Talmud Builders

    Nedarim 7b

    Back to index

    English translation — Nedarim 7b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1They disagree with regard to a case when the language one uses is: I am ostracized from you, as Rabbi Akiva holds that it is a language of distancing and therefore expresses a vow, and the Rabbis hold that it is a language of excommunication, and not the terminology with which people express vows.

    2The Gemara comments: And Rav Pappa disagrees with the opinion of Rav Ḥisda, as demonstrated in the following incident: There was a certain man who said: I am excommunicated from the property of the son of Rav Yirmeya bar Abba. He came before Rav Ḥisda to ask whether this statement was effective in generating a prohibition or not. Rav Ḥisda said to him: There is no one who, in practice, is concerned for that opinion of Rabbi Akiva. Apparently, Rav Ḥisda holds that they also disagree with regard to the phrase: I am excommunicated from you. This indicates that the dispute between the tanna’im is not with regard to specific terms but with regard to the more general question of whether terms of ostracism or excommunication are terms that can also express vows.

    3§ Rabbi Ila said that Rav said: If one ostracized another individual in his presence, one may dissolve it for him only in his presence. If one ostracized him not in his presence, one may dissolve it for him in his presence or not in his presence.

    4Rav Ḥanin said that Rav said: One who hears mention of the name of God in vain by another individual must ostracize him for doing so. And if he did not ostracize him, he himself, the listener, shall be ostracized, as wherever mention of God’s name in vain is common, poverty is also common there.

    5And poverty is so harsh that it is considered like death, as it is stated: “For all the men are dead who sought your life” (Exodus 4:19). The Sages had a tradition that Dathan and Abiram had sought to have Moses killed in Egypt and that they were the men referred to in the quoted verse (see 64b). They were still alive at that time but had become impoverished. And additionally, it is taught in a baraita : Wherever it says that the Sages set their eyes on a particular individual, the result was either death or poverty. This also indicates that death and poverty are equivalent.

    6Rabbi Abba said: I was standing before Rav Huna, and he heard a certain woman utter a mention of the name of God in vain. He excommunicated her and immediately dissolved the excommunication for her in her presence. The Gemara comments: Learn three things from this. Learn from this that one who hears mention of the name of God in vain by another individual must ostracize him; and learn from this that if one ostracized another in his presence, one may dissolve it for him only in his presence; and learn from this that there is nothing, i.e., no minimum time that must pass, between ostracism and nullification of the ostracism.

    7Rav Giddel said that Rav said: A Torah scholar can ostracize himself, and he can nullify the ostracism for himself. The Gemara asks: Isn’t it obvious that he can nullify the ostracism for himself, just as he is able to do for others? The Gemara answers: It states this lest you say, as per the popular maxim: A prisoner cannot free himself from prison, and since he is ostracized he cannot dissolve the ostracism for himself; therefore it teaches us that he can do so.

    8The Gemara asks: What are the circumstances where a Torah scholar might ostracize himself? It is like that case involving Mar Zutra Ḥasida. When a student in the academy was liable to receive excommunication, Mar Zutra Ḥasida would first excommunicate himself and then he would excommunicate the student of Torah. And when he would enter his home, he would dissolve the excommunication for himself and then dissolve the excommunication for the student.

    9And Rav Giddel said that Rav said:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    קסבר במשמתנא פליגידהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא:

    נידהו בפניוחכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו:

    הזכרת השםשמוציא שם שמים לבטלה:

    שנאמר כי מתו כל האנשיםואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות:

    כל מקום שנתנו חכמים עיניהםלאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה:

    אין בין נידוי להפרה ולא כלוםדלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה:

    היכי דימידמנדה לעצמו:

    ועייל לביתיה ושרי ליהשלא נידהו בפניו:

    נדרים ז עמוד ב

    1במנודה אני לך, דרבי עקיבא סבר: לישנא דנידויא הוא, ורבנן סברי: לישנא דמשמתנא הוא.

    2ופליגא דרב חסדא. דההוא גברא דאמר ״משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא״ אתא לקמיה דרב חסדא. א''ל לית דחש לה להא דרבי עקיבא. קסבר: במשמתנא פליגי.

    3אמר רבי אילא אמר רב: נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.

    4אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי. שכל מקום שהזכרת השם מצויה, שם עניות מצויה.

    5ועניות, כמיתה, שנאמר: ״(שמות ד יט)״כי מתו כל האנשים״, ותניא: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני.

    6אמר רבי אבא: הוה קאימנא קמיה דרב הונא, שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה, שמתה ושרא לה לאלתר באפה. ש''מ תלת: ש''מ השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו, וש''מ נידהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו, וש''מ אין בין נידוי להפרה ולא כלום.

    7א''ר גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, ומיפר לעצמו. פשיטא? מהו דתימא: ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין״, קמ''ל׃

    8היכי דמי: כי הא דמר זוטרא חסידא, כי מחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא, והדר משמת בר בי רב. וכי עייל לביתיה, שרי לנפשיה והדר שרי ליה.

    9ואמר רב גידל א''ר׃

    Tosafot

    במאי פליגי במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדינא הואשיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ"ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך:

    נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניויש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע"פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]:

    אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידויכלומר חכמי הדור חייבין לנדותו:

    שכ"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויהפי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ׳:כ״א) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה׳:ד׳) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר:

    עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשךגבי דתן ואבירם דע"כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר ט״ז:י״ד) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות:

    אין בין נידוי להפרה ולא כלוםתימה דאמרי' במ"ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה"מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי"ל ה"נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת:

    משמת נפשיה והדר משמת בר בי רבפר"ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור"י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע"פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ"כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה:

    משמת נפשיההיה מרחיק עצמו ד"א מחביריו:

    כי עייל לביתיה שרי לנפשיהמשום בני ביתיה והדר שרי לבר בי רב כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לכך היה מתיר לעצמו קודם:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניויש מי שפירש דמשום דביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו, ולפי פירוש זה אילו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום. ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתירו ואפילו שלא בפניו ניחא ליה, ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שתתירנו בפניו, ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו. ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר, ואין בדין שיותר אלא בפניו, והלכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו, גם זה אינו מתיישב. ונראה שאינו אלא מפני החשד, דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו כמותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו, דסבר שאילו התירוהו הודיעוהו שהותר, כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו, לאו דוקא בפניו ממש אלא גם לדעתו, דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד. אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד, דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו, כלומר שלא בידיעתו, וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר (נדרים סה, א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, ואמרו בירושלמי (כאן פ"ה ה"ד) מפני החשד.

    הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמומסתברא דדוקא שאינו בר נדוי, אלא שהמנדה עצמו משום יקרא דבר בי רב, כעובדא דמר זוטרא, ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קמ"ל, והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כו', ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי, הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו ומאי קאמר כי האי, ואי לאתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוי ליה למימר הכין, אלא לימא תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא כו'. והלכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו, ותדע לך דאילו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נידו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו, אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו, משום שאי אפשר שיתנדה לכך, אלא דמוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא כנ"ל. אבל ראיתי לקצת המפרשים שאמרו בהפך זה, וכי אעיל לביתיה שרי לנפשיה, פירוש כי אעיל לביתיה שרי לנפשיה כדי שלא יצטרכו בני ביתיה להתרחק ממנו ד' אמות כדאמרינן במועד קטן (טו, ב). ומכאן אנו למדין שהמנודה אפילו אנשי ביתו נוהגים נדויו ואע"פ שהראב"ד אמר (מובא בר"ן ד"ה וכי עייל) שאינו מנודה לאשתו, ודייק לה מדבעי מנודה מהו בתשמיש המטה אפשר דאשתו שאני דכגופו דמי, ומיהו אפשר דאפילו אשתו נמי נוהגת נדויו, וההיא דבעי מהו בתשמיש המטה, במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, אבל מ"מ הוא עצמו מנודה הוא וחייב לנהוג נדוי בעצמו, כגון בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Nedarim 7b

    Nedarim 7b. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 208 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    קסבר במשמתנא פליגי דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא:

    נידהו בפניו חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו:

    הזכרת השם שמוציא שם שמים לבטלה:

    שנאמר כי מתו כל האנשים ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות:

    כל מקום שנתנו חכמים עיניהם לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה:

    אין בין נידוי להפרה ולא כלום דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה:

    היכי דימי דמנדה לעצמו:

    ועייל לביתיה ושרי ליה שלא נידהו בפניו:

    Rashi on Nedarim 7b · Sefaria

    Tosafot

    במאי פליגי במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדינא הוא שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ"ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך:

    נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע"פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]:

    אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו:

    שכ"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ׳:כ״א) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה׳:ד׳) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר:

    עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך גבי דתן ואבירם דע"כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר ט״ז:י״ד) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות:

    אין בין נידוי להפרה ולא כלום תימה דאמרי' במ"ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה"מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי"ל ה"נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת:

    משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב פר"ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור"י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע"פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ"כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה:

    משמת נפשיה היה מרחיק עצמו ד"א מחביריו:

    1 more comments on this page.

    Tosafot on Nedarim 7b · Sefaria

    Rashba

    הא דאמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו יש מי שפירש דמשום דביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו, ולפי פירוש זה אילו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום. ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתירו ואפילו שלא בפניו ניחא ליה, ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שתתירנו בפניו, ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו. ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר, ואין בדין שיותר אלא בפניו, והלכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו, גם זה אינו מתיישב. ונראה שאינו אלא מפני החשד, דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו כמותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו, דסבר שאילו התירוהו הודיעוהו שהותר, כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו, לאו דוקא בפניו ממש אלא גם לדעתו, דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד. אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד, דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו, כלומר שלא בידיעתו, וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר (נדרים סה, א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, ואמרו בירושלמי (כאן פ"ה ה"ד) מפני החשד.

    הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו מסתברא דדוקא שאינו בר נדוי, אלא שהמנדה עצמו משום יקרא דבר בי רב, כעובדא דמר זוטרא, ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קמ"ל, והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כו', ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי, הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו ומאי קאמר כי האי, ואי לאתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוי ליה למימר הכין, אלא לימא תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא כו'. והלכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו, ותדע לך דאילו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נידו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו, אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו, משום שאי אפשר שיתנדה לכך, אלא דמוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא כנ"ל. אבל ראיתי לקצת המפרשים שאמרו בהפך זה, וכי אעיל לביתיה שרי לנפשיה, פירוש כי אעיל לביתיה שרי לנפשיה כדי שלא יצטרכו בני ביתיה להתרחק ממנו ד' אמות כדאמרינן במועד קטן (טו, ב). ומכאן אנו למדין שהמנודה אפילו אנשי ביתו נוהגים נדויו ואע"פ שהראב"ד אמר (מובא בר"ן ד"ה וכי עייל) שאינו מנודה לאשתו, ודייק לה מדבעי מנודה מהו בתשמיש המטה אפשר דאשתו שאני דכגופו דמי, ומיהו אפשר דאפילו אשתו נמי נוהגת נדויו, וההיא דבעי מהו בתשמיש המטה, במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, אבל מ"מ הוא עצמו מנודה הוא וחייב לנהוג נדוי בעצמו, כגון בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.

    Rashba on Nedarim 7b · Sefaria

    Ritva

    אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה פירוש ולא הויא שבועת שוא מהאי לישנא דנקטי' מנין שנשבעין ולא אמרינן מנין שחלה שבועה לקיים את המצוה שמעינן דהיתרא הוא דאיכא לישבע לקיים את המצוה וליכא משום שבועת שוא וכדאמרי' דשרי לזרוזי נפשיה אבל מכל מקום לא חיילא שבועה עליה ללקות עליה משום שבועת ביטוי:

    Ritva on Nedarim 7b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו במסכת מועד קטן שהנדוי נעשה להרבה סבות מהם על תביעת ממון לפני בית דין והם מזמינים אותו ומזלזל בשלוחם או שאינו חושש להזמנתם או לגמר דינם ומהם מצד עבירות כגון שראוהו או ידעו בו שמחלל שם שמים בעשיית עבירות שאין ענשן מסור לבית דין שהוא בר נדוי ואף יחיד יכול לנדותו בכך ומהם לענין אפקירותא כגון שמתפקר בתלמיד חכם אף לאחר מיתה שהשומע אפי' יחיד יכול לנדותו ויש בזה נדוי קל כשמקניטו שלא בכונה וזדון או שעושה דבר שיש בו נדנוד עבירה ולא עבירה מפורסמת והיא נקראת נזיפה ומהם שהתלמיד מנדה לכבוד עצמו לאי זה שעושה לו שלא כהוגן או שמתפקר בו ואף כשאין אחרים מסכימין עמו נדויו נדוי לכל התלמידים ובכללם כל שהמנדה גדול מהם וביארנו שם אי זה מן הנדויים תלוי בזמן ר"ל שהוא צריך לנהוג בו שלשים על כל פנים או זמן הקבוע לו ואי זה היתרו תלוי בפיוס או בתשובה מן העבירה ואי זה היתרו תלוי ברצון המנדה מעתה כל שאין היתרו תלוי בזמן אלא בפיוס ר"ל שיפייס המנודה לאותו שנדהו או לאותם שנדוהו וכבר פייס או שתלוי ברצון המנדים או המנדה וכבר רצו או רצה אם היה נדוי זה בפניו אין מתירין אותו אלא בפניו אבל אם היה הנדוי שלא בפניו מתירין אותו אפילו שלא בפניו ולענין טעם הדבר נתבלבלו בו המפרשים וגדולי הרבנים פירשו בה שמאחר שביישוהו בפניו צריך להתיר לו בפניו כדי שיתיישב דעתו של זה בהיתרו או בהיתרם ממה שנתבייש ולדעתם אם רצה המנודה שיתירוהו שלא בפניו רשאים שהרי משום כבודו הוא וכבר נמחל ובתוספות מוחים בפירוש זה מפני שלדעתם אין ראוי לחוש לכבוד מי שנתנדה מן הדין והם מפרשים שהנידוי יותר חזק כשנעשה בפניו וראוי להיות ההיתר חזק כנדוי על הדרך מה שאמרו בפרק השולח כל מילתא דמיתעבדא באפי עשרה צריכי עשרה למישלפה ולפירוש זה אפילו נתרצה זה בכך אינו כלום אלא שאף הם לא נתישבה דעתם בפירוש זה וחזרו ופירשו הטעם מפני החשד שאם יתירוהו שלא בפניו שמא אף הוא אינו יודע בהיתרו וכשיראה שאין בני אדם נזהרים ממנו הוא בא להקל בענין נדוי או שחושד את המקילים שבודאי סבור הוא שאלו התירוהו מודיעים היו לו בכך ולדעת זה לא בפניו ממש אלא בידיעתו אבל בשנדוהו שלא בפניו סבור כשם שנדוני שלא בפני כך התירוני ועל דרך מה שאמרו המודר מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ופירשוה בתלמוד המערב מפני הבושה כמו שביארנו בגיטין ובמכות:

    השומע אזכרה מפי חבירו ר"ל ששמע מפיו שהזכיר את השם לבטלה ושלא לצורך ועבר על מה שאמרו את ה' אלהיך תירא ר"ל שלא תוציא שמו לבטלה צריך שיהא אותו שומע מנדהו מיד כדי שלא יהא רגיל בכך ולא יגרום תקלה במקומו שכל מקום שהזכרת השם ללא צורך מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה ומכל מקום נדוי זה תלוי ברצון המנדה אחר שיודיעהו שנדהו לסיבה זו רשאי להתירו לאלתר שאין בין נידוי להפרה כלום לכל נדוי התלוי ברצון המנדה ומעתה אינו מתירו אלא בפניו ומכל מקום אם רצה לעכב את נדויו עושה כפי ראות עיניו וזה שנאמר בסוגיא זו שריא לאלתר מפני שצריך היה להתירו בפניה ולא רצה להטריחה שתשוב לפניו זו היא שיטתנו ומכל מקום גדולי המחברים פירשו שצריך להתיר לו מיד שלא להכשיל את האחרים שאינן יודעים בנדויו ואם תאמר שיודיע אין לדבר סוף שהרי רוב בני אדם רגילים בכך והם חדשו בדבר זה שאף במברך ברכה שאינה צריכה כל השומע חייב לנדותו שאף זו היא הזכרת השם לבטלה ופירשוה במזיד אבל בשוגג אסור לנדותו עד שיתרהו:

    שמע השומע וטעה ולא נדהו הוא עצמו בנדוי ויש מפרשים בה שדרך קללה נאמר יהא בנדוי שמים לא שיהא הוא בר נדוי ומכל מקום רוב מפרשים פירשוה שצריך לנדותו ואע"פ שנשתנה הלשון ר"ל שלא אמר צריך לנדותו אלא יהא בנדוי הרי מצינו כיוצא בו הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי שהוא בודאי בר נדוי:

    תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ר"ל מתיר לעצמו שאין לשון הפרה אלא באב ובעל אלא שהרי הרבה פעמים נזכר בתלמוד לשון הפרה בענין היתר ודבר זה יש מפרשים בשלא נדה עצמו לשום דבר שיהא ראוי עליו לנדוי אלא לכבוד אחרים או להכנעת עצמו וכיוצא באלו וזהו ששאלו עליה היכי דמי והשיבו עליה כי הא דמר זוטרא כי הוה מיחייב בר בי רב שמתא משמת נפשיה והדר משמית לבר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שארי לבר בי רב ואלמלא שכן מהו ששאל היכי דמי והלא בכל ענין שנדה עצמו אפילו לעבירה שנזדמנה לו הוא מתיר לעצמו אלא לא נאמר אלא בענין זה וכיוצא בו אבל כל שנדה עצמו לעבירה שנזדמנה לו כגון שהזכיר שם שמים לבטלה וכיוצא בה אע"פ שיכול לנדות את עצמו אינו מתיר לעצמו ומכל מקום יש מפרשים שאף לעבירה כן ואין גורסין בשמועה זו היכי דמי אלא כי הא דמר זוטרא הוה עביד הכי אבל כל שנדה לעצמו אף לעבירה מתיר לעצמו שמאחר שהוא בר הכי וראינוהו שאינו נושא פנים לעצמו ונוהג נדוי אף הוא אינו מתיר אלא בראוי הא אם נדהו אחר לעבירה אינו מתיר לעצמו אפילו נדהו מי שאינו גדול הימנו וכן כתבוה קצת גאונים וכן כתבו שהנדר מיהא אינו מתירו הוא בעצמו וכדקיימא לן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ומה שאמרו במסכתא זו שרא לנפשיה מכל מקום על ידי החכם היה בא כמו שיתבאר:

    יש ללמוד מכאן שהמנודה יכול לנדות אחרים שהרי אמרו במר זוטרא שהיה מנדה עצמו ובתוך נדויו היה מנדה את האחר ומכל מקום יש מפרשים מתוך כך כשיטה ראשונה שאילו נדה עצמו לעבירה איני ראוי לנדות בתוך נדויו וכל שכן אם נדוהו אחרים ואין נראה כן שהמנודה לא נפקע כחו אם הוא ראוי לנדות בראוי לו:

    לענין ביאור זה שאמרו משמית נפשיה והדר משמית בר בי רב גדולי הרבנים מפרשים כדי שישתתף בצערו ויש מפרשים כדי שלא יתיאש מהיתרו ויזכרהו מתוך שלו ויש מפרשים לכבוד תורה שהיה קשה בעיניו על שהיה צריך לנדותו ומנדה עצמו להתכפר לו מעונש נדויו:

    זו שאמרו שרי לנפשיה והדר שרי לבר בי רב יש למדים ממנה שהמנודה אף לדעת האומר שיכול לנדות אינו יכול להתיר בתוך נדויו ויש אומרין שרשאי אלא שמכל מקום מוטב שיבא זכאי ויכפר על הזכאי וכו' על הדרך שדרשוה בכהן גדול ביום הכפורים בענין וכפר בעדו ובעד ביתו וכו' ומה שאמרו כי עייל לביתיה פרשוה גדולי הרבנים מפני שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו ונראה מדבריהם שאף בני ביתו של מנודה חייבין לנהוג בנדויו וגדולי המפרשים כתבו במסכת מועד קטן שאין אשתו של מנדה חייבת בנדויו וממה ששאלו שם מנודה מהו בתשמיש המטה אלמא פשיטא ליה שאין אשתו חייבת לנהוג בנדויו ואם כן אנו צריכין לפרש כאן בפירוש גדולי הרבנים בני ביתו לבד מאשתו ומשום דאשתו כגופו ומכל מקום יש מפרשים שאף אשתו נוהגת בנדויו וזה ששאלו מנודה מהו בתשמיש המטה פרשוה במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ומכל מקום הוא עצמו צריך לנהוג נדוי בעצמו כגון בנעילת הסנדל ועליה שאל אם הוא מוזהר בתשמיש המטה:

    Meiri on Nedarim 7b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    ברא"ש דאין בושת ויש מפרשים דאין מתירין כו' כצ"ל:

    בר"ן את ה' אלהיך תירא הס"ד נדוי והיאך יהא חמור כו' לשבועת שקר הס"ד דבריהם נשמעים הס"ד כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Nedarim 7b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    וז"ל הרנב"י ז"ל בפירוש להלכות הרמב"ן ז"ל דההוא גברא דאמר משמיתנא מנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה לית דחש לה להא דר' עקיבא. פירוש ושרייה אלמא רב חסדא סבר דר' עקיבא ורבנן במשמיתנא פליגי דהאי עובדא במשמיתנא הוה ושריא משום דליתיה לדר' עקיבא דאסר מכלל דר' עקיבא אסר בכי האי גוונא. ואף על גב דקסבר רב חסדא דבמשמיתנא פליגי מיהו כי קא דחי לדר' עקיבא לגמרי קא דחי לה ואמר דלית דחש לה כלל אלמא לית הלכתא כותיה כלל. כלומר דלא תימא דרב חסדא לא דחי לדר' עקיבא במנודה אני לך אלא במשמיתנא הוא דקא דחי לה כגון עובדא דאתא לקמיה דאם כן הוה ליה למימר לית דחש לדר' עקיבא במשמיתנא ומדקאמר סתמא שמע מינה דבין במנודה אני לך בין במשמיתנא קא דחי לה. וכתב רבינו ז"ל ומסתברא לן דפלוגתיהו דר' עקיבא ורבנן נמי לא מתוקמינא אלא ברישא דקתני מופרשני ממך מרוחקני ממך דאוקימנא עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך וסיפא נמי במנודה אני שאני טועם לך פליגי. ר' עקיבא חוכך בזה להחמיר דקסבר יד לנדר הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ולאו למיסר מיניה בנדר משמע אלא הריני כמשומת אני לך שאני אוכל לך כלומר הריני עמך כאלו ~שומת שלא אוכל משלך דאורחא דאינשי למיפרש מיניה וזה גם כן הוא אומר לו שיהא אצלו כמשומת ולא ספי ליה מידי כלומר שלא יהנה אותו בשום דבר ולא נתכוון לאיסור נכסים אלא להפרשה בעלמא. אבל היכא דלא אמר שאני אוכל לך פירוש אלא דקאמר מנודה אני לך לחודיה או משמיתנא ממך בין לר' עקיבא בין לרבנן לא משמע דאסור דלא עדיף ממודרני ממך מרוחקני ממך דרישא דאסיקנא ידים שאין מוכיחות הוו ולא הויין ידים. אלא בדאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. וכן נמי עובדא דאתא לקמיה דרב חסדא ידים מוכיחות הוו דקאמר מנכסיה דרב ירמיה פירוש דהוה ליה כאומר שאני אוכל לך. וקאמר עלה לית דחש לה לדר' עקיבא אלמא בכי האי גוונא קא מיירי דקאמר שאני אוכל לך דהוו ידים מוכיחות. הילכך נדינא מינך דקאמרינן לכולי עלמא אסור בכי האי גוונא הוא דקאמר נדינא מינך שאני אוכל לך הא נדינא מינך בלחוד לא פירוש כדאמרינן מודרני ממך לחודיה. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא שכתב בפסקים דיליה מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול לו ואם אכל אינו לוקה. אמר לו נדינא מינך הרי זה אסור ליהנות לו. פירוש סבור הרב המחבר הזה ז"ל שלא דחאה רב חסדא לדר' עקיבא אלא דלא לקי ובנדינא מינך הוא אסור אף על פי שלא יאמר שאני אוכל לך אלא בנדינא ממך סגי דלשון איסור הוא כאלו אומר נטול אני ממך ואסור ליהנות לו דנדינא סתמא לאו מאכילה בלחוד משמע אלא מכל הנאת נכסין. וליכא למימר דכונת הרב ז"ל דנדינא מינך שלא אוכל לך קאמר אלא שקצר בלשונו וסמך לו על שאני אוכל לך שאמר בתחלת דבריו במנודה אני לך. דאם כן שאמר בפירוש נדינא מינך שאני אוכל לך אמאי אסור ליהנות לו הרי לא נדר אלא מאכילה. אלא משמע מינה דנדינא מינך לחודיה סבירא ליה להאי מרבוותא דמתסר. עד כאן.

    ופליגא דרב חסדא אדרב פפא כלומר רב חסדא פליג אדרב פפא במאי דקאמר רב פפא דבמשמיתנא נמי פליגי דאפילו בהכי חוכך ר' עקיבא להחמיר. הרנב"י ז"ל.

    קסבר במשמיתנא פליגי תלמודא הוא דקאמר כלומר הוא שהשיב כן סבר דבמשמיתנא נמי פליגי כמו במנודה אני לך. ומכל מקום נוכל לומר דבמנודה יש לחוש לדברי רבי עקיבא אפילו לרב חסדא או איפשר לומר כי אפילו בלשון מנודה אני לך קאמר לית דחש וכל שכן אמשמיתנא מינך. הרי"ץ ז"ל.

    אמר ר' אילא אמר רב נידוהו איידי דאיירי במנודה הביא דרבי אילא. הרא"ם ז"ל. וז"ל השיטה: אין מתירין לו אלא בפניו. יש מפרשים מפני החשד שלא יחשוד המנודה לעומדים בארבע אמותיו שאין חוששין לנדוי והוא לא ידע שהתירו לו. אבל הרב רבי יצחק בר מאיר מפרש כדאמרינן בנדרים בפרק ר' אליעזר במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין. ואין נראה כלל חדא דבפניו דנודר אינו אלא מי שנדרו בעבורו והכא נראה בפניו ממש ובפני המנודה. ועוד כי התם מפני שעשה לו טובה הוא והכא לא שייך האי טעמא כלל. עד כאן.

    יהא בנדוי צריך לנדותו אבל רבי לא שם אותו בנדוי. דאם כן לא היה לו התרה לעולם שלא ימצא בית דין גדול ממנו. וגם משמע כן במועד קטן גבי רב יהודה. ועוד לא יהא השומע חמור מן המזכיר שאינו בנדוי עד שינדוהו. וכן בכל מקום דקאמר יהא בנדוי מצי למימר דצריך לנדותו. הרא"ם ז"ל.

    ואם לא נידהו הוא בעצמו יהא בנידוי יש מפרשים השומע יהיה בנידוי כלומר ראוי לנדותו. ויש מפרשים השומע צריך הוא לנדות עצמו. ויש מפרשים ואם לא נידהו השומע הוא עצמו יהא בנידוי כלומר שיחול עליו עונש כאילו נידוהו דמן השמים יענישוהו. הריטב"א ז"ל. ואם לא נידהו הוא עצמו יהיה בנידוי. יש לפרש דעל השומע קאמר וכן נראה דעת הר"ם ז"ל כפי מה שכתב סוף הלכות שבועות. או נוכל לפרש כי על המוציא שם שמים לבטלה קאמר כי אפילו לא נידהו השומע מכל מקום מנודה הוא מפי חכמים. וזה הנידוי אפילו שלא בפניו יכול לנדותו כי מאחר שאינו עושה אלא לכבוד השם אפילו שלא בפניו נמי. ודוקא שהמזכיר הוה מזיד אבל אם שוגג הוא ולא ידע שהוא אסור אסור לנדותו שהרי לא ענש הכתוב שוגג. אלא מזהיר ומתרה בו שלא יחזור בזה. וכן הוא דעת הר"ם ז"ל סוף הלכות שבועות. ועל זה נמי אמרי אין בין נידוי להפרה ולא כלום.

    ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך והם דתן ואבירם דאמר מר כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם. והם היו בעדת קרח והרי שלא מתו ממש אלא שירדו מנכסיהם על כן קראם מתים. הרי שעניות כמיתה. וגם מדברי רבן שמעון בן גמליאל נמי שמעינן. ויש גרסאות בספרים שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה. ונראה לי כי לפי גרסה זו הוא בא לפשוט מזה הפסוק דכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות או מיתה מצויה שהרי אלו באין לחלל השם ולעשות מה שלא נצטוו ואין לך הזכרת השם לבטלה גדול מזה. ואחר כך הביא ראיה מדברי רבן שמעון בן גמליאל שהעניות והמיתה שוין הם. ומכל מקום גרסא זו ופירושה לא ישרה בעיני והראשונה עיקר. ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל מפורש הוא בכמה מקומות בתלמוד. מיתה אשכחן על חכמים שהיו מענישים כמו ר' יוחנן שנתן עיניו בההוא תלמיד ונעשה גל עצמות והוא העניש נמי ריש לקיש. עוני אשכחן כשנדוהו לר' אליעזר דבכל מה שנתן עיניו נשרף מיד ולקה כל העולם כלו באותה שעה שליש חטים ושליש שעורים ואף בצק שביד האשה תפח. ובר' שמעון בן יוחאי ובנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. הרי"ץ ז"ל.

    שמע מינה תלת שמע מינה השומע הזכרת וכו' וקשה דבמועד קטן אמרינן טוט אסר וטוט שרי והני מילי לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין. והא אפקירותא היא. יש אומרים דהא פליגא אההיא (והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה). ויש אומרים דשאני הכא דאשה זו לא הזכירה כן בדרך אפקירותא. והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה. הריטב"א ז"ל. וז"ל הרי"ץ ז"ל: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דוקא בכהאי גוונא שהוא מפני הזכרת השם לבטלה או תלמיד חכם שנדה מפני כבודו והוא בקש ממנו מחילה. אבל אם נדוהו מפני חוצפא שנמצא בו או תלמיד חכם שנדה ומת אין להתירו מיד עד שיראו בית דין שקבל עונשו. ועל אותן המוזכרים למעלה או דוגמתן אמרינן בגמרא דמועד קטן אמר שמואל טוט אסור וטוט שרי כלומר לאלתר. עד כאן.

    3 more comments on this page.

    Shita Mekubbetzet on Nedarim 7b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ש"מ תלת לקמן ד' ח ע"ב. ברכות כז ע"א. פסחים ה ע"א. ק"ל אמאי לא אמר ש"מ ד' דהא ש"מ ג"כ דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנידוי:

    בהר"ן ד"ה ואם לא לא שיהא בנידוי מאיליו. עי' קדושין כח ע"א תד"ה הקורא. ובנדה ד' יג ע"ב תד"ה המקשה:

    בהר"ן ד"ה שנאמר וליכא למימר נמי שהיו מצורעים. עי' בספר שאילת שלום להגאון מהר"י ברלין אות צב:

    Gilyon HaShas on Nedarim 7b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Nedarim, daf 7, Amud Bet, about 208 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “במנודה אני לך״, דרבי עקיבא סבר: לישנא…”

      Named: רבי עקיבא.

    2. Segment 227 words

      Opens “ופליגא דרב חסדא. דההוא גברא דאמר ״משמתנא…”

      Named: רב חסדא, רב ירמיה בר אבא, רבי עקיבא, אבא.

    3. Segment 322 words

      Opens “אמר רבי אילא אמר רב: נדהו בפניו…”

      Named: רבי אילא.

    4. Segment 427 words

      Opens “אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת…”

      Named: רב חנין.

    5. Segment 520 words

      Opens “ועניות, כמיתה, שנאמר: (שמות ד יט) ״כי…”

    6. Segment 645 words

      Opens “אמר רבי אבא: הוה קאימנא קמיה דרב…”

      Named: רבי אבא, רב הונא, אבא.

    7. Segment 720 words

      Opens “א''ר גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה…”

    8. Segment 829 words

      Opens “היכי דמי: כי הא דמר זוטרא חסידא,…”

      Named: רב שמתא.

    9. Segment 94 words

      Opens “ואמר רב גידל א''ר…”

      Named: רב גידל.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nedarim 7b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026