Talmud Builders

    Nedarim 27b

    Chapter 3 - Arba'ah Nedarim

    גם: נדרים דף כ״ז ע״ב, פרק ג׳ ארבעה נדרים

    English translation - Nedarim 27b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1for had he known that he would die within a year he would have immediately finalized his decision and given her the bill of divorce. Since he gave it to her initially so that she not require levirate marriage, it is assumed that his intent was to deliver it even in this case. By contrast, in the case where one stipulated about his rights, which he certainly did not intend to forfeit, it is assumed that he would not have wanted his statement to take effect in this situation.

    2The Gemara continues to question Rava: In what way is it different from the following case: There was a certain man who said to the agents with whom he entrusted a bill of divorce: If I do not return from now until thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came on the thirtieth day but was prevented from crossing the river by the ferry that was located on the other side of the river, so he did not arrive within the designated time. He said to the people across the river: See that I have arrived, see that I have arrived. And Shmuel said: It is not considered to be an arrival, and the condition is considered to have been fulfilled. The Gemara asks: Why is it not considered an arrival; but he was impeded by circumstances beyond his control?

    3The Gemara responds: Perhaps the case of circumstances beyond one’s control that are apparent to everyone and could have been anticipated ahead of time is different, and a ferry is considered an apparent type of circumstance beyond one’s control, which he should have considered and stipulated explicitly. Since he did not do so, it is not considered a circumstance beyond one’s control.

    4The Gemara asks: And according to Rav Huna, who said that his documents for a favorable verdict are rendered void if he does not return by the set time, it is difficult to understand why the stipulation is valid. After all, it is a transaction with inconclusive consent [ asmakhta ], since he certainly assumed that he would return and intended to actually give away his documents, and an asmakhta does not effect acquisition. Even if a person performs an act of acquisition to that effect, he does not have the intention to actually follow through. The Gemara responds: Here it is different because his documents for a favorable verdict are being held by the court, so he certainly did intend to give them up in the event that he not return on time.

    5The Gemara asks: And in a case where his rights are held by another party, is it not considered an asmakhta ? But didn’t we learn in a mishna ( Bava Batra 168a): In the case of one who repaid part of his debt, and deposited his loan document with a third party for purposes of security, and said: If I do not give him the remainder of the debt from now until thirty days, give him his loan document and he can collect the entire amount.

    6If the time arrived and he did not give the remainder of the debt to the creditor, Rabbi Yosei says: The third party should give the document to the debtor. And Rabbi Yehuda says: He should not give it. And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said that Rav said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an asmakhta effects acquisition. The reason for this is that the one who deposited the document believes he will return in time and never intended to give over the document. It can be seen in the mishna that even in a case where the document was held by a third party, it is still considered an asmakhta and is not valid.

    7The Gemara responds: It is different here because the one who deposited his documents with the court explicitly said that documents for a favorable verdict should be void, which demonstrates that he intended to uphold his stipulation.

    8The Gemara concludes: And the halakha in these cases is as follows: An asmakhta effects acquisition even if it is dependent on a condition that may not be fulfilled, but this is true only if the one who had stated the obligation dependent upon the asmakhta was not impeded by circumstances beyond his control that prevented him from doing so, and instead deliberately chose not to fulfill the stipulation. In addition, this is the halakha only if he effected an acquisition from the other party for this asmakhta in an eminent court, but not for an agreement that takes place not in an eminent court.

    9MISHNA: One may take a vow to murderers, i.e., people suspected of killing others over monetary matters; or to robbers [ ḥaramin ]; or to tax collectors who wish to collect tax, that the produce in his possession is teruma although it is not teruma . One may also take a vow to them that the produce in his possession belongs to the house of the king, although it does not belong to the house of the king. One may take a false vow to save himself or his possessions, as a statement of this sort does not have the status of a vow. Beit Shammai say: One may vow in such a case, although he has no intention that his words be true, using every means of taking a vow or making a prohibition in order to mislead those people,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דאי הוי ידע - בשעת התנאי דמיית בתוך הזמן לאלתר גמר ויהיב גיטא מעכשיו הלכך הוי גט ולהכי גמר בלביה למיהוי גט אבל האי אי הוה ידע דאתניס לא הוה מבטל זכוותיה ולא גמר ומקני:

    ואמר להו שמואל לא שמיה מתייא - אע"ג דאניס והא מינס אניס ולא ליהוי גיטא:

    דלמא אונסא דמיגליא שאני - ומעברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומבעיא ליה לאסוקי אדעתיה (ודלמא אסיק אדעתיה) ואפי' הכי לא התנה משום הכי אי מיתניס בהאי זמן אמר גמר ומקני דליהוי גט אפילו עיכבו שום אונס אבל בעלמא אי איתניס פטור:

    ולרב הונא - דאמר בטלן זכוותיה אמאי הא אסמכתא הוא דברים בעלמא וסמך על דעתו כסבור שהוא יכול לבא בזמנו להכי קאמר הכי ואסמכתא לא קניא:

    שאני הכא - להכי קני:

    דאתפיס זכותיה לב"ד - דכגבוי דמי ולא הוה אסמכתא:

    מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו - שהניח השטר שהיה לו לבעל חוב עליו ביד נאמן ואמר לו אם איני פורע החוב מכאן עד ל' יום תן לו שטרו למלוה ויחזור ויגבה בו כל מה שכתוב בו בתחילה:

    ולא נתן - ולא פרע:

    רבי יוסי אומר יתן - השליש השטר למלוה ואע"ג דאסמכתא היא דסבור היה לפרוע באותו הזמן קנה המלוה את השטר:

    אין הלכה וכו' - הא הכא אע"ג דאתפיס השטר ביד [השליש] הויא אסמכתא ולא קניא לטעמיה דרב:

    שאני הכא דאמר ליבטלן זכותיה - שלא יהא בהן ממש דזהו חמור מתן לו שטרו:

    והלכתא אסמכתא קניא - ואע"ג דלא מתפיס:

    והוא דלא אניס - באונסא דמוכחא לאינשי כי האי דלעיל דפסקיה מעברא:

    והוא דקנו מיניה - שלא יחזור בו:

    ובב"ד חשוב - שיהא מומחה לרבים וכל הני תלת מילי בעינן בה דאי הוה חד בלא אידך לא קני אלא כולהו ג' בעינן דלא אניס וקנין ובב"ד חשוב:

    מתני' להרגין - שהוא הורג על עסקי ממון שאם בא להורגו יכול לדור על זה שהוא של תרומה ויאמר נדר זה עלי אם אינו של תרומה אע"פ שאינו של תרומה כדי שלא יטלם לפי שיש חיוב מיתה לזו והנדר מותר והיינו נמי נדרי אונסין:

    ולחרמין - שהוא ליסטים בעלמא שאינו הורג:

    ולמוכסים - נוטל מכס המלך ורוצה ליטול פירותיו בע"כ:

    אף על פי שאינן של תרומה - יכול לידור שהן של תרומה כדי שלא יטלם ומתני' לא זו אף זו קתני:

    בכל נודרים - להם:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    נדרים 27 עמוד ב

    1דאי הוה ידע דמית, מן לאלתר הוה גמר ויהיב גיטא.

    2מאי שנא מההוא דאמר להו: אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא. אתא ופסקיה מעברא. אמר להו: חזו דאתאי, חזו דאתאי! ואמר שמואל: לא שמיה מתייא. אמאי? והא מינס אניס!

    3דלמא אונסא דמיגליא שאני, ומעברא מיגלי אונסיה.

    4ולרב הונא, מכדי אסמכתא היא. ואסמכתא לא קניא! שאני הכא דמיתפסן זכותן׃

    5והיכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא? והתנן: מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו, ואמר: אם אין אני נותן לו מכאן עד ל' יום תן לו שטרו.

    6הגיע זמן ולא נתן, רבי יוסי אומר: יתן. ורבי יהודה אומר: לא יתן. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא!

    7שאני הכא דאמר לבטלן זכותיה.

    8והלכתא: אסמכתא קניא. והוא דלא אניס, והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב.

    Mishna

    9נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין. שהיא תרומה, אף על פי שאינו תרומה. שהן של בית המלך, אף על פי שאינן של בית המלך. בית שמאי אומרים: בכל נודרין,׃

    Tosafot

    ולרב הונא אסמכתא היא - הוה מצי למימר דס"ל לרב הונא דאסמכתא קניא אלא ניחא ליה ליישב רב הונא אליבא דהלכתא דר"נ פסיק בסמוך כרבי יהודה:

    שאני הכא דאמר ליבטלו זכוותיה - פי' מטעם הודאה כדפרישית לעיל:

    והלכתא אסמכתא קניא וכו' - לכאורה דאמר בלא מעכשיו דאילו אמר מעכשיו מועיל שפיר בלא קנין בב"ד חשוב כדמוכח פר' איזהו נשך (ב"מ דף סז) ומיהו אור"י דע"כ הכא מיירי דאמר מעכשיו מדאמר דקנו מיניה וסתם קנין בסודר וקנין סודר בלא מעכשיו אינו מועיל כלום כדאמר לקמן פרק השותפין (נדרים דף מח:) דהא הדר סודרא למרא פירוש כשחל הקנין אינו מועיל כלום כגון אם אמר לאחר ל' יום א"כ אין הקנין עד לאחר ל' יום וכבר הדרא סודרא למריה וא"כ ע"כ מיירי הכא דאמר מעכשיו ואפ"ה קאמר דדוקא בב"ד חשוב קנו מיניה אבל בלא קנין בב"ד חשוב לא מועיל מעכשיו בלא אסמכתא והא דמשמע באיזהו נשך דמעכשיו מועיל בלא ב"ד חשוב י"ל דאסמכתא דהתם שאני לפי שהוא דרך מכר דמיירי שהלוהו על שדהו ואמר ליה אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי אור"ת שלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שידוכין היינו כי היכי דליהוו ב"ד חשוב ולא יהא ערבון אסמכתא ואין נראה לר"י שהרי כמה פעמים אין שם אלא קרובים וגם אין מתקיים לשום קיום תנאי לכ"נ דלענין ערבון של שידוכין נראה דהכי הוא דקני שפיר בלא מעכשיו וגם בלא קנין ב"ד חשוב דלפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו לא חשוב אסמכתא כלל דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו דדמי בושתו הוא ולא גזרינן כמו אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא:

    נודרים להרגין - הורגים נפשות על עסקי ממון ולחרמים קילי טפי וזו אף זו קתני:

    שהם של תרומה - וא"ת התינח הרגין וחרמים שגוזלין ממון ועתה כשאמר להם שהם של תרומה לא יגזלו אותם דאינם מתכוונים כ"א לגזול ולא לאיסורא כיון שאינה ראויה לאכילה לזרים אבל מוכסין מאי אהני לעולם ישאל המכס וי"ל שלא היו רגילים ליקח מכס זה ממוליכי תרומה לכהנים:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אונסא דמיגלי שאני - פירוש אונס ניכר שהוא מצוי לבא, וכאילו נתגלה לזה בשעת נתינת הגט, ואפילו הכי לא חשש להתנות עליו, ובפרק קמא דכתובות [ב' ב] אמרוה בלשון מפורש יותר, אונסא דשכיח הוי, דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני. והוא הדין דהוה מצי רבא לשנויי ליה דאין טענת אונס בגטין דרבא הוא דאמר הכין בכתובות [ב, ב], ומשום פרוצות ומשום צנועות, אלא דהכא ניחא ליה לשנויי שינויי דקושטא, אפילו לגבי ממונא.

    שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה - יש מי שפירש דליבטלן זכוותיה, משמע שהוא מודה אם לא בא לאותו זמן שראיותיו בטילות, כלומר שהם שקר, ויש מי שפירש דליבטלן זכוותיה היינו לשון מחילה ומחילה לא כאסמכתא דמי, דמהשתא גמר ומחיל, אבל התם שמתנה להחזיר לו שטרו, ויפרענו פעם שנית הויא אסמכתא ולא קניא. ומיהו אין פירוש זה עולה יפה, לפי מה שראיתי למקצת גדולי המפרשים, ראשונים (ואחרונים) [האחרונים – לפי הי"מ] בפרק גט פשוט [בבא בתרא קסח, א] באותה משנה דמי שפרע מקצת חובו, שפירשו שאין האסמכתא על חזרת השטר, אלא על פרעון אותו מקצת שכבר פרע לו, שהוא התנה עם המלוה שאם לא יפרענו מכאן ועד שלשים יום, שלא יהא אותו מקצת שנתן פרעון אלא מתנה, ולפיכך יגבה בשטרו כל חובו. ובאותו מקצת הוא דקאמר רבי יוסי שקנאו המלוה, ורבי יהודה אמר דהויא אסמכתא, ולעולם לא הויא מתנה אלא פרעון, ולפיכך לא יחזיר לו את שטרו, כדי שלא יגבה בשטר פרוע. והא הכא (שהגיא) [שהגיע – לפי השי"מ] זמן ולא פרע נמצא שמחל לו אותו מקצת שפרעו כאילו לא פרעו, ואפילו הכי אמר רבי יהודה לא יחזיר וקיימא לן כותיה. והוצרכו לפרש כן, שאם אין אתה אומר כן, אף לכשתמצי לומר דאסמכתא קניא, היאך חוזר וגובה בשטר זה הרי נמחל שעבודו. והראשונים לא פירשו כן אלא שהאסמכתא על חזרת השטר היא, וכדבריהם נראה לי, דאם אי אתה אומר על מה שפרעו הוא שנחלקו, למה הוצרכו להעמידה במשליש את שטרו, ליתני מי שפרע מקצת חובו ואמר לו אם לא פרעתיך מכאן ועד יום פלוני גובה כולו, ועוד למה לא יחזיר שליש את שטרו דהא ליכא אסמכתא בהחזרת השטר, אלא במחילת המעות יחזיר ולא יגבה, ולא הוה להו למימר אלא גובה כולו ואינו גובה כולו. ומה (שהקשה) [שהוקשה – לפי השי"מ] להם משטר שנמחל שעבודו לא קשיא (בודאי) [דודאי – לפי השי"מ] כשמחזיר לו את השטר לגבות בו, הוה ליה ההוא מקצת שפרע מתנה או מחילה, אלא שזה תלה מחילתו או מתנתו בהחזרת השטר, כלומר החזר לי את שטרי וכשתחזירנו לי תגבה בה הכל, ויהיה מה שנתתי מתנה, ועד שלא יחזיר ואינו גובה בו פרעון הוי, הלכך הכל תלוי בהחזרת השטר, ועיקר האסמכתא בחזרת השטר היא, ובדידה פליגי, והלכך אפשר להאי פירושא דפירשו הכא, וכדכתיבנא לעיל.

    והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אנוס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב - פירוש אסמכתא קניא בהא דמתפיס זכותיה והוא דלא אנוס, כלומר אפילו אונס דשכיח ולא שכיח כחולי, וכמי שהפסיקו נהר שאינו עשוי להפסק אלא לעתים רחוקות, דלא מסיק ליה אדעתיה בשעת תנאו ולא איבעי ליה לאתנויי, וכל שכן באונס שאינו מצוי כלל, אכלו ארי והכישו נחש וכיוצא בזה, דלא מסיק ליה אדעתיה כלל כדאיתא בפרק [מי שאחזו] קורדייקוס [גיטין עג, א].

    והוא דקנו מיניה ובבית דין חשוב - מפני שזה הענין שמתפיס זכיותיו, היינו שבית דין קובעין זמן להביא ראיותיו, ומדרך קנס אמרו לו שיתפיס זכיותיו כדי שלא ישמע מבעל [דינו – לפי השי"מ], וכיון שבית דין חשיב הוא מומחה לרבים יש לו לעשות כזה וקרוב לדין הוא, אבל בית דין שאין חשוב אין כח בידו לעשות כן, ואם עשה אסמכתא הויא ולא קניא, ובבית דין חשוב נמי לא עשה ולא כלום, אלא אם כן (קנה) [קנו – לפי השי"מ] מבעל דבר ממש. והיינו דכתב גאון ז"ל, דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכותיה בלחוד, משום דבי דינא אפילו בבית דין חשוב אין לו עסק באסמכתא דעביד איניש אנפשיה, אלא בכי האי דוקא דעליה דידיה רמיא לאקבועי זמנא ולאכפויי בעלי דינא דלא לישתמיט חד מן דיניה, וכטעם הזה כתב הרמב"ן ז"ל בפסקי הלכותיו, וזה שכתב הריא"ף ז"ל בהלכות משמיה דגאון ז"ל בפרק גט פשוט [פרק עשירי הלכה תתקמ"א], גבי מי שפרע מקצת חוב. ובהא נראה דמתרצא לן הא דמשמע בפרק איזהו נשך [בבא מציעא סו, א וב] גבי משכן לו בית משכן לו שדה, דכל שאמר מעכשיו לא הויא אסמכתא, והכא בעינן דקנו מיניה בבית דין חשוב, ואף על גב דכל קנין סודר על כרחין במעכשיו הוא, דהא הדר סודרא למריה, דהוי (כמוסר) [כמשוך – לפי השי"מ] פרה [כתובות פב, א] ולא תיקני לך אלא לאחר שלשים יום דלא קני, אלא אם כן קיימא בחצר לאחר שלשים יום, אי נמי דאמר מעכשיו, אלמא אפילו מעכשיו דאסמכתא הויא, אלא אם כן קני מיניה בבית דין חשוב. ומתרצא לן האי דגאון ז"ל דהכא שאני, דהוי כעין קנסות של בית דין, אבל באסמכתא דנפשיה במעכשיו בלחוד סגי. אבל רבינו תם ז"ל [פסק – לפי השי"מ] (מנח) [מכח – לפי השי"מ] הלכה זו (דאעילו) [דאפילו – לפי השי"מ] [בבא בתרא קמא, א תוספות ד"ה אמר רב נחמן, ובבא מציעא סו, א תוספות ד"ה ומניומי, וכן כאן בר"ן ד"ה והלכתא] במעכשיו הויא אסמכתא דלא קניא, עד דקנו מיניה בבית דין חשוב, וההיא דפרק איזהו נשך שאני, משום דהשדה ביד המלוה עצמו, אבל הכא דהשליש ביד בית דין ולא ביד בעל הדבר בעצמו, בכי הא לא קנו אפילו במעכשיו, עד דקנו מיניה בבית דין חשוב. והתימה מן [הרב – לפי השי"מ] הרמב"ם ז"ל, שכתב בפירושי המשנה שלו בפרק גט פשוט [פרק עשירי משנה ה'] גבי אותה [משנה – לפי השי"מ] דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו, דאין הלכה כרבי יוסי משום דאסמכתא לא קניא, אלא אם כן קנו מיניה בבית דין חשוב (ויתפייס) [ויתפיס – לפי השי"מ] זכיותיו באותו בית דין, והוא שלא יהא אנוס, ולא יקרא בית דין [חשוב – לפי השי"מ] אלא סמוכים בארץ ישראל, הנה שעשה כל האסמכתות בענין אחד, ובכולן צריך תנאים אלו שהוזכרה כאן בשמועתנו. ואם כן תקשי עליו ההיא דפרק איזהו נשך, שאי אפשר לנו לתרץ ההיא משום דשדה ביד המלוה וכמו שתירץ רבינו תם ז"ל, דאם כן אפילו בלא מעכשיו לא הויא אסמכתא לדעתו ז"ל. שהוא כבר כתב בחיבורו [רמב"ם קנין הלכות מכירה פרק י"א הלכה ג'], דמי שנתן ליד חברו שום דבר, ואמר לו הרי זה שלך אם תלך למקום פלוני קנה, ואין זה אסמכתא, שאין אסמכתא, אלא באומר אם תעשה כך וכך [אתן לך כך וכך – לפי השי"מ] וצריך עיון. וכן מה שכתב שאין בית דין חשוב אלא סמוך לארץ ישראל צריך עיון, שאם כן הוה ליה למימר במומחה, ואין הענין אלא בבית דין חשוב שיש לו כח להפקיר ממון. תניא בתוספתא בבא מציעא [פרק א' הלכה ג'] משכן לו בית משכן לו שדה, ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום, הגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי, דברי רבי יוסי, רבי יהודא אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו (שלא בתנאי) [אלא לא ינתחנו – לפי השי"מ והתוספתא] ומודה רבי יהודא [בתוספתא לפנינו הגירסא רבי יוסי אך לרבינו היה הגירסא רבי יהודא וכן גורסים עוד כמה מן הראשונים] בשנים שהיו עוררים על [הבית ועל – לפי השי"מ] השדה, ואמר אחד מהם אם לא באתי כאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום, הגיע זמן ולא בא באמת [אמרו] שאבד את זכות [זכותו – לפי השי"מ והתוספתא]. וזה כענין פירוקא דפריקו, הכא שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה, ויותר מזה כתבתי בדיני דאסמכתא, בפרק איזה נשך וכן בבבא בתרא פרק גט פשוט בסייעתא דשמיא.

    [מתניתין:] נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין - (ויש) [יש – לפי השי"מ] מי שפירש הרגין היינו ישראל לסטים מזויין, וחרמין לסטים שאינו מזוין, ולמוכסין לא זו אף זו קתני, שהיא של בית המלך אף על פי שאינה שלהם. ותניא בתוספתא [כאן פרק ב' הלכה ג'] תולין להרגין לחרמים ולמוכסין לתרומה לעכו"ם ולבית המלך, ואין תולין לישראל, ואתמר נמי בירושלמי והתם מפרש טעמא. דגרסינן התם תני תולין פירוש, תולין למוכס שפירות אלו הן של עכו"ם או של מלכות, אבל (אלו) [לא – לפי השי"מ והירושלמי] תולין לומר לו של ישראל פלוני הם שהוא אלם לפי שישראל כשהם בעלי זרוע מצויין ליפול, ושמא אחר שירד מגדולתו יבא המוכס ויגלגל עליו את המכס שהפסיד בשבילו כשהיה אלם, תולין במלכות ובעכו"ם אבל לא בישראל, שבעלי זרוע מצויין ליפול, דלא יפול ויגלגל עליה קדמיתא.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Nedarim 27b

    Nedarim 27b. The full printed text of this folio side - 9 numbered segments, about 161 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Nedarim 27b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026