heart” (Deuteronomy 28:65) and this is written with regard to Babylonia, because in the exile an individual possesses a trembling and angry heart. How is it possible that in Eretz Yisrael a person can get so angry as to murder another? Ulla said to him: At that moment when the incident occurred

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אילו לא חמאת בה אימה - אילולי שראתה בה אימה:

    מילין דעזיבה - דברים שיפין להניחן כלומר דבר זימה:

    בכדי לא אדרת - בחנם לא היתה מדירתה ומלעיזין עליה מי היית מדירה הכא ליכא למשמע אי פותחין אי לא:

    שמבקרין מעשיך - בב"ד של מעלה בשביל שנדרת:

    מאי קראה - שמפני נדרים חוקרין מעשיו של אדם:

    ואחר נדרים לבקר - שאם נודר מבקרין מעשיו:

    ולא פתחינן - לשום אדם בהאי אחר נדרים לבקר משום דהוי איום גדול שאפי' אין דעתו להפר יאמר עכשיו שרצונו להפר ולא בהני תרתי אחרנייתא נמי משום דהוי איום גדול ואומר שדעתו להפר ואינו כן:

    כל הבוטה - כל הנודר כמו מבטא שפתיה (במדבר ל):

    ולשון חכמים מרפא - שמתירין לו:

    כאילו בנה במה - לעבודת כוכבים:

    ברישא פתחינן - בתחילת דבריו של ר' נתן דאמר כאילו בנה במה פתחינן ליה דלא הוי עונשו יתירא כל אימת דלא עבד עלה קרבן וליכא איום כל כך אבל בסיפא כאילו מקטיר עליה מתחייב מיתה היינו איום יתירא:

    בסיפא - דברי הכל לא פתחינן:

    כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא - מכלל דאי נדר ועבד ליה איכא חטא:

    כנדרי רשעים - אע"פ שנודרים ומקיימין איקרו רשעים:

    לב רגז - היינו כעס בשביל לב רגז יהיה כליון עינים:

    במיסקיה - כשעלה לא"י:

    איתלוו - עשו לו לוייה:

    בני חוזאי - יהודים היו:

    א"ל אין ופרע לו בית שחיטה - ונתיירא לומר לו שלא עשה יפה שמא יהרגנו:

    כי אתא - עולא לקמיה דרבי יוחנן:

    אמר דלמא אחזיקי ידי עוברי עבירה - שאמרתי לו זיל ופרע בית שחיטה:

    א"ל יפה עשית - שכך אמרת לו שנפשך הצלת באותו דיבור:

    תמה ר' יוחנן - על דהוה ליה לההוא בר חוזאה כעס כל כך שהרג לחבירו הואיל דהוה בארץ ישראל:

    נדרים 22 עמוד א

    1אילו לא חמאת בה אימה מילין דעזיבה בכדי לא אדרתה! מי אדרתה? אמרה ליה: לא, ושרייה.

    2בר ברתיה דרבי ינאי סבא אתא לקמיה דרבי ינאי סבא, אמר ליה: אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך, מי נדרת? אמר ליה: לא, ושרייה.

    3אמר רבי אבא: מאי קראה ״ואחר נדרים לבקר״. ואף על גב דפתח רבי ינאי ליה אנן לא פתחינן ליה בהא.

    4ולא פתחינן בהדא אחרנייתא, דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא: ״יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא״. כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא לשון חכמים מרפא.

    5ולא פתחינן בהדא אחרנייתא, דתניא, רבי נתן אומר: הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן. ברישא פתחינן. בסיפא, אביי אמר: פתחינן, רבא אמר: לא פתחינן.

    6רב כהנא מתני לה להא שמעתא בהדין לישנא. רב טביומי מתני הכי: בסיפא לא פתחינן. ברישא, אביי אמר: פתחינן, רבא אמר: לא פתחינן. והלכתא: לא פתחינן לא ברישא ולא בסיפא.

    7ולא פתחינן בהא נמי דשמואל. דאמר שמואל: אף על פי שמקיימו נקרא רשע. אמר רבי אבהו, מאי קרא: ״וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא״, ויליף ״חדלה״ ״חדלה״. כתיב הכא: כי תחדל לנדור וכתיב ״התם שם רשעים חדלו רוגז״׃

    8אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא כנדרי כשרים לא אמר כלום כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה׃

    9אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו שנאמר ״והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ואין רעה אלא גיהנם שנאמר כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה״׃

    10ולא עוד אלא שהתחתוניות שולטות בו שנאמר ״ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש איזהו דבר שמכלה את העינים ומדאיב את הנפש הוי אומר אלו התחתוניות״׃

    11עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה: תרין בני חוזאי בהדיה קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה לעולא יאות עבדי אמר ליה אין ופרע ליה בית השחיטה כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דילמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה אמר ליה נפשך הצלת׃

    12קא תמה רבי יוחנן מכדי כתיב ״ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב אמר ליה ההוא שעתא״׃

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    כך גירסת הספרים - אין נזקקין לאלקי ישראל, חוץ מאשתי שגנבה את כיסי והכתה את בני, ונודע שלא גנבה ושלא הכתו. וכן מצאתיה [גם – לפי השי"מ] בתשובת רב האי גאון, אבל בתוספת רבותינו הצרפתים אמרו דלא גרסינן [לה – לפי השי"מ] אלא הכי, חוץ מאשתי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ותו לא. מפני שהוקשה בעיניהם, דאילו בנמצא שלא גנבה ושלא הכתה, בכי הא אין צריך שאלה כלל, דהיינו נדרי שגגות וכדתנן במתניתין, לכאורה נראה ודאי כדבריהם, אלא שנמצא כן בכל הספרים. ומתוך כך יש לי לומר, דארבעה נדרים שהתירו חכמים היינו בשהלך לו ולא נודע אם נדר בדוקא או לא, אי נמי בנשאל באיזה צד נדר ואמר שכחתי, דבענין זה אנו אומרים, דמסתמא לא נדר בדוקא, אלא לזרז או בשגגה. וכן כל שאר הנדרים שהתירו, לפי שירדו חכמים לסוף דעת הבריות, שאין נודרין בכענין זה בדוקא, אבל אילו בא לפני חכם ואמר שנדר בדוקא, בכי הא ודאי נדר גמור הוא, צריך שאלה לחכם. וכדגרסינן בירושלמי גבי נדרי זרוזין [פרק ג' הלכה א'] אמר ר' אלעא הדא דתימא בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין היתר חכם, פירוש שהיו מעמידין דבריהם שאין זה רוצה להוסיף, ולא זה לפחות, דאלמא בדוקא נדרו ולא לזרוז בעלמא, וזה אפילו שבלבו למוכרה כמו שרוצה הלוקח, או הלוקח לקנותה כמו שרוצה המוכר. אלמא דברים שבלב הן, פירוש דוקא שבאותו מעמד הסכימו לאותו סך שנעשה בסוף ביניהם, אבל במעמידין דברים הרבה ולא (עשה) [עשו – לפי השי"מ] כלום באותו מעמד, ובמעמד אחר הסכימו לסך (אחר) [אחד – לפי השי"מ] לפחות מסלע ולהוסיף על השקל, נאסר למוכר דמי החפץ וללוקח נאסר החפץ. ואם תאמר אפילו שבאותו מעמד נתנוהו באותו סך למה לא חל הנדר, והא הוו להו דברים שבלב, וקיימא לן דדברים שבלב אינן דברים. ויש לומר (דאין) [דירדו חכמים לסוף דעתן של – לפי השי"מ] נודרין על מקח וממכר, שאין מוציאין לשון נדר, או לשון שבועה מפיהם על דעת שיהו נאסרין באותו דבר, אם לא יעשה הדבר כמו שהן אומרים, אלא לזרז את חברו, אם יוכל לפחות מן הסך או להוסיף עליו הם נודרים, ועכשיו כשנתן לו (בסך אחר המוכר או הלוקח דעתו מתחילה בכך) סך אחר והמוכר קבלו ממנו הרי הוא כאילו המקבל ממנו כמה ששאל – לפי השי"מ] וכן נמי במדיר את אשתו מחמת שחשב שגנבה את כיסו, ונמצא שלא גנבה, מאחר שלא המתין לידע אם גנבה אם לאו, ומיהר להדירה, אף על פי שאמר שהכתה את בני, ושגנבה את כיסי, אם יודע בעצמו שכל עצמו לא נדר אלא בשביל זה בלבד, ואילו לא גנבה לא היה מדירה, הרי זהו מותר ואין צריך לישאל. אבל אם בא לפני חכם, אין אומרים לו מיד מותר אתה, אלא נזקקין לו ושואלין אותו כיון שבא לישאל, שמא לנדר גמור נתכוונת, בין גנבה בין לא גנבה, ואילו בנדר בעלמא אילו אמר נדרתי באלקי ישראל אין נזקקין לו כלל, אבל אם אמר הדרתי את אשתי באלקי ישראל נזקקין לו, ומיהו בין נמצא שגנבה, בין נמצא שלא גנבה נזקקין לה, ואפילו נמצא שגנבה נשאל ומתירין לו משום שלום הבית, והא דנקט ונמצא שלא גנבה לישנא דמתניתין נקט, ולאו דוקא. כן נראה לי.

    אמר רבא אמר רב נחמן הלכתא פותחין בחרטה, ונזקקין לאלקי ישראל - וכן הלכתא, ודוקא בחרטה דמעיקרא, כגון לב זה עליך, כלומר שמתוך הכעס נדר או כדברים אלו, אבל עכשיו שנתישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי, ואינו רוצה בנדר כלל. אבל אם נתחרט עכשיו מחמת ענין שנודע, או שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשיו (אז) [זו – לפי השי"מ] אינה חרטה מעלייתא, ואין פותחין בה כלל. לפי שכל הבא לישאל על נדרו בודאי מתחרט הוא עכשיו, אלא שיש שאין מתחרט אלא מחמת נולד, או דבר שנתחדש, [ולפיכך – לפי השי"מ] בחרטה כזו אין פותחין אלא פותחין לו באותו מקרה, או באותו דבר שהוא מתחרט מחמתו, ואומרים לו אילו היית יודע כך היית נודר וכדאמרינן אדעתא דהכי מי נדרת. ואם היה אותו דבר נולד שנתחדש לאחר נדרו, ואינו מצוי להיות הוה ליה נולד ואין פותחין בו, ואם הוא מצוי פותחין בו כדאמרינן בסמוך, והיינו עובדא דרב סחורא דאתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת. ואף על גב דרב נחמן גופיה הוא דפסק בהדיא דפותחין בחרטה, וטעמא דמלתא כדאמרן, דכיון דאתא רב סחורא קמיה, סבר רב נחמן כיון דרב סחורא גברא רבא הוא ואתא לאשכוחי (פתחא) [פיתחא – לפי השי"מ] לנדריה, שמע מינה שאינו מתחרט בנדרו מעיקרו, ולפום הכי הוה אמר ליה אדעתא דהכי מי נדרת ואדעתא דהכי מי נדרת. וכתב רב האיי גאון זכרונו לברכה בתשובה, וזה לשונו אף על פי שאין הלכה כרב אסי אלא כרב הונא, דאמר רבא אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל עכשיו הנהיג מר יהודה גאון ז"ל את כל החכמים שעושים כרב אסי שמנהג להחמיר ולא כהלכה. ואין אנו ולא אבותינו נזקקין למי שנשבע לאלקי ישראל, אלא כעין קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, והכתה את בני, בדבר שמוכיח, אבל פתח בחרטה אין אדם שיש בו כח לפתוח פתח לשבועה עד כאן. ובשם גאון אחר ז"ל ראיתי גרס הכי נדר במוהי לא מזדקקינן ליה, נדר בשבועה מזדקקינן בתמיהא, אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן, דאמר אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו. ועוד אמר דלא מזדקקי רבנן לשבועות, אלא כדמתרמיא מלתא דאית בה תקנתא או מצוה, כגון עשיית שלום בין איש לאשתו, וכגון שלמא דצבורא דכנישתא, וכדומה לזאת מזדקקינן לה במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי, אבל פתח כההיא דאתא לקמיה דרב, וכרבי שמעון וכרבי יהודה ב"ר יוסי וכדביתהו דאביי, וכההוא דאתא לקמיה דרבי אלעזר וכיוצא בה לא עבדינן.

    והיתר נדרים בשלשה הדיוטות ואם היה מומחה אפילו ביחיד - וגרסינן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות לו, ב) אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' עמרם, שלשה מפירין את הנדר ובמקום שאין חכם, לאפוקי מדרבי יהודה, דתני הפרת נדרים בשלשה, רבי יהודה אומר אחד מהם חכם, דמשמע במקום שאין שם חכם מתירין שלשה אפילו הדיוטות, אבל במקום שיש שם חכם יכול הוא לבדו להתיר, במקום שאין חכם. חכם כגון מאן, אמר רב נחמן כגון אנא. רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך תרתי כל דהו, אמר רבינא מדמסברי להו וסברי. שמע מינה דבמקום שאין חכם, כגון רב נחמן דגמיר וסבור, אפילו תלתא דלא גמירי ולא סבירי נמי שרו נדרא, והוא דאסברי להו וסברי, ואפילו במקום מומחה נמי כי שרו הדיוטות אשתרי ליה נדרא, דלא אמרו אלא משום כבודו של מומחה. וגרסינן בירושלמי [פ"י הלכה ח'] שלשה שהם יודעין לפתוח מתירין כזקן, וזקן או שלשה הדיוטות מתירין, בין נדרים בין שבועות, וכדתניא לקמן [שבועות כז, ב] בית שמאי אומרים אין שאלה בשבועות, ובית הלל אומרים יש שאלה בשבועות. ואמרינן נמי בשבועות [כח, א] אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה, אי במזיד מחוסר מלקות, בשוגג מחוסר קרבן [לקמן (נדרים סה, א)] ונבוכדנצר נמי דאשבעיה לצדקיהו, ואתי סנהדרי ושרו ליה. ובירושלמי [פרק יא, הלכה א'] נמי איתפלגון בה רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר בין לנדרים, בין לשבועות הבעל מפר, ריש לקיש אמר לנדרים הבעל מפר, לשבועות אין הבעל מפר, אמר ר' יוסי (בר') [בי רבי – לפי הירושלמי] בון אף בנדרי הזקן פליגין, רבי יוחנן אמר בין לנדרים בין לשבועות הזקן מתיר, ריש לקיש אמר לנדרים הזקן מתיר לשבועות אין הזקן מתיר, ותייה ריש לקיש בהדה דאיסי (ס"ד בר נשיאתא) [בהדה חד בר נש תא – לפי השי"מ ובירושלמי] מישרי נדרא קומי ר' ייסא (מאן דעדיף) [מתעטף – לפי הירושלמי] ויתיב ליה, אמר ליה מה אשבעתא, אמר ליה (אפומי ישראל) [איפופי לא עללה לביתי – לפי השי"מ והירושלמי] (ולא עליה לה לביתיה) [איפופי ולא עללה – לפי השי"מ והירושלמי] אמר ליה (אפומי ישראל לא) עלי לה לביתך, ע"כ. ואתיין הא דריש לקיש ודרבי יוסי דירושלמי (כההיא) [כההוא – לפי השי"מ] דבית שמאי, דלא שמיע להו פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, דאי לא לא שבקינן בית הלל ואמרי כבית שמאי.

    נפק רב סחורא ופתח פיתחא לנפשיה, רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו'. פירש מצא פתח היתר, ולא שהתיר לנפשיה על ידי פתח זה, אלא לאחר שמצא פתח זה חזר לו אצל רב נחמן והתיר לו, או אצל חכם אחר, משום דקיימא לן לא יחל דברו, שהוא אינו מוחל אבל אחרים צריכין למחול לו. והא דלא אמרינן הדר לקמיה דרב נחמן, דלמא משום דאיכסיף, דרתח עליה רב נחמן על שנדר נדר חמור כל כך שלא היה מוצא לו פתח, ואי נמי שכל עצמו לא בא לפניו להתיר אלא למצוא לו פתח ואחר שמצא הוא לעצמו, הלך לו אצל חכם אחר והתיר לו. כן נראה לי. ובפירוש ראיתי לעיל בריש שמעתין ענין וזה לשונו, והלכתא אפילו תלמיד חכם נמי לא מצי למיפתח בחרטה, ומיהו אי אשכח מלתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר נפשיה אגב ההוא מלתא, הואיל ולא היה נדר מעולם, וכדאמרינן לקמן. על כרחך נראה שהם מפרשים שפתח פיתחא לנפשיה ושרא לנפשיה, וכי כתיב לא יחל דברו שהוא אינו מוחל דוקא בחרטה, ואינו מחוור כלל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Nedarim 22a

    Nedarim 22a. The full printed text of this folio side - 12 numbered segments, about 336 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nedarim 22a

    Open in the reader
    Reverse sources - sages citing this page

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026